האם היה לבאר מעצור כתיבה? האם במחסנית המילים שלו היה מעצור ונחסמה מילה מלצאת ולהרוג? לכו תדעו. האם הוא היה מספר לכם על כך?
נאמר, ולא פעם, 90% אני אמרתי ולא שזה מפחית מהאמת שבדבר, שבאר יודע לכתוב ועטו שופע כמעיין המתגבר. הספר הזה מוכיח זאת שוב והפעם, למרות שזה באמת לא שיא ספריו, הוא מענג ואף מתחכם ומתוחכם.
יכול להיות שלבאר לא היה מה לכתוב. מה עשה? לקח אחד גדעון שרוצה לכתוב ולא יודע כיצד, ואחת אלמה, שכבר כתבה ספר משובח ויודעת ללמד אחרים כיצד לכתוב. הוא הפגיש השניים כי מלכתחילה לא נועדו, ואז נוצר הקסם.
לגדעון שורק, גרהרד שטרוק בעברו, עבר לא נודע ולא ברור, איש צללים הוא, נו מהמוסד. לא שהוא מודה בדבר, גם לא ממש מכחיש. אלמה אף היא מכוחות הביטחון בעברה, טכנאית בגלי צה"ל, שכשהיא מדברת עם מישהו בטלפון וההוא אומר שהוא לא שומע טוב והוא כבר מנמיך את הרדיו, היא מנמיכה מצדה עבורו... (ותודה ליאיר ניצני). וכיצד, למרות שלא נועדו, הם מתוודעים? לה יש אולפן ששמו "מחזיר הקלטות קודמות", אולפן הממיר מפורמטים ישנים לעדכניים. לו יש הקלטות קודמות של אמו בפורמט מתרפפ"ו. אמו לא ממש גידלה אותו, הוא כבר פנסיונר בן שבעים ואלמה טרום חמישים. ומהו פורמט ההתוודעות שלהם? הוא מעביר לה ממון לא קטן והיא מעניקה לו סדנת כתיבה פרטית. הוא לכאורה מבקש לגלות מה בהקלטות של אמו, לכתוב ספר, לתהות מה ייצא לו מחלציו החושקים באלמה.
עד שהוא נעלם.
אבל לפני שהוא נעלם אכן מתבססים להם יחסים בין אלמה לגדעון. בניסיון לתת להם דמות במיני סדרה העתידית, התברר שדמותה של אלמה מצטיירת כאודיה קורן. דמותו של גדעון שורק היתה בעייתית יותר ולא נותרה הברירה אלא לקחת את חיים באר עצמו לשחק את שורק. משתם הליהוק התבררה לה גודלה של הפרשה. שורק מחפש את שורשיו בעידודה של אלמה, הרי גדל בקטנותו ללא אם במשך שנתיים אצל משפחה ארמנית בחיפה בשנות הארבעים. האב בכלל עלום שם. בסוף מתבררים דברים מפתיעים. לא רק ההיסטוריה של שורק בספר, גם מעט מהקורה עם אלמה, הרבה עם היסטוריה עלומה, עברית נפלאה, קצת חו"ל ובעיקר גרמניה (שם נכתב הספר) ואפילו אוכל. חיים באר הוא מעיין שופע, נאמר כבר, של טריוויה.
בסופו של דבר, אלמה מציע לבאר להתנתק מהכל, רצוי בחו"ל, שם יישב ויכתוב ללא הפרעות את הרומן ההיסטורי עליו הוא חולם. הוא אכן עושה זאת עד להסתבכות קטנה בה נעלם.
גם ספר חלש של באר, כנאמר כבר, ראוי יותר מהספרים הרואים אור עתה ועל עטיפתם המלצת קריאה של הניו-יורק מטיימס, אות ומופת להתרחקות מהספר, כל ספר.
עטיפת הספר הזה, לעומת התוכן המלבב, היא סתם חרפה של כיעור, גם כשכיעור זה בא לרמז על משהו, אבל לא מרמז על דבר, רק על טעם רע להפליא.
הספר הזה הוא קריאת עילית, לא מתאים לקריאה בהיסח הדעת או כשעתותיו של הקורא אינן פנויות. ממתק.

