הסופר של ארי ודנטה מבין שיש יופי בדברים פשוטים. שקיימים עולמות שלמים במילים 'אני מצטער' או 'ידידים'.
והם תמיד יישארו במקום חמים בלבי.

ספויילרים מלפנייך

אז אני רציתי לקרוא את הספר הזה כבר הרבה מאוד זמן. ובסדר, אני אודה- זה היה בגלל שהזכירו אותו בשיר אחד שאהבתי. ואוקיי, בסדר, יש סיכוי שאותו שיר היה של קייפופ. אל תשפטו אותי.
בכל מקרה, זה הרגיש כאילו השיר המליץ לי את הספר, ואני חשבתי- אוקיי, אז אני חייבת לקרוא אותו. אני ממש חייבת לקרוא אותו.
את הספר קניתי בעולמות. מייטי ראתה אותו קודם השתנקה בהפתעה, הרביצה לי והצביעה על הספר. ואז אני חושבת שעשיתי את אותו הדבר לה. היינו די נרגשות.

מה שידעתי על הספר-
עשיתי עליו מחקר קצר אחרי ששמעתי עליו. בעיקרון הלכתי לויקיפדיה שלו וראיתי אם הוא שווה את זה. העלילה נשמעה ממש טובה- כל כך טובה, לרגע התעצבנתי שאני לא כתבתי את זה. כי זה נשמע כמו משהו שממש כיף לכתוב, לעזאזל. הדבר השני ששמתי לב אליו היה שאחת הדמויות הראשיות, החשובות ביותר- מי שתואר כהחבר הכי טוב של הדמות הראשית- הוא טרנסבוי גיי. קראתי את זה, נורא התרשמתי. כי זה באמת משהו שאני לא רואה לעיתים תכופות- וחבל. זה מקורי, וזה רעיון מופלא לדמות. וגם התרגשתי כי הולי פאאאאק אני חייבת לקרוא את זה אפילו יותר.
מה שעוד ידעתי על הספר- היה מה שהתברר להיות לא נכון. לפני שאתה מתחיל לקרוא ספר, יש לך כבר תחושה כללית בתוך המוח של מה שזה יגיד לך ואיך האווירה הכללית תרגיש. מייטי תיארה משהו כזה פעם באחת הביקורות שלה- היא קראה לכמה ספרים בעלי אווירות צבעוניות. אדום לאחד, כחול לאחר. שזה פשוט ההילה שהייתה לספר. די בטוחה שהיא אמרה את זה על ארטמיס פאול.
בכל מקרה- הבנתי מה האווירה אמורה להיות. כי הז'אנר הוא פנטזיה, משהו מעולם אחר, משהו לא מובן. מעורפל. ובעיקר- קסום.
ותראו, אני רואה שהסופר ממש ניסה לעשות את זה.
אבל הוא לא ממש הצליח.
זה בעיקר קשור לסגנון הכתיבה שלו, אבל אני אפרט על זה אחר כך.

