קצת מביך לכתוב את הביקורת הזו עכשיו, רגע אחרי שהביקורת של מסמר עקרב על "נערות חורף" התנוססה בעמוד הראשון.
אז לפני הכל אבהיר: מעולם לא סבלתי מכל הפרעת אכילה שהיא וה-BMI (*) שלי על כל תנודותיו מעולם לא חרג אל מחוץ לטווח התקין לשום כיוון.

------------------------------------------------

(*) מסמר, BMI הוא לא איזה מושג אזוטרי ולא מוכר! כולם יודעים מה זה BMI!
מה, יש כאלה שלא?
טוב... נסגור על זה שהמושג ידוע לציבור הרחב? הא-הא. משחק מילים משומש להפליא. מילא.

------------------------------------------------

במפגש סימניה שנערך לפני חודש ומשהו, כשהציעו לי לאכול והבטיחו שהאוכל כשר הסברתי שאני בדיאטה.
זו דרך פעולה מומלצת ע"פ רשימות הטיפים האינסופיות לדיאטה, טיפ מספר 17: אם מספרים לאנשים שאתה בדיאטה, זה יוצר מחוייבות ואז לא נעים לך לבלוס בורקס מול עיניו של מישהו שרק הרגע סיפרת לו שאתה בדיאטה.
האמת? עובד. (שזה מפתיע, כי רוב הטיפים האלה נראים כאילו מי שכתב אותם מעולם לא היה בדיאטה. טיפ מספר 73: "הסתפקו בביס אחד מהעוגה. לשאר העוגה יש בדיוק את אותו הטעם". העובדה שלשאר העוגה יש את אותו הטעם היא בדיוק הסיבה שבגללה אנחנו רוצים לאכול את כולה! אם היינו חושבים שלשאר העוגה יש טעם של מלפפון חמוץ באמת שלא היינו טורחים. טיפ דיאטה אלטרנטיבי: הסתפקו בביס אחד מהעוגה. לשאר העוגה יש טעם של מלפפון חמוץ). בכל אופן, לעניינינו. עובד, וגם מקל. במקום לתרץ את עצמך על כל מאכל מחדש, מספיק לומר "אני בדיאטה" ולסגור את הדיון.
טוב, זה לא בדיוק סוגר את הדיון. זה פותח דיון חדש: את? בדיאטה? אבל למה? את לא צריכה...
אז זה העניין. אני ממש חובבת דיאטות.
כלומר לא דיאטות, אני חובבת את התוצאות שלהן. להיות רזה. רצוי ממש רזה. מאוד רזה. רזה מדי.
שתי הדיאטות הקודמות שלי הסתיימו בהצלחה בערך בשלב שבו אנשים התחילו להגיד לי "תפסיקי כבר, את רזה מדי זה לא נראה טוב", מה שבאופן מוזר מיתרגם אצלי במוח ל"את נראית מעולה! סוף סוף!"
כן, יש לי דפקט. אני מודה. אני אוהבת את המראה הרזה מדי. אצלי ואצל אחרים.
ולכן, למרות היעילות של ההכרזה הציבורית על דיאטה, זה החלק שהופך אותה לפחות נעימה. זה החלק שבו מתחילים להסביר לי, ובאמת אין צורך כי אני יודעת לבד, הנה אני אדקלם לכם בעצמי:
זה בכלל לא יפה להיות רזה מדי, אשה בגילי לא צריכה לשאוף להיראות כמו בת 18 ולא לחזור לג'ינס מהתיכון (בטח אם לא היה לה ג'ינס בתיכון, או אי פעם), זה לא מתאים ולא יפה. דיאטות הן דבר מזיק, בטווח הארוך, כולם מעלים בחזרה את מה שהורידו, הסוד הוא לאכול בריא ולקבל את עצמנו ואת הגוף שלנו כמו שהוא, הרי הרווחנו את שינוייו ביושר.
הנה, רואים? אני יודעת.
ומאמינה בכל זה באמת... עד שזה מגיע למראה. ההיא שעל הקיר. או למשקל. הדיגטלי.
וכן, אם כבר שאלתם, אני גם יודעת שכל זה הוא באשמת שטיפת המוח שעולם הפרסום עושה לנו, ושמציגים לנו בכל חור דגמים נשיים בלתי אפשריים ומוכרים לנו שזה מה שיפה ונכון, אידיאל היופי הקלוקל ותרבות השפע שבזכותה רזון הפך להיות דבר נחשק כל כך, שמעיד לכאורה על כוח רצון. אני שטופת מוח. מודה. אני יודעת שמודל היופי שלי שאוב ממסרים חברתיים קלוקלים ומאנשים חכמים שיוצרים מניפולציות על חשבון כולנו לטובת תאגידים קפיטליסטים או משהו, אבל תראו... זה מצליח להם. וזה עובד. עלי.
אולי, רק אולי, אם היו לי בנות, הייתי מרגישה צורך להוות בשבילן מודל נשי ראוי יותר לקבלה ואהבה עצמית והתרכזות בעיקר ולא בטפל, וביופי הפנימי ולא החיצוני.
או לפחות להסתיר יותר טוב את העובדה שאני בדיאטה.
שוב.
אבל יש לי רק בנים, אז מבחינתי, יש לי פטור.
כן, אני יודעת שיש גם בנים עם הפרעות אכילה אבל זה נדיר יותר, ושיואילו בטובם להזדהות עם המודל הגברי בבית. בשביל זה יש אבא.
ואם כבר הגענו למסרים ודגמים הוריים ולמקרה שיש בקהל פסיכולוג חובב שרוצה לשמוע את מה שכל הפסיכולוגים רוצים לשמוע - איך אמא קשורה לכל זה, אני יכולה לומר שיש מצב שהיחס שלי לכל נושא הרזון והדיאטה נובע ממטוטלת החרדות שבצלה גדלתי, זו שנעה בחדות מצד לצד, כמעט בלי עצירה באמצע: הפחד שמא אהיה שמנה והפחד שמא אהיה אנורקסית.
ואולי בעצם זה מודל חיובי. אחרי הכל, באמת לא הגעתי מעולם לאף אחד מהקטבים.