בשבת הקודמת ביקרנו בירושלים וכמובן שהלכנו גם לבקר את ספריות הרחוב שבה. גיליתי שעיריית ירושלים פרסה חסות על הספריות הארעיות מהסוג הזה ומיסדה אותן, וזה כנראה טוב כי יש מי שמתחזק ודואג לפנות משם זבל, אבל גם רע כי עכשיו כל ספר מתהדר בתווית המודבקת עליו ומבקשת להחזיר אותו ללאחר הקריאה, מה שמעקר את כל הקסם שהיה כרוך באפשרות לקחת אלי הביתה ספר ולשים במקומו אחר, או להעביר את הספר למקום אחר, הנדודים האלה הם מה שחידש את הספריות בעיני. את הספר הזה לקחתי מהסיבה הפשוטה שלא היתה לו מדבקה עליו. מישהו הביא ספר מביתו, דאג לתלוש את חלק העמוד שבו היה רשום השם שלו והעובדים לא הספיקו להלאים, כך שזה היה ספר חופשי לחלוטין לקחת ולשים בחזרה במקום אחר שאמצא.

בעמוד 313 מצאתי את הגיבורה אומרת "ספר שהוא לא ראוי לקריאה שניה, אפשר לוותר בקלות גם על הקריאה הראשונה" וכשהגיבור שואל אותה מי אמר את זה היא עונה "אני, כרגע, אבל בהחלט יש מצד ששמעתי את דברי החוכמה האלה באיזו הזדמנות ואימצתי לי אותם.". ובכן, זה משפט שאני אומרת הרבה, בווריאציות שונות, ואולי אפילו כתבתי אותו כאן בסקירה אחת או שתיים, אבל אני די בטוחה שלא קראתי את הספר הזה קודם, או שבכלל קראתי את המשפט באיזה מקום אחר. לדעתי הוא מקורי שלי.

חיים באר, סופר מצליח שכתב כבר כמה ספרים בחייו לא מצליח להימנע מקלישאת "הסופר הכותב על סופר". כי למה לטרוח ולספק לגיבורים מקצוע ולהתחיל להתעמק וללמוד את רזי אותו מקצוע, כשאפשר פשוט לדון על המועקות והמצוקות המוכרות לסופר מחייו שלו, כמו לשבת מול דף ריק עם מחסום כתיבה. זה נשמע כמו בחירה עצלנית ובדרך כלל זה אכן כך. לזכותו ייאמר שאחד הגיבורים אינו באמת סופר אלא אדם שמנסה להגשים חלום של כתיבת ספר. אביגיל חברתי שעובדת כבר שני עשורים בתעשיית הספרים שלחה לי פעם תמונה של ארון כתבי היד הנדחים בהוצאה. הארון מלא וגדוש, כי זה מין רצון אוניברסלי של כז, לכתוב ולהוציא לאור ספר וכך כל אחד מכתבי היד מגלם חלום רב שנים של אדם. רק מעטים מצליחים באמת להגשים ולפרסם. גם לי היה פעם חלום לכתוב ספר, גנזתי אותו אחרי שקראתי את "כימים אחדים" של מאיר שלו, כשהבנתי שאני לא אוכל לכתוב ברמה הזאת. ברמת חיים באר אני חושבת שאני יכולה לכתוב, אבל זו לא הנקודה.

אנחנו בשלהי 2007 ותחילת 2008, והספר הוא סיפור אהבתם של שניים - גדעון שורק בן השבעים פלוס, שליח המוסד לשעבר שרוצה לכתוב ספר על הפלישה לנורמנדי, ומגלה שזה לא קל כמו שחשב ולכן פונה לבקשת עזרה. אלמה ובר בת החמישים מינוס כבר פירסמה ספר אחד שהיה לרב מכר ועכשיו מתפרנסת מסדנאות כתיבה ומהמרת הקלטות ישנות לפורמט דיגיטלי. שם האולפן התל אביבי של אלמה הוא "מחזיר הקלטות קודמות" וגדעון מגיע אליה בתואנת המרת הקלטות שאמא שלו השאירה לו לפני מותה. כך הם מתחילים סשן של סדנת כתיבה פרטית מה שמתגלגל לסיפור אהבה. אלמה מגלה את סיפור ילדותו הבלתי ייאמן של גדעון שאינו יודע מי אביו, שאימו נעדרה למשך שנתיים תמימות במשימה חשאית ובינתיים הוא גדל במשפחה ארמנית בחיפה. היא מאיה בו לכתוב על ילדותו במקום על נורמנדי או לשזור את הדברים.