אז אני חושבת שאני אתחיל במה שלא אהבתי בספר. ואם אני כנה, בהתחלה הוא ממש אכזב אותי. בטח, הוא עדיין היה די מעניין ועדיין רציתי לראות למה הסופר מנסה להוביל את העלילה- אבל התאכזבתי.
קודם כל, קפקא אכזב אותי. אהבתי את העובדה שהוא בן חמש עשרה. זה היה רעיון טוב, שהדמות הראשית כזאת צעירה, שזה ייראה עוד יותר כמו אגדה, כמו משהו קסום, כמו משהו שלא יכול באמת לקרות. והמשפט שהיה מסכם רעיון כזה, מבחינתי, היה "אתה חייב להיות הנער בן חמש עשרה החזק ביותר בעולם.", ואני מצטטת מזיכרון.
אבל קפקא היה דמות גרועה.
הוא היה די לא אמין. או אולי קלישאתי. אני לא בטוחה איך להסביר. אבל אני כן יודעת שהוא צעיר מדי מכדי שיהיו לו חיי מין כאלו פעילים.
ואלוהים, בבקשה, זה היה יכול להיות נחמד אם הוא לא היה מאונן על כל דמות נשית שהייתה בספר. ואני לא מגזימה. הוא באמת אונן על כל אחת מהן. זה כל כך תסכל אותי. ולמען האמת, הייתי מעריכה את זה אם הסופר לא היה מתאר אותו מאונן, נקודה.
אפשר להגיד שזה היה חשוב לעלילה, אבל אני אומרת שזה היה ממש ממש מיותר. ולא נוח לקריאה. וגם גרם לי לא לכבד אותו.
והוא לא ממש היה מה שהסופר ניסה לגרום לו להיות. זה היה ברור למה הרוקי הלך- דמות נער, חסר ניסיון בחיים ולכן הוא צעיר וקצת מטומטם מהקטע הזה. ביישן. חכם בצורה מדהימה, שכל אחד שמדבר איתו אומר בראש שלו, איזה ילד חכם. איזה ראש.
אבל זה לא בא לידי ביטוי, אלא אם כן אחת הדמויות האחרות ממש אמרה את זה בקול. ואני לא רואה איך הדמויות האחרות ראו את זה. הוא היה טיפוסי לגמרי, משעמם לגמרי, וממש לא משהו מיוחד. ובחייך, בבקשה, תפסיק לאונן על כל בחורה שאתה פוגש. אני מבינה שאתה בן חמש עשרה. גם אני הייתי בת חמש עשרה. אני רק שנה מעליך. אבל בבקשה. אני מתחננת.
מה שגם, כל הקטע של המין נראה מאוד לא מציאותי. זה כאילו, כל העולם שם סבב סביב מין. זה כמו... הדרך הטובה ביותר שאני יכולה להסביר את זה זה לפי התיאוריה של פרויד. שהוא ממש חשב שכל דבר שאנחנו עיושים זה בשביל מין. אנחנו אוכלים בשביל מין. אנחנו מפרנסים בשביל מין. אנחנו חושבים על זה כל שנייה שאנחנו נושמים. אנחנו חולמים את זה- למרות שלפעמים סיגר זה רק סיגר. אבל שיהיה.
ותראו, אני מכבדת את פרויד. קצת. הוא קצת מעצבן אותי, אבל אני רואה את ההיגיון במה שהוא אומר. אבל בתור אסקסואלית אני ממש מתנגדת לכל הקטע של "אנחנו רוצים להגשים את החלומות שלנו בשביל סקס" או מה שזה לא יהיה.
אז כן. ככה זה היה בסיפור. התיאוריה של פרויד. בכל מקום. וזה היה ממש מעצבן, כי מי רוצה לקרוא משהו כזה. אם הייתי רוצה לקרוא הסברים פילוסופיים על סקס הייתי מחפשת ציטוטים של פרויד בויקיציטוט(מה שגם עשיתי, אבל זאת לא הנקודה), או אולי הייתי מחפשת פאנפיקים ממש מוזרים בAO3.
ועוד משהו לגבי זה? זה גם קשור לסגנון הכתיבה האסבורדי יחד עם נקודת ההשקפה האבסורדית של הרוקי. היה קטע שבו מישהי כתבה מכתב ל... גנרל? מישהו חשוב כזה. היא התוודתה שם על זה שהיא שיקרה במהלך חקירה ורצתה לספר את האמת. איך היא כתבה את כל זה במכתב? טוב, תנו לי לפרט:
אדוני היקר. שיקרתי. הסיבה? אתה מבין- לפני כמה שנים היה לי חלום אירוטי על בעלי. היינו נשואים כבר כמה שנים אבל זאת הפעם הראשונה שזה אי פעם קרה לי. אני כל כך מובכת. זה כל כך מביך. תן לי לפרט על הדרך בה עשינו סקס בחלום ועל התחושות שזה גרם לי, למרות שזה לא רלוונטי בכלל. התעוררתי ואוננתי. אוקיי, אז, יום אחרי זה היה לי מחזור, וזה הקדים, אתה מבין? בגלל החלום האירוטי. ואז ילד אחד מצא את הניירות שאילתרתי איתם משהו כדי לנגב את הדם. ואז הרבצתי לו.
סליחה ששיקרתי.
אני כל כך מתביישת.
בעלי מת.