------------------------------------------------

ואיך כל זה קשור לספר שמופיע פה בראש העמוד.
העניין הוא, שכשאני לוקחת ליד ספר-נוער-פנטזיה-קלילה-ואסקפיסטית, אני מצפה בדיוק לזה: משהו קליל ואסקפיסטי. ודמיוני. וכשאני רוצה משהו קליל ואסקפיסטי, אני רוצה, אם לא אכפת לכם, גיבורה יפה. וחטובה. לא שאני לא רוצה לקרוא על גיבורות אה, המ, יותר מאותגרות-אסתטית, רק בואו נפריד, בסדר? יש ספרים כבדים (הא!) יותר ופחות, יש ספרים שנועדו לזמנים פנויים יותר ופחות. לקחתי ליד פנטזיית נוער קלילה, לעזאזל. שהיא עיבוד באופן כלשהו של שלגיה, נכון? אז איפה הגיבורה היפהפיה עם השפתיים האדומות כדם והשיער השחור כמשהו, לא משנה, נו. הגיבורה היפה. איפה היא?
ושימו לב שויתרתי על הבלונדינית, אתם רואים. אני לא עד כדי כך שטופת מוח.
(ומתבקש פה הציטוט הרלוונטי מ"הסיפור שאיננו נגמר" על מה בסטיאן מחפש בספרים שהוא קורא ועל מה הוא לא רוצה לקרוא, אבל אין לי ואני לא זוכרת בעל פה. תשלימו לבד. ואם אין לכם מושג על מה אני מדברת - תשלימו את כל הספר).
אפילו ב"שרק" קיויתי כל הסרט שפיונה תחזור להיות יפה. ורזה. כן, גם בסרטי ההמשך. לשוא. אז מה יהיה?
אגב, הספר הזה לא לבד. באותה התקופה שקראתי אותו, קראתי עוד ספר-נוער-פנטזיה-קלילה מקסים בשם "ספר אלף הימים" שגם הגיבורה שלו היתה... לא בדיוק דוגמנית.
גיבורה מאותגרת משקל מככבת גם ב"אלינור ופארק", שהוא אמנם לא ספר פנטזיה אלא ספר שמשתייך לז'אנר רומנטיקת הנעורים, אבל בינינו, מה כבר ההבדל.
בקיצור, מה יהיה על האסקפיזם שלי??
ובכן, לזכותה של גייל קרסון לוין יאמר שהיא הצליחה במשימה בגדול (הא-הא). קיבלתי, בסופו של דבר, ספר נוער קליל וכיפי בדיוק כמו שרציתי למרות ובזכות המראה של הגיבורה שלו.
גייל קרלסון עוד מרחיבה את היריעה ומאתגרת את נושא מודל היופי, כשהיא מציגה בספר את הגמדים שלהם, כך מסתבר, יש מודל יופי שונה לגמרי. בעיניהם, קירה גיבורת הספר דווקא די יפה ביחס לבני אדם, אבל זה כמובן יחסי כי בני האדם כולם מכוערים למדי. בסטנדרטים של גמדים.
אני מודה שלמרות הכל, בקטע שבו קירה הופכת, בהשפעת כישוף, להיות יפהפיה, כן קיויתי שהיא בכל זאת תישאר כזו... אבל ידעתי שזה לא יקרה ואפילו השלמתי עם זה.
אתם רואים, אני כן יודעת משהו על השלמה ועל לקבל באהבה את הגוף...
רק לא שלי.
אבל זה פרט שולי.
אז האם לפנינו גל חדש של ספרים שקורא תיגר על מודל היופי המערבי, על תפיסת היופי, על המקום שאנחנו נותנים לו? ספרים שמעבירים את המסר שיופי הוא לא העיקר בחיים?
שלושה ספרים שבמרכזם גיבורות לא נאות, לכולן יופי פנימי ואופי חזק, וכולן ימצאו אהבה ויהיו יפהפיות בעיניו האוהבות של הצלע הגברית במשוואה.
אופס.
וכאן הבלון מאבד קצת גובה ואויר.
כי שלוש הגיבורות הלא יפות האלו זוכות לאהבתו של נער/גבר חתיך. יפה תואר. מודל גברי למופת.
ופתאום המסר של "יופי זה לא הכל" ו"הכי חשוב זה היופי הפנימי" ו"בואו לא ניכנע למודל היופי המערבי השוביניסטי והמחפיץ" מתמסמס לו מול המסר המשני של הספר: הכי חשוב שתהיי נאהבת ע"י גבר... חתיך.
כי יופי הוא כן הכל בחיים, אבל גם אם לא זכית בו, לא נורא, עדיין יש לך סיכוי לזכות בלבו של גבר נאה, ויופי הוא הרי הכל בחיים.
ובמקום ז'אנר הפנטזיה הקלילה והאסקפיסטית שנועדה לתת לקוראת בריחה לעולם אחר, עולם של נסיכות זוהרות ויפות, קיבלנו את ז'אנר הפנטזיה הקלילה והאסקפיסטית לנערות במשקל כבד: לא נורא, מותק. את עדיין יכולה לזכות בגבר נאה. לפחות בעולם הפנטזיה של הספר.
ופתאום "שרק" נראה מתקדם להפליא.