שם העסק של אלמה מרפרר ל"מחזיר אהבות קודמות" של יהושע קנז, ולא בכדי. הספר מלא גדוש ועמוס ברפרנסים ספרותיים שנראה שבאו להראות את עולם העשיר של גדעון ואלמה, ואולי באו להיות נוצות שבהן מתהדר בטווסות מר באר. בעיקר כשאחד הרפרנסים הוא לעצמו, וזה קצת מוזר. עוד יש בספר המלצות לא מעטות לכתיבת ספרים שזה... עוזר למי שחושב שצריך אותם.

הבעיה הראשית שלי היתה עם הדיאלוגים. באר כותב בעברית מצוחצחת ונמלצת, שזה סוג של בחירה, ולגיטימי לגמרי למי שיש לו שפה כזו. הבעיה מתחילה כשזה מגיע לדיאלוגים, ואז הקוראת מתגרדת בתוך עצמה כי לא זו בלבד שאף אחד לא באמת כותב ככה, גם לא סביר שאיש מעשה פרקטי ואשת ספר ששנות דור מפרידות ביניהם ידברו באותו משלב שפה ויחלקו את אותם עולמות תוכן אסוציאטיביים. זה מעלה שאלה גדולה על האמינות של הסיפור כולו ובעיקר על היתכנות הרומן העומד במרכז העלילה. אלמה, יכולה להיות ביתו של גדעון, פורשת עליו חסות של מנטורית ומקבלת קצת את המקום של האמא והאבא שלא היו לו.

הספר של גדעון, כמובן, לא קורה. גדעון מתפזר ובורח שוב ושוב. בכל פעם משהו אחר קורה. בסופו של דבר מרוב ציטוטים ואיזכורים מתוך ספרים ותיאורי הכאן עכשיו של ימיהם ולילותיהם המשותפים של געון ואלמה, נדחק הצידה העלילה החשובה הבוערת והכואבת בחייו של גדעון והיא מערכת היחסים שלו עם הבת שלו, ומעשיה שהובילו לניתוק ותחושת בגידה. כל מה שנשאר אלה פנטזיות מיניות של אדם בעשור השמיני של חייו. קצת מצער שלחיים באר לא היתה איזו אלמה כזאת, שתערוך את ספרו ביד חזקה ובזרוע נטויה, תמקד את הנושאים, תנקה את המניירות ותוציא מוצר שלא יבייש את צעירותו ולמסקנה: היה נחמד לקרוא אבל אין צורך בקריאה שנייה

ובכן אציגה את עצמי, אדון צלחת.
סליחה, צלחת מי? צלחת ואדון.
ושם הגברת, אקווה שהיא סולחת…
קוראים לי מֵי , איזה מים? מי לימון…

הגברת מי, הגברת מי, אדון צלחת.
קראי לי סתם צלחת. בשבילי מספיק.
לולא נפגשנו לא היינו פה ביחד.
האם זה לא מצחיק? זה באמת מצחיק. (נתן אלתרמן).