אוקיי, הלאה. מה עוד עצבן אותי בקפקא? הוא ברח מהבית. קיי. מה, זה כל המידע שנותנים לנו על זה? הממ. בסדר. אם זה איך שאתה חושב שזה צריך להיות. ואז חמישים עמודים לתוך הספר- הסבר קצר בקושי. אבא שלו היה מניאק, מתברר. סוף הסבר.
ואני פשוט?????????? לא יודעת?????? זה לא ממש מספק. זה מרגיש כמו חור ענקי בעלילה. וזה גם חלק חשוב מהחיים של קפקא, ואני מבינה שזה כמו שבמהלך כל הספר לא אמרו לנו את השם האמיתי שלו, אבל אי אפשר פשוט להתעלם ככה מחלק כל כך חשוב מדמות. זה הפך אותו לריק יותר.

אוקיי, הלאה. נראה לי גמרתי עם קפקא לבינתיים.
הדרך בה הרוקי כותב נשים. כאילו, אני רואה שהוא לא שוביניסט. אבל. משהו נראה קצת לא נכון. אולי זה קשור לזה שכל בחורה שהופיעה בסוף קפקא חשב עליה מחשבות לא ראויות ואז הוציא מחשבות אלו לפועל בשקט חדרו.

הדברים שאהבתי-
אוקיי, קודם כל. פאקינג אושימה. הוא היה מדהים. הדמות האהובה עליי. הסיבה שהספר היה שווה את זה.
הטרנסבוי הגיי. בן עשרים ואחד, סרקסטי, חכמולוג, לא עונה על שאלות, בעל פתיל קצר. מתווכח בצורה ממש משונה. כל השיחות שלו מובילות לשום מקום. ומשום מה הוא החליט לעזור לקפקא למרות שהוא לא הכיר אותו. למען האמת, הוא נתן לו מקום לגור בספרייה. ולפני זה לאיזה שבוע ימים בבקתה שיש לו בהרים מוקפת ביער. הוא זרק לשם את קפקא ואם לפשט את זה- פשוט אמר: תישאר פה לשבוע אני אחזור רק אז. יש לך אוכל ומים. אין קליטה, אל תנסה אפילו. היער מסוכן, אל תנסה להתרחק מהבקתה. פאקינג ביי.
אושימה היה דמות ממש טובה. וגם מעניינת.
ואהבתי את נאקאטה- איש זקן שיכול לדבר עם חתולים? זה לא נשמע כמו הרעיון הכי מדהים בעולם? איזו דמות מגניבה. ויש לו מוגבלות כלשהי שלא בדיוק פירטו עליה, וזה עוד יותר מגניב. והחתולים, השיחות איתם, זה היה טוב. יכולתי להסתדר בלי תיאור של ג'וני ווקר אוכל חתולים- אפילו אם קצת אחר כך זה היה שימושי ליופי של העלילה. באותו הרגע זה היה פשוט הדבר הטיפשי והמכוער ביותר שאי פעם קראתי.
אהבתי גם את הושינו. בחור נחמד, סיפור החיים שלו היה ממש טוב. איך שהוא נשאר עם נאקאטה. חולצות ההוואי המכוערות שלו. גם דמות טובה.
אבל זה היה טיפשי להחריד כשהזחל הלבן המוזר הזה יצא כדי לעשות... מה? להיכנס דרך השער? זה בא משומקום- ממש משומקום. הסצינה שבה הוא הגיע הייתה הפעם הראשונה שאי פעם הזכירו אותו. הוא חסר משמעות, והיה אפשר בלעדיו.
הסצינה בה נאקאטה מת הייתה טובה. הייתה יכולה להיות רגשנית יותר. היה יכול לא להשאיר את הגופה שלו להירקב במזגן לכמה ימים נוספים, רק אומרת.

