כמה זמן, לדעתכם, לוקח להפיל שלטון ששלט ביד חזקה מאה שנה?
ובכן, אל תתאמצו.
ל-"מפנה", הספר האחרון בטרילוגית ה- "הבחירה" יש תשובה קצרה וברורה לכך.
ולא שנייה אחת.
מספיק שיתגודדו אלף- אלפיים אנשים, ו...
הופ!
שלטון חזק ועמיד סר למרותכם.
בלי מלחמה, בלי דיונים, בלי איומים, בלי הסכמים.
הם שלטו, ועכשיו הם לא.

זה רק אחד מהדברים הלא אמינים במפנה.
זאת לא הולכת להיות קטילה, בכלל לא, הספר אמנם היה קצת איטי ונמרך, אבל הוא לא היה רע.
***
סיפור קטן, כי אני לא אדבר רק על ספר שחצי מהאתר לא קרא.
...

נולדתי למשפחה של שמאלנים.
זאת אומרת, כולם חוץ מאמא. היא מרכז נוטה לשמאל.
בכל אופן, גם הסבים, גם האחים, גם הדודים והבני דודים, כולם- שמאלנים.
וגם אני.

במהלך מבצע צוק איתן, אני זוכר את אבא מפוחד. כל הזמן מפוחד.
כשאנחנו הולכים ברחוב ואני שואל שאלה, כגון: "אבל למה שלא נוותר על השטחים?"
הוא השתיק אותי, ואמר שאשאל אותו במכונית.
כשראיתי בפייסבוק תגובות קיצוניות כגון; "מוות לערבים" הגבתי שכשהם כותבים את זה במקום פומבי, הם כמעט כמו הנאצים. ואולי לא כמעט.
ותנחשו מה? קיבלתי נזיפה ממשפחתי.
אבל זה לא רק זה. במהלך כל המבצע הזה, היה אחוז מסוים מהאנשים במדינה, שלא קיבלו זכות להביע דעה.
וכשסוף-סוף מישהו היה מספיק אמיץ בשביל להשמיע את דעתו, הוא קיבל איומים על חייו.

אני לא רוצה שהביקורת הזאת תהפוך לדיון פוליטי (אז בבקשה, לא לפתוח שיחות לא נגמרות על פוליטיקה, כי כל אחד כל כך בטוח בדעה שלו, שהוא מתכחש לכך שהשני צודק. בשני הצדדים.)
זה פשוט התקשר לי אל הספר.

בכל התקוממות יש מעין "השתקה". אז הפעם הצד "שלנו" סבל מזה, וזה טבעי, כי בטבע הרוב הוא שקובע. אני לא מתלונן. בכל התקוממות יש את הרוב, בעל הדעה הכללית, וכשהאחוז הקטן יותר מביע את דעתו, הוא ננזף.

הבעיה היא שב-"מפנה" זה לא קרה.
הכול קרה יותר מידי מהר.
הכול נגמר יותר מהר.
שום מלחמה.
שום מאמץ.
כל הסיפור נגמר בעמוד מאה, וכל שאר השלוש מאות עמודים הנותרים מלאים בשיחות פילוסופיות, שבמקום שיהיו מיוחדות, הן פשוט חוזרות על עצמן. עוד עמוד, עוד עמוד, ועוד עמוד.

מעולם לא המלצתי למישהו על הטרילוגיה הזאת.
זה היה משהו שרק אני מצאתי בו הנאה.

ואני באמת לא יודע למה אני נהנה מהדבר הזה, שהוא פשוט מחזור. קטעים משעממים ולא מובנים, רומן עלוב.

אם כבר מדברים על רומן, אני חייב לתת קידה לסופרת.
למרות שיש משולש אהבה, שני הבנים ש- "רבים" על הבחורה הם חברים, וכך היא מונעת מאיתנו קטעים מביכים בניחוח "דמדומים" וכל ג'אנקבוק (קרדיט לזשל"ב, אגב) אחר שיעלה בדעתכם.


הביקורת הזאת יצאה לגמרי לא מובנת.
אבל זה כי אני עדיין לא הבנתי.
אני אוהב את הספר הזה?
שונא?
חצי- חצי?