כשאני מקבל ספר שמישהו חושב שאני אוהב, אני מיד נדרך. מאיפה הוא יודע? הוא חושב שהוא מכיר אותי? עד כמה הוא מכיר אותי? ולאו דווקא רק את טעמי בספרים. בקיצור אני קורא את הספר, אם אני מחליט לקרוא אותו בדריכות מאופקת.
את הספר הזה כמובן שהחלטתי לקרוא, אחרי הכול זה חיים באר, אחרי הכול "נוצות" ובמיוחד "חבלים".
הספר התחיל לאטטט, משבר הכתיבה שעובר על שתי הדמויות הראשיות כל אחת בדרכה כמו מתבטא בכתיבת הספר, לא תופס את הקורא, הדמויות שבלוניות משהו, העלילה מרגישה סכמטית מידי, קצת כמו סקיצה לעלילה.
אבל אט אט הספר משתפר, הוא לא מפתיע, אבל הדמויות מקבלות עומק המסע שלהם מתחיל לסחוף את הקורא ובשורה תחתונה הספר צובר תאוצה.
אז מה היה לנו בלי לספלייר:
סוכן מוסד בכיר בדימוס חצה את גיל השבעים, סופרת של ספר 1 (אבל ספר טוב מאוד- אני מכיר אחת כזו פה בסימניה) במשבר כתיבה, שנות ה 40 המאוחרות לחייה, בחורה לעניין. הוא רוצה לכתוב ספר, היא מעבירה סדנאות כתיבה יוצרת. יש לו סיפור לספר, הוא חושב שהוא יודע על מה הוא רוצה ליכתוב, היא חושבת על כיוון אחר. מסע התחקיר מוביל את הקורא לחיפה, ליפציג בגרמניה, אנגליה, אל עלמיין במצרים, טורנטו שבקנדה...
אחרי שהספר צובר תאוצה אז הוא טוב.
יש שם כמה תובנות על כתיבת רומן, משפט יפה על גרגר החול שסביבו נוצרת הפנינה, לא מעט רגעים אמינים על יסורי הכתיבה, ומעט הומור עצמי של הסופר.

תיכף הבנתי למה זו שנתנה לי את הספר חשבה שהוא בשבילי (גם אני רוצה לכתוב פעם, וגם לי יש רעיון, וגם אני בטח יכתוב משהו אחר- אולי קצת אחרי גיל 70)

לקוראת ה' אני חושב שתהני.
אבל מה בעצם אני יודע?

מסתבר שאדם אינו יכול לברוח מעברו. גם אם ילך קדימה ,אחורה ימינה ושמאלה ממנו-בסופו של יום הוא התבונן לו "בלבן של העיניים".

ספר שנהניתי לקרוא ,אם כי לא משאיר טביעת רגל בעלת זיכרון וריח של חריכה ספרותית בעולמי הספרותי .

אבל מומלץ לקרוא וליהנות .

'יאללה כבר!' - השאלון הביקורתי של זואי גלאס

הרזומה: ספר ראשון של חיים באר שיוצא לי לקרוא, ולמרות שיש ידועים יותר בחרתי בו בגלל השם ובגלל העטיפה.

העטיפה: יפהפייה לדעתי, כמו שעטיפות מוצלחות צריכות להראות.

הסיפור הפורמלי: סוכן מוסד בדימוס פונה לסופרת שעורכת סדנאות כתיבה ומבקש שתעזור לו לכתוב רומן ראשון, ובמרכזו קרב אל-עלמיין.

הסיפור בת'כלס: סוכן מוסד בדימוס פונה לסופרת שעורכת סדנאות כתיבה ומבקש שתעזור לו לכתוב רומן ראשון, ובמרכזו קרב אל-עלמיין, מתפתח ביניהם קשר קצת פחות מקצועי (לא ספוילר, בעטיפה האחורית) ורובו של הספר מתעסק בחקירתו של סוכן המוסד בדימוס את עברה של אמו המנוכרת. מוגש עם עגנון, יקיות, הרמזים ואלוזיות, ועצות לכתיבת רומן.

הכתיבה: איכותית, אבל לא מענגת. חכמה אבל לא מבריקה. הרגישה לי כמו טיוטה, או יותר טוב - כמו שילדת סיפור חשופה. אני לא יודע אם היה עדיף לקצץ מאה עמודים או להוסיף מאה עמודים אבל משהו פה הרגיש מאוד מעושה. ויש גם את העניין הזה שכל הדמויות כולן, בין אם הן דוברות עברית, גרמנית, אנגלית או רוסית מוסיפות לכל משפט שני או שלישי "כמו ש-X אומר" ואוי, כמה שזה מתיש [אגב, גדולי הספרות העברית כולם גרועים בכתיבת דיאלוגים משכנעים. האמריקאיים אלופים, אבל הם גם אוכלים מק'דונדלס]. יש לציין שקראתי את הספר מסיבות מאוד אישיות וכל הסיבות האלה מצאו את אשר חיפשו [מקווה לכתוב עליהן בהזדמנות], אבל הנאה פרטית, מחוץ לקריאה ה'מקצועית', הייתה לי רק בדפים הראשונים והאחרונים של הספר.