ולקראת הסוף- הרוקי סוף סוף הצליח להשיג את תחושת הקסם שניסה להשיג. לקראת הסוף זה התחיל להיות ממש טוב. ממש מעניין. אבל אז נשארו עמודים מעטים, וזה היה ממש חבל.
הבעיה שהייתה לי בעיקרון הייתה הכתיבה. הכתיבה של הרוקי היא לא בהכרח רעה- אבל כיום, או לפחות בתפיסה הרחבה שלי ושל הדור החדש של הקוראים, זה לא הסגנון שהיה תופס את לבבנו. אני יודעת מה תופס את עיננו, ולמרות שזה לא בהכרח הדרך שבה צריך לכתוב- זה פשוט... הדרך בה אני מעדיפה. הדרך בה רבים שאני מכירה מעדיפים. ולכתיבת ספר פנטזיה? ספר על קסם? הכתיבה של הרוקי היא לא האידיאלית, לדעתי.
הכתיבה שלו מדוקדקת. מסודרת. הוא לא מחמיץ שום פרט. הוא מתאר הכל באופן מפורש, מסודר. כמעט רובוטי. וזה לא איך שיוצרים אווירה של קסם.
אני לא יכולה להסביר את זה אם לא קראתם את הכתיבה, ואני לא יכולה לשכנע אם אחרים לא חושבים ככה- אבל כתיבה כזאת לא מימשה את הפוטנציאל של הספר. ברצינות, הרעיון היה כל כך טוב, הלוואי שיכולתי לכתוב את זה בדרך שלי. אולי אני אעשה משהו כזה בסגנון שלי, אולי אכתוב משהו בהשראת הספר.

והיו עוד כמה דברים בספר שהיו פשוט... לא. אולי חלק מזה, יהיה אפשר לקרוא לזה שבירת מוסכמות. לי זה פשוט גרם הרגשה צורמת. ואני מכירה שבירת מוסכמות- אבל מה שהרוקי עשה... גרם לי להרגיש לא בנוח.
שוב, הקטע של התיאוריה של פרויד. הוא גם הפך את נאקאטה לאסקסואל- אבל הוא התייחס לזה כאילו זה משהו חריג, שלא אמור לקרות, ש... כאילו, משהו לא נכון בו. וזה עצבן אותי. כי ציפיתי- קראתי שיש דמות טרנסג'נדר. קראתי שהוא הומו. קראתי אחר כך שנאקאטה הוא אסקסואל. וזה היה נחמד ביותר. אבל למרות זאת, הוא לא כתב את זה כמו שצריך. לפחות אצל נאקאטה. אולי אצל אושימה הוא התכוון לזה ולא באמת חושב ככה- שהוא רצה לחקור את חוסר הביטחון של אושימה בעניין ואיך שאחרים רואים את זה. אבל הוא המשיך להתייחס לזה כאילו... לפעמים, הוא עדיין אישה, למרות הכל. אני לא יודעת. ראו שהוא נאור בקטע הזה. ובכל זאת.
ומערכת היחסים של קפקא עם אימא שלו. בזה היו לי כמה טענות. קודם כל, אני ממש מעריכה את הרעיון. הקללה, הנבואה, אדיפוס, והדרך שזה בא להגשמה- זה היה די גאוני. חייבת להגיד. גם מעניין. למרות שבהתחלה זה היה בעיקר מטומטם וקצת מאולץ- אחר כך זה התחיל להראות את כל הפוטנציאל של הרעיון- ומה שהרוקי בעצם רצה להראות.
אבל. הממ. פדופיליה? ש... יתייחסו אליה כאילו היא לגיטימית? לא אכפת לי אם הוא בעצם גלגול נשמות של אהובה הקודם או שעורב שלו התשלט עליו, או שהוא לא באמת בן חמש עשרה ושהיא לא באמת בת חמישים-שישים משהו כזה. לא אפכת לי שהעולמות מתערבבים. לא אכפת לי. בבסיס הרעיון, יש שני דברים.
אחד. קפקא בן חמש עשרה. היא בת חמישים ומשהו, שישים ומשהו. אפילו לא אכפת לי שיש סיכוי שהיא אימא שלו. שישכב עם אימא שלו אם הוא רוצה- אבל רק אם זה פאקינג מוסרי.
שניים. הבסיס השני קצת מבולגן, העובדה שלאף אחד מהם אין גיל. שהם ערבוב של נשמות ואהבות ומה לא. ואת זה אני לוקחת בברכה. אבל הסיבה מעליי עדיין מבטלת את זה.
ומתברר- הרוקי כותב פורנו. ולא רק שהוא כותב פורנו, הוא כותב פורנו גרוע.
אלוהים. זה היה. מיותר. ולא נוח. ומתואר... איכסי. הרוקי מורקמי לא יודע איך לכתוב פורנו כמו שצריך.

