בשבת הקודמת ביקרנו בירושלים וכמובן שהלכנו גם לבקר את ספריות הרחוב שבה. גיליתי שעיריית ירושלים פרסה חסות על הספריות הארעיות מהסוג הזה ומיסדה אותן, וזה כנראה טוב כי יש מי שמתחזק ודואג לפנות משם זבל, אבל גם רע כי עכשיו כל ספר מתהדר בתווית המודבקת עליו ומבקשת להחזיר אותו ללאחר הקריאה, מה שמעקר את כל הקסם שהיה כרוך באפשרות לקחת אלי הביתה ספר ולשים במקומו אחר, או להעביר את הספר למקום אחר, הנדודים האלה הם מה שחידש את הספריות בעיני. את הספר הזה לקחתי מהסיבה הפשוטה שלא היתה לו מדבקה עליו. מישהו הביא ספר מביתו, דאג לתלוש את חלק העמוד שבו היה רשום השם שלו והעובדים לא הספיקו להלאים, כך שזה היה ספר חופשי לחלוטין לקחת ולשים בחזרה במקום אחר שאמצא.
בעמוד 313 מצאתי את הגיבורה אומרת "ספר שהוא לא ראוי לקריאה שניה, אפשר לוותר בקלות גם על הקריאה הראשונה" וכשהגיבור שואל אותה מי אמר את זה היא עונה "אני, כרגע, אבל בהחלט יש מצד ששמעתי את דברי החוכמה האלה באיזו הזדמנות ואימצתי לי אותם.". ובכן, זה משפט שאני אומרת הרבה, בווריאציות שונות, ואולי אפילו כתבתי אותו כאן בסקירה אחת או שתיים, אבל אני די בטוחה שלא קראתי את הספר הזה קודם, או שבכלל קראתי את המשפט באיזה מקום אחר. לדעתי הוא מקורי שלי.
חיים באר, סופר מצליח שכתב כבר כמה ספרים בחייו לא מצליח להימנע מקלישאת "הסופר הכותב על סופר". כי למה לטרוח ולספק לגיבורים מקצוע ולהתחיל להתעמק וללמוד את רזי אותו מקצוע, כשאפשר פשוט לדון על המועקות והמצוקות המוכרות לסופר מחייו שלו, כמו לשבת מול דף ריק עם מחסום כתיבה. זה נשמע כמו בחירה עצלנית ובדרך כלל זה אכן כך. לזכותו ייאמר שאחד הגיבורים אינו באמת סופר אלא אדם שמנסה להגשים חלום של כתיבת ספר. אביגיל חברתי שעובדת כבר שני עשורים בתעשיית הספרים שלחה לי פעם תמונה של ארון כתבי היד הנדחים בהוצאה. הארון מלא וגדוש, כי זה מין רצון אוניברסלי של כז, לכתוב ולהוציא לאור ספר וכך כל אחד מכתבי היד מגלם חלום רב שנים של אדם. רק מעטים מצליחים באמת להגשים ולפרסם. גם לי היה פעם חלום לכתוב ספר, גנזתי אותו אחרי שקראתי את "כימים אחדים" של מאיר שלו, כשהבנתי שאני לא אוכל לכתוב ברמה הזאת. ברמת חיים באר אני חושבת שאני יכולה לכתוב, אבל זו לא הנקודה.
אנחנו בשלהי 2007 ותחילת 2008, והספר הוא סיפור אהבתם של שניים - גדעון שורק בן השבעים פלוס, שליח המוסד לשעבר שרוצה לכתוב ספר על הפלישה לנורמנדי, ומגלה שזה לא קל כמו שחשב ולכן פונה לבקשת עזרה. אלמה ובר בת החמישים מינוס כבר פירסמה ספר אחד שהיה לרב מכר ועכשיו מתפרנסת מסדנאות כתיבה ומהמרת הקלטות ישנות לפורמט דיגיטלי. שם האולפן התל אביבי של אלמה הוא "מחזיר הקלטות קודמות" וגדעון מגיע אליה בתואנת המרת הקלטות שאמא שלו השאירה לו לפני מותה. כך הם מתחילים סשן של סדנת כתיבה פרטית מה שמתגלגל לסיפור אהבה. אלמה מגלה את סיפור ילדותו הבלתי ייאמן של גדעון שאינו יודע מי אביו, שאימו נעדרה למשך שנתיים תמימות במשימה חשאית ובינתיים הוא גדל במשפחה ארמנית בחיפה. היא מאיה בו לכתוב על ילדותו במקום על נורמנדי או לשזור את הדברים.
שם העסק של אלמה מרפרר ל"מחזיר אהבות קודמות" של יהושע קנז, ולא בכדי. הספר מלא גדוש ועמוס ברפרנסים ספרותיים שנראה שבאו להראות את עולם העשיר של גדעון ואלמה, ואולי באו להיות נוצות שבהן מתהדר בטווסות מר באר. בעיקר כשאחד הרפרנסים הוא לעצמו, וזה קצת מוזר. עוד יש בספר המלצות לא מעטות לכתיבת ספרים שזה... עוזר למי שחושב שצריך אותם.
הבעיה הראשית שלי היתה עם הדיאלוגים. באר כותב בעברית מצוחצחת ונמלצת, שזה סוג של בחירה, ולגיטימי לגמרי למי שיש לו שפה כזו. הבעיה מתחילה כשזה מגיע לדיאלוגים, ואז הקוראת מתגרדת בתוך עצמה כי לא זו בלבד שאף אחד לא באמת כותב ככה, גם לא סביר שאיש מעשה פרקטי ואשת ספר ששנות דור מפרידות ביניהם ידברו באותו משלב שפה ויחלקו את אותם עולמות תוכן אסוציאטיביים. זה מעלה שאלה גדולה על האמינות של הסיפור כולו ובעיקר על היתכנות הרומן העומד במרכז העלילה. אלמה, יכולה להיות ביתו של גדעון, פורשת עליו חסות של מנטורית ומקבלת קצת את המקום של האמא והאבא שלא היו לו.
הספר של גדעון, כמובן, לא קורה. גדעון מתפזר ובורח שוב ושוב. בכל פעם משהו אחר קורה. בסופו של דבר מרוב ציטוטים ואיזכורים מתוך ספרים ותיאורי הכאן עכשיו של ימיהם ולילותיהם המשותפים של געון ואלמה, נדחק הצידה העלילה החשובה הבוערת והכואבת בחייו של גדעון והיא מערכת היחסים שלו עם הבת שלו, ומעשיה שהובילו לניתוק ותחושת בגידה. כל מה שנשאר אלה פנטזיות מיניות של אדם בעשור השמיני של חייו. קצת מצער שלחיים באר לא היתה איזו אלמה כזאת, שתערוך את ספרו ביד חזקה ובזרוע נטויה, תמקד את הנושאים, תנקה את המניירות ותוציא מוצר שלא יבייש את צעירותו ולמסקנה: היה נחמד לקרוא אבל אין צורך בקריאה שנייה


