ציטוט מוצלח/מייצג: הפעם בפינתנו ציטוט מייצג. גדעון תוהה לעצמו כיצד יטפל בדמויות של ספרו. אהבתם? קראו את הספר. לא הצלחתם לסיים את הפסקה? עברו למשהו אחר: "והוא, גדעון שורק, האם יצעד בראשם כמו אצבעוני המפקד, שבדברי השיר, צועד בראש הגדוד, לראשו קובע פלדה ובידו סיכה חדה? או יוליכם בסך אל אובדנם כמו החלילן מהמלין? ושמא ילווה אותם מקרוב אך במנותק, כמו שעמיתיו האגף המבצעים, אלה הנושאים באחריות לפעולות החשאיות, מלווים את אנשיהם מקרוב, לעיתים מקרוב מאוד, אך בלי שאיש יבחין בהם, בבחינת 'עלומים ונוכחים הכול'?"

מיועד ל: מעריצים של חיים באר; מעריצים של ספרים שמעריצים את עגנון; אנשים שיודעים מה זה לייפציג; כותבים מתחילים.

שורה תחתונה: ספר שנעשה ע"פ מתכון משובח אבל לא בושל כראוי וטעמו סבבה מינוס. שלוש וחצי סטארים בוהקים.

ספר שהעביר אותי בספקטרום של רגשות, נושאים, רמות ענין והשאיר אותי בסופו עם מסקנה שאותה כדאי לקרוא בסוף ביקורת זו.
הסיפור העיקרי של הספר הוא: גידעון,פנסיונר של ה"מוסד", יוצא לחקור את מוצאו, ובעיקר את קורות אימו . יהודיה שעלתה מגרמניה בשנת 1934 , אם חד הורית, אדריכלית נוף שעסקה גם ב ..שו שו, אצל הבריטים.
הספר הוא מסע גילוי של האם ו.. ערב רב של נושאים:
- יסורי הכתיבה.
- קורות היהודים בגרמניה , האוסט יודן והיהודים הגרמנים, בעיקר בלייפציג , לפני עלות הנאצים וההנצחה שאחרי המלחמה.
- סיפורו של שי עגנון בלייפציג, והמקורות לסיפרו "הכנסת כלה" ו" בחנותו של מר לובלין".
- עבודתו של איש מודיעין מודרני מחד ואיש הש"י מאידך.
- זיקנה והתמודדות איתה.
- יחסי הורים , בנים/ בנות.
- ועוד כאלו נושאים.
כל מה שציינתי כאן, אינו מוצג בחטף, ליד הנושא המרכזי.
הסופר , מלווה את שיטתו של עגנון , וכל תקופה ודמות מקבלים הרחבה, שלא תמיד תרמה או קידמה את תובנתי.
נוסף לכל, גם העברית מיוצגת בספר בצורותיה השונות, החל מעברית ארכאית, נמלצת, לעיתים מישנאית ועד לביטויים יוונים כמו "אפוריזם".
לעיתים העברית משתנה באותו משפט .כמו: " שיחקת אותה" אומר גדעון לאלמה ( המנחה שלו ואהובתו), ומיד אחר כך הוא חוזר אל השפה הגבוהה המליצית.

כשקראתי את הספר הרגשתי בחלקים ברורים המופרדים אחד מהשני בצורה חדה:

חלק א: שלב הגישוש, הצגת שתי הדמויות הראשונות, גדעון איש המוסד ואלמה , סופרת מנהלת סדנאות כתיבה, בעלת סטודיו להעברת קלטות וחומר ויזואלי , אודיו ל מדיה דיגיטלית. כתוב בשפה של גישוש וחיפוש קו ודרך.
חלק ב: הצגת האם וקורות גדעון הילד, מוצג בצורה דינמית, לשון חיה בהירה לא מתחכמת מדי.
חלק ג: ביסוס המידע לכדי כתיבה ספר, טובע והטביע אותי בפרטים, אנקדוטות, נושאים קשורים ושאינם קשורים. מין אוסף אקלקטי של סופר מזדקן שלא רוצה להחמיץ כל פרט וחבל לו לזרוק משהו.
חלק ד: פינאלה, מינורי. בו קבלתי תחושה כי עשיתי יחד עם הכותב , מאמץ שתוצאותיו היו מוגדרות על ידי ראש הממשלה שמיר ז"ל בביטוי : "נו, טוף".
בקיצור היתה לי הרגשה כי יש כאן חיבור של חלקים שנכתבו בזמנים שונים, מאוחים בתפרים לא עדינים במיוחד.
ועם כל זאת , היתה לי חוויה של התמודדות והשתתפות ( בקריאה ) של סופר בעל שאר רוח, ידע עצום ומחכים.
לכן הספר זרוע תובנות, קטעים מהנים, מעוררי דמיון, שמאירים מקומות, תקופות ואנשים.
כשקוראים את חלק ב ( ראו חלוקה לעיל), מריחים ומקבלים את חיפה המנדטורית על עיסוקיה, ובמיוחד העדה הארמנית, ההגנה והאוכלוסיה היהודית של מעמד הביניים.
חלק ג מביא את תולדות החיים בלייפציג שלפני המלחמה. התיעוב כלפי ה"אוסט יודן".
יש כמה תובנות ואנקדוטות שמצאו חן בעיני , כמו:
- (ע 125) גדעון מתמודד עם הזדקנותו. בין השאר הוא אומר : "לא להתבזות, לא להדחף לתוך חבורת צעירים ולנסות להשתלב בניהם ולהעשות אחד מהם".
- על ההומור הייקי אצטט ביטוי. במקום " בין הפטיש לסדן" , " בין הטיפש לסדין".
- ( ע 238)דוגמה להומור של ייקים:
" חשוך אצלך נלי" לא התאפק גדעון.."על מחלקת עסקים וקוניאק את מרשה לעצמך לפזר כספים ברוחב יד , ודווקא כאן ..את מתקמצנת"
" ככה זה בכל אירופה, מדליקים אור רק איפה שצריך, בלי להדליק פרוג'קטורים כמו בחדר ניתוח.. ואל תשכח כי שבחושך לא רואים את הקמטים"
" אבל בחושך צריך להגביר את עוצמת מכשירי השמיעה כי אי אפשר לקרוא שפתיים"
"מגבירים את המכשירים בתנאי שיש מה לשמוע"...
בקיצור ספר שדורש אורך רוח.יכולת הנאה כמו בעידן הלקטים שבו כל פרי שנקטף ונאסף היה חוויה.
ולבסוף מומלץ מאוד לתלמידי סדנאות לכתיבה או אלו שמתעתדים לכתוב באופן עצמאי.

** בביקורת זו ספוילרים קלים, אם כי לדעתי חוויית הקריאה כבר ממילא הרוסה ומקולקלת...

סבלתי מאד מקריאת "חלומותיהם החדשים", ורק בגלל המום המרגיז שלי שכמעט לעולם אינו מאפשר לי להפסיק ספר באמצע, הגעתי עד סופו.
אחד מהדברים שאני הכי לא סובלת בבני אדם הוא התרברבות, והספר הזה הוא כל כולו פנטזיית התרברבות אחת גדולה. החל מהרומן הבלתי סביר בעליל בין הדמויות, המשך בהסקת המסקנות המופלאה והניחושים-שמתגלים-כאמיתיים-ללא-רבב על בסיס רמזים קלושים בלבד של הדמויות ובראשן גדעון, דרך המחמאות המופרזות והמעיקות שמעניקות הדמויות האחת לשניה בגלוי או במחשבותיהן בלבד, וכלה בנאומים הטרחניים ומלאי הרמיזות והניימדרופינג של כל אחת מהדמויות, עד האחרונה שבהן.
זה נהדר להיות אדם משכיל, זה נהדר להיות אדם נבון, זה נהדר להיות בעל עושר לשוני וניסיון חיים והתבוננות פנימית והכל באמת טוב ויפה - אבל לא צריך להאביס אותנו הקוראים בעודף האהבה העצמית הזאת של הכותב. מה גם שהכותב מנסה לנכס לדמות הראשית (שהיא בפירוש הוא עצמו) מודעות עצמית, וזו ללא כל צל של ספק חסרה לו.
אני מעדיפה לחשוב בעצמי שהסופר שאת ספרו אני קוראת הוא משכיל ונבון ובעל עושר לשוני ובעל ניסיון חיים ובעל התבוננות פנימית, מבלי שהכותב יתווך לי את כל אלה עד שכל מה שיתחשק לי לעשות הוא להקיא עליו את הכל בחזרה.
בעיקר הייתי מתוסכלת משום שאפילו הניסיון המהיר והמרושל "לסבך" את הגיבור בשל חטא ההיבריס, נפתר באותו האופן המלא-בעצמו בדיוק. אני גם מאד מקווה שהכותב שם לב שהספר שלו נגוע בכל הדברים שאותם הוא מציין במסגרת העלילה כסממנים של ספר שאינו טוב.
לסיכום, ספר מרגיז מאד שהזכיר לי שיחה מעיקה עם זקן טרחן ומלא בעצמו שכביכול "חונך" את בן שיחו ומנסה להעשיר אותו, ובעצם לא רואה בכלל את הצד השני, ומאדיר את עצמו עד כדי תחושת בחילה קשה.