אוקיי.
ובואו נדבר על איך שהאהבה באה לידי ביטוי, בסדר?
אני מסכימה עם הרוקי. אהבה היא דבר נפלא. למרות שהייתי רוצה לראות יותר דברים אפלטונים מאשר קלישאות זוגיות.
זה פשוט... רוח רפאים של סאסקי הגיע לחדר של קפקא באמצע הלילה. יום אחרי זה, קפקא בא אל אושימה ואומר שהוא מאוהב. ואני פשוט. כל כך מעוצבנת. ונמאס לי מקלישאות ואהבות ממבט ראשון. נמאס לי מבנות דקיקות, עם עור לבן פורצלין, ו-אני מצטטת, "שדיים קטנים". למה אתה מתאר שדיים? מה אכפת לי? מה הבעיה של קפקא? מה הבעיה של הרוקי? לא אפכת ליייי תפסיק לתאר אותו מתקלחחחח אני לא רוצה לדעת מה הוא שוטף קודם!
היו עוד קלישאות. היו דברים שהיו יפיפים. היו דברים שיכלו להיות יפיפים.
אהבתי את היחסים בין קפקא לאושימה. זה היה מתוק. איך שהם היו כמו אחים- והשיחות שלהם. איך שאושימה הרגיש חוסר ביטחון כי קפקא לא רצה לישון איתו באותו חדר, וחשב שזה בגלל שהוא טרנס, ואיך קפקא נראה כאילו זה מזעזע אותו שהוא אפילו חושב שזאת הסיבה. הוא אהב אותו. הם היו יקרים זה לזה. הם עברו יחד דברים ודיברו על דברים משני חיים. אושימה התחיל את כל זה בשביל קפקא- הוא הביא אותו לספרייה.
אושימה הוא הדמות האהובה עליי, נשבעת. כל רגע איתו היה זהב. למרות שהקטע עם הפמניסטיות שתקפו אותו היה מתוק-מריר כזה. כי... מה... הטעם? מה בדיוק קרה? דה פאק? אבל אוקיי. הוא הראה להן מה זה, וזה היה קצת באדאס, אז אני אקבל.
הסוף כמעט עשה את זה. אבל שוב, כשהגיע רגע השיא- לא מומש כמו שצריך. זה היה אדיש בצורה מוזרה. עברתי חוויה שלמה עם קפקא- ובסוף כל מה שהרגשתי הייתה אדישות. ויכולתי לא להרגיש אותה. אבל זה כן החזיר אותי אחורה- כשקפקא דיבר על הסיפור הקצר ההוא שהוא לא אהב. כי הדמות עברה חוויה אבל לא השתנתה בכלל.
ואני חושבת לעצמי- האם קפקא השתנה? אני יודעת שהרוקי התכוון שכן. כי זה כל הקטע שלו.
אבל קפקא לדעתי, נשאר די אותו הדבר.
רק עם חוויות חדשות ויותר ניסיון חיים. אולי טיפה עצוב יותר.
אולי זה מספיק.

