זאת הייתה תקופה קשה, כל ספר נקרא עד עמוד 20 ונזרק לצד.
בצבא הייתה תקופה עוד יותר קשה, כל לילה היה לילה לבן, הקצינים רק העמיסו משימות, החיילים לא היו מוכנים להקשיב לנו המפקדים ושלא נתחיל לדבר על המ"פ.
ואצלי בלב משהו לא הסתדר, הייתי באמצע חיפוש.
ואז הגיע הספר הזה ושינה את הכל.
מגיל 4 או 5 ניסו לדחוף לי את הספר הזה.
בהקראות לפני השינה/ בכיתה ב' שכבר יכולתי לקרוא לבד/ ואפילו בחטיבה כשהורי שמעו שעוד לא קראתי את הספר המהולל.
אבל הוא נדחה, כל פעם מחדש. לא הבנתי מה כולם מתלהבים ממנו, ספר לילדים שלא מעניין ילדים.
מה אכפת לי מטייס שלא יודע לצייר? מפרח מדבר? מאנשים זקנים על כוכבים רחוקים? וגם מהנסיך הקטן שמטייל בלי סיבה?
ואז באותו יום ראשון כשנכנסתי במקרה לצומת ספרים בתחנה המרכזית ראיתי אותו מונח שמה בכריכה יפה ובמבצע, ומשהו בפנים אמר לי הגיע הזמן, אתה מוכן לקרוא אותו.
קראתי, והתאהבתי, סיימתי והתחלתי לקרוא עוד הפעם כעבור שתי דקות. קראתי בכל מקום, במחסום/ באמצע יזומה/ בתוך התומ"ת הספר היה אצלי בכיס לכל רגע.
הספר הזה מצליח לתאר כ"כ הרבה דברים כבדים בצורה הכי קלה ותמימה שיש, הוא שם לנו מראה מול הפנים ואז מזכיר לנו איך היינו פעם, לפני שנכנסו "לעולם המבוגרים",
עולם עם אחריות/עולם בלי הרבה דמיון/ עולם עם המון רצינות. הספר בא ומזכיר לנו איך היינו פעם, איך הסתכלנו על אותו עולם בסלידה, והנה היום אנחנו חלק מאותו עולם.
לא הבנתי איך רצו שאני אקרא את הספר הזה כילד, אולי הוא כתוב בשפה לילדים אבל התוכן שלו לא מדבר בכלל לגיל הצעיר, אולי רק החרוזים.
פעם ראשונה אחרי תקופה ארוכה הרגשתי שאני מחובר לספר, שהספר הגיע בדיוק בזמן הנכון וסידר לי את המחשבות, העלה לי חיוך כל פעם שעצב התגנב אלי מכל פינה, ואפילו הצליח להוריד לי דמעה.
ואז באותו לילה, כשכבר היה לילה לבן רביעי ברצף ואני בדיוק רבתי עם כל בעל תפקיד אפשרי, הסתכלתי למעלה על הכוכבים, וחשבתי לעצמי האם הכבשה אכלה את השושנה או לא אכלה?
וראיתי איך הכל משתנה...

