זהו הספר הראשון של חיים באר שקראתי, ואני חייב מיד לציין - אהבתי אותו מאד.
הספר הוא ספר של אנשים מאיפיון מאד צר - חתך גילאים ברור, רקע גיאוגרפי ותרבותי מוגדר, עולם תוכן ממוקד. ואולי בגלל זה היה לי תענוג גדול כל כך לקרוא אותו. מעבר לשפה הנכונה (גם קןלחת, גם יפה ומדויקת ועם זאת עדכנית מאד עד שלפעמים היא נשמעת כשפת הרחוב), התאורים הנכונים והמדויקים, וההתייחסות לשימושים בטכנולוגיה ומשמעותם (בואי נסגור את הניידים ולא נדבר בסקייפ) - הקריאה דמתה בעיני להאזנה ליצירה מוזיקלית שנכתבה על ידי מלחין רב כישרון. תענוג לקרוא (כמו לשמוע), זה מרגיע ומהנה ועם זאת מושך להמשיך ולקרוא.
פשוט ספר טוב, שכתוב נכון.

כשעוד הייתי פרגית צעירה וידעתי כמעט בוודאות שאני עומדת להיות בימאית קולנוע מהוללת לאחר שקצרתי שבחים מהמורה לקולנוע, כשביימתי פרסומת ביתית לחטיף גרנולה.
היו לי וויכוחים עם חברותיי לכתה באלו שחקנים אבחר לדרמה עטורת הפרסים אותה אביים.
אני זוכרת שהיינו יושבות שעות בחדרי, מכרסמות במבה וביסלי, נושכות את קצה העט ורושמות טבלאות של בעד ונגד עוד לפני שהיה לנו אפילו תסריט.

כהרגלי בכח, הייתי תמיד נגד כיוון הזרם הכללי גם אם הרעיון שהעלו מצא חן בעיני והסכמתי עמוק בלב. כזאת הייתי, נון קונפורמיסטית מובהקת שמשכה אש והרבה תשומת לב שלילית.
הסוף היה ידוע ומר מראש: הרעיון שהיה מקובל על רובן זכה לצאת לפועל ואילו עלי הוטל אמברגו לשבוע במקרה הטוב ולחודש במקרה הרע.
בחזרה לבחירת המועמדים עבור פרוייקט סוף השנה במגמת קולנוע העמידה בפנינו המורה שני שחקנים מעולים: ג׳ק ניקולסון הכריזמטי מצד אחד ומעברו השני של המתרס: דסטין הופמן ה....מנוסה/יהודי/מתוחכם.

הבחירה הקלה והבטוחה היתה בג׳ק, שחקן מצויין בעל גבות שטניות ועיניים ירוקות ושובבות ששיחק בסרטים בלתי נשכחים כגון: קן הקוקייה, תנאים של חיבה, הניצוץ.
והרי הוא חורך את המסך במגוון הבעות פנים, חיוניות תנועותיו וקולו הדרמטי. אף אחד לא יכול לו וכולם מנסים להיות כמותו.
אך מדוע שאמתכם הצנועה תבחר במשהו קל ובטוח אם היא יכולה למרר לעצמה את החיים ולנשל את עצמה מסופשבוע מדליק עם הפאקצות של הכתה בלונה פארק?