לסיכום- אני לא בטוחה אם הספר היה שווה את זה. אני לא לגמרי בטוחה אם נהניתי לגמרי. אהבתי את אושימה. את החתולים. את הכתיבה בסוף. הרעיון מדהים- אבל לא מומש כמו שצריך. אבל זאת חוויה שאני אקח איתי, אני מניחה. את כל הדברים הקטנים האלו.
ואולי זה נתן לי השקפה חדשה על כתיבה וספרים בכללי.

אני באמת לא מבינה למה כל כך הרבה אנשים אוהבים את הספר הזה.
אני שנאתי אותו. את הכל. (ויש לי את הזכות לשנוא ספר ולהביע את דעתי עליו- לכל אלו שישפטו אותי על כך שאני שונאת אותו. אז שוש.)
הדמות הראשית הייתה חסרת אופי, חסרת רגשות ופשוט מושלמת מדי. כל מה שעשתה היה אמיץ ומדהים ויוצא מין הכלל, הכוח שלה יוצא מין הכלל ובלה בלה בלה. די נמאס לי ממנה.
בשלב כלשהו בספר הזכירו את זה שפייג' חושבת שאין בה כלום חוץ מהדברים שמיוחדים בה, וחוץ מזה היא סתם כלי חסר אופי.
טוב, לפחות הסופרת מודה בזה.
ואני לא מבינה איך הסופרת ציפתה שאני אוהב את הספר עם דמות חסרת אופי.

והסוהר ההוא- שעד עכשיו אין לי מושג מה השם שלו- היה עוד נקודה חסרת תועלת בעלילה הלא מובנת והמבולגנת הזאת.
ספויילרים
אז בסוף הסוהר המשמו ופייג' מתנשקים משום מקום ומתוודים על אהבתם זה לזה.
זה היה ממש, אבל ממש- מטופש.
במהלך כל הספר לא הייתה ביניהם שום כימיה. רק שיחות חסרות תכלית ובלי שום רגשות בכלל. הם רק עשו ואמרו את מה שהם היו אמורים לעשות ולומר בשביל העלילה, אבל חוץ מזה כלום. רק אדישות.
אז זה נראה לי ממש מטופש שהסופרת מביאה משום מקום את האהבה הזאת שלהם. איפה היא הייתה כל הספר? למה רק עכשיו את מספרת לי שהם מאוהבים? כי בחיי שלא ידעתי.
סוף ספויילרים*

היו לי עוד סיבות לשנוא את הספר הזה. כתבת את כולם בזמן הקריאה וזה כמעט הגיעה למאה.
אבל אני לא אכתוב אותם. אין לי ממש כוח.
ספר מעצבן.

ציפיתי ליותר מספר שהיה אמור להיות יצירת המופת של צ'רלס דיקנס.
אפילו לא הצלחתי להכריח את עצמי להגיע עד חצי הספר. בחיי שאני לא מבינה איך הסופר הצליח למרוח את כל העלילה על כל כך הרבה עמודים.
הדבר שהכי עצבן אותי בספר הוא ההפרדה המוחלטת בין הטוב ולרע-
אוליבר טוויסט הוא סמל הטוב והטוהר בעולם שמחשבותיו תמיד טובות וטהורות והוא תמיד חושב על אחרים לפני על עצמו ובלה בלה בלה...
עם כל זה, אני לא מופתעת שהתחלתי לשנוא את הדמות הזאת אחרי שלושה פרקים. לא כך יוצרים דמות טובה.
והדמויות הרעות- עוד יותר גרוע. כל דבר שהן עושות או חושבות הוא רע לחלוטין. אין בהם אפילו צל אחד של משהו טוב. כל דבר ודבר בהם הוא מרושע- שלא להזכיר את העובדה שהאנטיגוניסט הראשי (פייגן?) תואר לאורך כל הספר כ"היהודי".
מה שנראה די אירוני לאור העובדה שהספר אמור להיות נאור ולשקף את הדעה הזו לאורכו כשהאנטישמיות שם היא כל כך ברורה.
ויתרתי על לגמור את הספר הזה. אני אף פעם לא עשיתי את זה קודם, אבל זה באמת פשוט יותר מדי.