------------------------------------------------
באופן עקרוני, אני חושבת שהמונח "חפירה" אמור להיות לא חוקי באתר של קוראי ואוהבי ספרים.
אבל הפעם נראה לי שהרווחתי אותו ביושר.
אז מי שהגיע עד הלום, אם בכלל יש מישהו כזה, התנצלותי. חשבתם שתקבלו סקירה וקיבלתם במקום חפירה.
מוזמנים לנקום בי ולחפור בתגובות...
------------------------------------------------

סיפור אגדה שונה מעט מהרגיל. משפחת פונדקאים באיורטה, ארצם של הזמרים נעימי הקול ויפי התואר, מאמצים תינוקת שננטשה בפונדקם. לפי השמיכה שבה נעטפה התינוקת הם מבינים שהיא באה ממשפחת אצילים עשירה. התינוקת קירה ננטשה כנראה מאחר שהיא בת תערובת ונראית שונה מאוד מאידאל היופי המקומי - עורה לבן, שערה שחור ולא זהוב. היא גם גדולה יותר בגופה מהמקובל כיפה. הוריה המאמצים מתייחסים אליה באהבה ומגדלים אותה במסירות עם שאר ילדיהם, אך אנשים אחרים, ביניהם אורחי הפונדק, מתייחסים אליה בבוז ומעליבים אותה בשל מראיה.
דוכסית באה לבקר בפונדק ונוצרים קשרים בינה לבין קירה. קשרים אלה מובילים את קירה באורח מקרי לחצר המלוכה, ושם הסיפור מתחיל להתגלגל במהירות.
לא אקלקל למי שרוצה לקרוא, אך הערך המוסף שבספר, במיוחד לנערות מתבגרות המתייסרות לעתים בגלל מראן, הוא התובנה שהמראה החיצוני איננו הדבר החשוב ביותר, ושהרדיפה העיוורת אחרי יופי מושלם עלולה לגרום לאסון. בסופו של דבר אפשר למצוא נסיך שמעונין דווקא בה והמסוגל לראות מעבר לגופה המסורבל.

שבוע וחצי לפני הבת מצווה שלי. ב"צומת ספרים" יש מבצע והדודות שלי הלכו לקנות לי, ובכן, ספרים.
הן על הקו, מקריאות לי את הכריכה האחורית של ספרי נוער אקראיים. כאני שומעת את השם של הסופרת, אני קופצת מייד, וכמובן שלא ממש מקשיבה למה שהן אומרות- כבר החלטתי שאת הספר הזה הן ייקנו לי.
כמה ימים אחרי הבת מצווה שלי- אני קוראת את הספר. ובכן, ממש לא ציפיתי לזה.
הספר הוא על מישהי שתמיד שנאה את עצמה ואת המראה שלה, ומגלה שיש לה כישרון מיוחד ושונה, שלמרבה הזוועה תואם למה שאנשים חושבים ומספרים לעצמם עליה ועל כיעורה.
במרדף שלה אחרי היופי אנשים לועגים לה, פוגעים בה ומנסים לנצל את הביטחון העצמי הלא-קיים שלה.
בסוף, מתאהב בה האדם הכי לא צפוי (ואולי בעצם הכי צפוי).
אז נכון, סוף הספר צפוי לגמרי, אבל זה עדיין סיפור טוב על מאבק בסטיגמות, על דימוי עצמי ועל עמידה על העקרונות והאהבות שלך, לא משנה מה יקרה.