בחרתי בהופמן מסיבה פשוטה: ורסטיליות עם אחיזה חזקה במציאות.
ואין כוונתי להבעות פנים או שינוי החזות החיצונית כתוכי או זיקית אלא בבחירותיו המדוקדקות בסרטים בהם שיחק: הבסיס תמיד ישנו; הומאניות, רגישות וכביכול ״שלומפריות״ נופל, נכשל אך תמיד ממשיך הלאה ובהצלחה.
טוטסי, איש המרתון, איש הגשם.
איש של מגוון אישיויות ולעולם נוגע ללב וכובש דרך הפשטות את ההמון ואותי.

בעולם הספרות כמו בקולנוע אני נוהגת לבחור את המספרים באותו אופן: לאו דווקא מצדדת בחדשנים ובעלי דמיון פרוע המתהדרים בתחכום ונסיון לתאר את העלילה מסופה או מהאמצע או מבעד לעיניו של תיקן (אם כי חייבת אני להודות שהכלב היהודי של קרביץ היתה הברקה גאונית חד פעמית!! קראתי את שאר ספריו והתאכזבתי) אלא מעדיפה את למודי הניסיון בעלי העוגן הכבד והחלוד שלפעמים קצת תוקעים אותך ואתה לא בטוח אם זה בגלל שהטילו אותו בכוונה לעלילה כדי להמם אותך או על מנת לתת לך פרספקטיבה.
ואז מה שאני בד.כ עושה זה מנסה לקחת רוורס ולראות מה פיספסתי ותמיד פיספסתי משהו.
או אז, ממשיכה אני הלאה ומודה לסופר שהיה עירני יותר ממני.

כזהו חיים באר.
ולמרות שהפעם עלילת הסיפור של חלומותיהם החדשים מתקדמת כמודל חדש של סירת מנוע
והבחנתי בשינוי ניכר וקלילות מרנינה שכלל לא אופיינית לכתיבתו של האיש הנפלא הזה, לא שכמותו ייתן לך להיות על המסלול המהיר לאורך זמן.
הוא מטלטל אותך קדימה ואחורה, מזכיר שמות, מקומות וספרים, רמיזות, תאריכים ואיך אפשר בלי עגנון כמובן? ואני שכנראה לוקה ב ADHD ואף פעם לא היה לי אומץ לאבחן זאת באופן מקצועי, נענית לו ועוצרת ומסמנת ומחפשת באינטרנט ונזכרת.
אין לכם מושג כמה פעמים אמרתי לעצמי:שיואו ובטח וגם וואלה.
בן זוגי הביט בי ברחמים וטען שאני מדרדרת מרגע לדודלי (הוא התחיל לצפות בעונה הראשונה של רמזור). אך אני יודעת שאני לומדת כל פעם משהו חדש ובמקום לרוץ בעיניי העששות על פני העמודים ומוחי מתעייף עדיף אולי לעצור רגע ולהפנים את מה שקראתי הרגע כי אחר כך הוא יתקיל אותי שוב...

גם לדמויות הראשיות מאוד נקשרתי שלא כמו בשאר ספריו (למעט חבלים) בהם הגיבורים היו מעורפלים משהו וכאילו לא ניתנה להם חשיבות מירבית, הפעם היו הם בעלי נפח, רצונות ותשוקות.
היתה לי הרגשה שמדובר באנשים אמיתיים ואולי הם חיים באר בעצמו? הצד הנשי והצד הגברי?
נפלא, פשוט נפלא.

מדובר בדסטין אמיתי.
רגיש, משודרג ומלא חיוניות וכמו יין טוב שרק הולך ומשתבח עם השנים.
זה מה שנקרא ללמוד מהניסיון.

אגב נסיון, למי שמעוניין להתנסות בכתיבה ישנם בסיפור טיפים ממש טובים.
בקטע מסויים בספר אומרת אלמה הסופרת לגדעון את הדברים הבאים: ״תחת היסודות של כל בית קבורים השרידים של בתים שנחרבו, שבעומק כל אהבה חדשה טמונים השלדים של אהבות שגוועו, שאין מלכות שלא נבנתה מחורבנה של מלכות אחרת״
תמיד ישנו בסיס, מהיכן להתחיל וממה שאולי נחרב או גווע וזה נכון כמעט לגבי כל דבר בחיים שלנו:
ארץ חדשה, עבודה חדשה וחיים חדשים אותם אנו מבססים על נסיון עברנו.