למען האמת, ציפיתי ליותר.
העלילה הייתה די טובה וחלקים ממנה היו ממש מעניינים אבל בחלקים אחרים הרגשתי שאני עומדת להירדם. הדמויות היו חסרות עומק ואופי ופשוט מעצבנות.
דילגתי על כל קטע הקרב בסוף, כי חשבתי שלקרוא אותו יהיה חסר תועלת. הוא היה ארוך ומייגע ומרוח על יותר מדי עמודים. הספר היה יכול להסתדר גם ללא הדברים האלו. הבנתי את הסוף גם בלי לקרוא את הקטע ההוא שהיה אמור להיות ממש חשוב.
אהבתי גם חלקים גדולים מהספר, אבל בסופו של דבר זה פשוט שחזור של עלילות אחרות מספרים אחרים שהסופר כתב.

לסיכום, שוב- ציפיתי ליותר.

וואו. ציפיתי ליותר. להרבה יותר.

אני אתן לספר את זה- זאת הכריכה הכי מדהימה שאי פעם ראיתי.

חבורה של בנים תקועה בתוך מבוך בלי שום יכולת לצאת.
חבורה של אידיוטים עם סלנג מוזר שלא סומכים אחד על השני ומעליבים זה את זה כל הזמן (בספר אמרו שהם הפכו לקהילה מאוחדת או משהו. הרשו לי לגחך).
אני לא מבינה איך לא צפיתי את זה, לפי ההיכרות שלי עם הבנים מהכיתה שלי.
הגיוני, אפילו.
אבל הסלנג... כאילו, ברצינות?
והדמויות? היחידות שהיו טובות הן ניוט ותומס (וגם זה רק לקראת סוף הספר) ואולי תרזה. לא יודעת. לא הכרתי אותה מספיק. גם את הקטע של זה אני לא מבינה.
אבל למרות הכל, נהניתי מהספר. הסוף היה מדהים, ופיצה על הכל. העלילה נשמעת מעניינת. אני יודעת שניוט יהיה שם, אז לפחות דמות אחת טובה תהייה בהמשך.
בסופו של דבר, ספר טוב :)

משוחזר. מתיש. משעמם. מעיק. לא מדהים כמו שהייתם מצפים (איפה כל המדע בדיוני, לעזאזל? חשבתי שיש חייזרים בספר הזה).
אבל מה אני יכולה לומר? לא גרוע. היה נחמש לקרוא אותו. היו חלקים מעניינים. זה העביר את הזמן.
יכול להיות שאקרא את הספר השני אם יהיה מבצע והוא יהיה הספר ההגיוני היחיד שיכול להשלים את ערימת הספרים שאקח איתי.

אולי העלילה קצת משוחזרת (כמו הרבה ספרים מאז "משחקי הרעב") אבל האמת- זה ספר די נחמד להעביר איתו את הזמן.
כל ההשוואות שאנשים עושים בינו לבין משחקי הרעב נראה כמו מאמץ מיותר לניסיון למצוא דברים קטנים שמקשרים ביניהם.
זה רק העלילה (עולם שנהרס וכל זה), עובדה ששני בנים אוהבים אותה ושהדמות הראשית היא בחורה.
זה הכל. ואתם יכולים להאשים את הסופרת? קשה לעלות על ספר כמו משחקי הרעב, או לא להיות מושפעים ממנו.
זה ספר נחמד. לא גרוע. יש מקומות לשיפור.