ספר מקסים.שלגיה בסגנון שונה(והפעם הכוכבת לא היפה ביותר בממלכה)
אבל....
הספר כתוב באופן קצת קצת מעצבן.כמובן שאלה המכושפת הרבה יותר יפה,
לא יודעת מה עיצבן אותי.העלילה מקסימה,הרעיון עוד יותר,הכתיבה בסדר.
אבל משהו מעצבן בספר הזה.
בכל אופן הוא מומלץ מאוד.ספר מקסים מקסים.

אהבתי את הספר!
הוא מראה שגם בנות שהן לא יפות יכולות למצוא יום אחד את הנסיך שלהן...
למרות שהסיפור לא מקורי לחלוטין (יש פה כמה דברים דומים בצורה יוצאת דופן לשלגייה, וכן, אני יודעת שהוא בנוי על שלגייה. אבל יש לי קטע כזה עם ספרים לא מקוריים P:) אהבתי את מוסר ההשכל. גם אני לא יפהפיה, ואני קצת דומה לקירה במראה.
אהבתי את הדמות המדהימה, ואת זה שהדמויות הן לא שטחיות (אולי חוץ מהמלכה אייווי הנצלנית והמרשעת (איכס ><) שחושבת שיופי וקול יפה הוא הכל בחיים).
נכנסתי לסוג של מצוקה כשהגיע הקטע שקירה נתפסת בחשד שהיא יצור מרושע... אבל הכל הסתדר. כמו תמיד.
ואם מישהו לא קרא אותו אני ממליצה עליו בחום ;)

אף פעם גייל קרסון לוין לא יכולה לאכזב אותנו-להפך-היא תמיד מפתיעה אותנו בדברים למופת.
הספר הזה כתוב יפה מאד,הוא מלמד שיופי לא הכי חשוב בחיים,והוא גם ממש ממש מוסרי.
אפשר לקחת אותו צידה לדרך-הוא בעיניי מלמד המון דברים משמעותיים בחיים.
למרות כל הסכנות שהיו טמונות בדרך לאיג'ורי וקיירה-בסוף האהבה שלהם התגשמה,וטוב שהם מצאו את השיר שלהם :)

ממליצה בחום.
אוהבת ספרי נערות / ילדות כאלו/ אגדות/ יפות/ כתובות טוב /ל א מתילדות או מתיפיפות/ אמיתיות.
סיפור סינדרלה בהכי נחמד מורכב יפה אמיתי שישי
כדאי לקרוא
מיהרתי ביום אחד כמה שעות , משהתבשרתי שזאת שאמורה לבוא לקחת את הספר למשלוח לילדה בתאילנד כספר בעברית, מזל שהייתי חולה שיכולתי להקדיש לספר את הזמן הראוי והאנרגיה, ממש כייפי וחמוד ומשעשע גם כן, היא תהנה , אך זה אינו ספר ישראלי.
אמנם 16 ביקורות, אך החלטתי לתת קצת מישלי לנושאכולם אמרו מה שצריך.
קראת את הספר מיום שני 19/12/16 עד יום שני 09/01/17.

הספר מדהים!
אהבתי את מוסר ההשכל, שהיופי הוא לא הכל בחיים, שיופי לא משנה אופיו ותכונותיו של בן אדם.
למרות שאני חייבת לציין שהוא דומה לשלגייה, אבל זה בסדר, לסופרים מותר לקחת השראה.
קירה היא יופי של דמות ראשית בעייני, היא מביאה את האופי ולא דווקא את היופי, וזה מה שגרם גם לסוף המרגש.

בקיצור, הספר מדהים, בעל מוסר הסכל ומומלץ בחום. ואני מקווה שתהנו ממנו לפחות כמוני.

הספר הרחיק לכת לטובה ממה שחשבתי שהוא יהיה.
הסיפור יוצר תערובת של תחומים בספר,והוא גורם לו להיות מעניין. לסיפור יש מסרים אשר עוזרים לכל אדם בחיים. סוג של טיפ שכזה.
ספר מצוין.
כפיים לגייל קרסון לוין על הכתיבה.
תענוג לקרוא אותו.