אני לא יודע.
באמת לא.



-אור-

נ.ב- סליחה על הביקורת העלובה .-.

מכירים את זה שכתבתם ספר, והוא נהיה ארוך מדי? מכירים את זה שמחליטים לחלק אותו לשני ספרים? רק שאז צריך להתחשב מאוד בכל מי שלא קונה את שני הכרכים יחד, ובפרט במי שלא קורא את שניהם יחד, ושעובר זמן ארוך בין כרך אחד לשני. כך שצריך להוסיף תזכורות במהלך העלילה, כדי שמי שקורא את הספר השני במרחק זמן מהראשון, לא ירגיש לא בעניינים. וכך הספר הופך להיות עוד יותר ארוך מדי, ויוצא שהוא שלושה ספרים. אבל זה בסדר גמור, כי ממילא אתם בז'אנר שבו טרילוגיה היא ברירת המחדל.

אז הנה טרילוגיה. מתחילה בעולם אוטופי ובו קהילה נטולת מחלות, ושמקרי המוות בה מתוכננים מראש בגיל שמונים. וגם השידוכים מתוכננים ומתנהלים בנשף מיוחד. והנה קורית טעות וקאסיה הגיבורה מקבלת שתי התאמות ולא אחת. מה שמראה על בעיות בהתנהלות הקהילה, שאינה אוטופית כמו שחשבנו, וגם נותן פתח למשולש אהבה. בכרך השני קאסיה וחבריה מסייעים להתקוממות בקהילה ובמנהיגיה, ובכרך השלישי המרד כבר קורה, אם כי בתוצאות פחות אופטימליות מהמצופה.

כל מי שהתקציר הזה מזכיר לו טרילוגיית נעורים אחרת, שלא לומר ''משחקי הרעב'', עושה זאת מתוך בחירה אישית ועל חשבונו בלבד. שכן ''עורבני חקיין'' בא ללמדנו מסר חשוב אודות מהפכנים ומהפכות, וזאת העובדה המרה שלפעמים המורד לוקה באותן חולשות של המשטר שבו מרד, והעולה לשלטון מושחת כקודמו ורע לאנושות. בכך הכניסו משחקי הרעב את מציאות החיים בסוריה ובמדינות רבות שקדמו לה, אל תוך עולם דיסטופיות הנעורים. כל זה מועתק באופן חלוש ביותר אל הטרילוגייה של קונדי. ההתקוממות היא הקהילה, כך לומדת קאסיה כשהיא מבינה פתאום למה הכל הלך כל כך בקלות. גם בנושא אהבה רומנטית משחקי הרעב מקנים מסר או שניים לחולמים הרומנטיים שבינינו. לפעמים מי שהכי טוב לך הוא לא המאהב השרמנטי והרומנטי, אלא דווקא ההוא הפשוט, חסר הזוהר, המציאותי והיציב, שאיתו נכון לבנות משפחה. קאסיה גם היא נדה בין קי וזאנדר, אבל בצורה כל כך שטחית, שזה עצוב.

חוץ ממרידה ומרידה שכנגד, וחוץ מהתאהבות הלוך ושוב, הספר נע בין וירוסים מופלאים, תרופות מופלאות עוד יותר וחיסונים, בין ניסיון לשקם עשיית אומנות בעולם שהכחיד אותה לגמרי, ובין איזכורים עלילתיים לשני הספרים הראשונים. מה שנותר הוא להסביר איך קרה שאחרי שני ספרים מהם לא נהניתי, עוד טרחתי לקרוא את השלישי. הראשון היה שם במסיבה משמימה שבה הייתי, וכריכתו משכה את עיני. השני היה בתרגום של גיסתי, אז המשכתי לקרוא. והשלישי? ברירת מחדל בספרייה אחרי שהספרנית הרשתה לי לקחת רק ספר אחד חדש, כדי ''להשאיר לאחרים''. אז השארתי.

ספר מעולה מרגש וסוף טוב לטרילוגיה מצליחה ופיוטית שכזאת מומלץ מאוד