ספר לא רגיל שכתוב במין שפה כזאת מיוחדת, קניוקית: הזיכרון שלי דפקט עם מספרים אבל פחות מארבעים בחורים יהודים נלחמו במי יודע כמה ערבים אחרים ואז נשתררה לה דממה...הקצין כמו איזה נפוליאון מודרני ברח על המשוריין שלו להזעיק עזרה והגוויות נשארו מוטלות להן על הארץ. טינה או לא טינה מה זה בכלל משנה? המספר נשאר מוטל דומם וחי על הארץ, חייו תלויים בכך וכאן הכל מתחיל.
הציפורים הגדולות הללו מתעופפות כמו להקת בלט ונוחתות לסעודה, והמספר בחור בן 17 משחק את עצמו מת ודרוש לצפות בכל זה ולא רק לצפות. יש עוד חלק לספר אבל זהו לעכשיו.

העיטים חיים את המחזה והעולם עבורם הוא ארמון רחב ידיים של בשר והם באו לקציר, ובפוליטיקה אפשר לגהק לא במקום ותצוץ לה מלחמת עולם שלישית ויחד איתה יבוא הקץ. תיאור הטיפול בגופות פשוט חצה אקסטרים ושרף לי פיוז. קניוק שבר את זה וכרגע אני שומע רק צפירות.

הספרנית שלי אומרת שקניוק קשה לקריאה. אני דוקא מאוד מתחבר אליו בדרך כלל, אף על פי שהוא פיספס את השיעור שבו לימדו על חלוקה לפיסקאות ופרקים.

הספר הזה הוא לדעתי הבוטה והקיצוני בין ספריו, על גבול המזעזע. הוא נעשה רלוונטי שוב בגלל ההפקה הטלוויזיונית. לדעתי הוא נבחר לא בגלל המסר שבו אלא בעיקר בגלל הרעיון הנועז המובא בו, שיש בו רמיזה להסתה לרצח. זה מוכר טוב פרסומות וחסויות.

החשיבות של הספר לדעתי, היא דוקא האמירה ההיטורית שבו, בעיקר חשיפת הכיעור שההיסטוריה נוטה להחביא. הוא שב ומזכיר כמה כיעור יש בעסקי המלחמה, מיהם הגיבורים שלוקחים חלק בעסקים אלה וכמה מועטים הם. עובדות אלו אינן מודגשות היטב על ידי הפאתוס הציוני-ממלכתי (וגם לא עלי ידי פאתוסים לאומיים אחרים באיזור).

קראתי את הספר ב"שוונג", אחרי "תש"ח" (ובלי לראות את הסדרה "נבלות" בטלוויזיה).

הסיפור הראשון, עיטים, שבר אותי. המתיחה האינסופית של שעות האימה של הנער החייל, שמוקף בחבריו המתים ושנמצא תחת ירי אקראי מצד האוייב החוגג את נצחונו לא הרחק משם. הסיוט המתמשך, חוויית חוסר האונים, הקירבה הבלתי נסבלת לכל כך הרבה מוות... קשה לשאת את זה.

ב"נבלות" חוסר האונים הוא אחר. כאן זהו חוסר האונים של מי שבצעירותם למדו את שפת הכוח וההרג, השתמשו בה למטרה נעלה, וכעת, בזקנתם, הכל נשכח ונרמס בידי הצעירים. הצעירים האלה, שעורם מתוח, שכל הווייתם נהנתנות, ראוותנות ואנוכיות, רומסים ברגל גסה את כל מה שקומץ פלמ"חניקים לחם עליו. ולא רק הצעירים של היום: לפניהם היו הג'ובניקים והמשתמטים, מחלקי השלל ומפריחי הסיסמאות, כל אלה שיודעים לדבר יפה על המלחמה והקרבנות תוך כדי עשיית עסקים. הפלמ"חניקים הזקנים, שבאמת הקריבו - יושבים בקפה הקבוע שלהם ועיניהם כלות.

אפשר להאשים אותם שהם יוצאים למסע הרג ונקמה?

כמו במוטו "בדמנו חיי" מספר ישעיהו שמלווה את "תש"ח" של קניוק, ומזכיר לנו שחיינו כאן נקנו בדם, כך חבורת הזקנים מתמלאת חיים ככל שידיהם שופכות יותר ויותר דם. הלא מישהו צריך להקריב את חייו כדי שהאחר יוכל לחיות, לא? כך זה תמיד היה כאן! וזה בכלל לא משנה אם הקרבן חף מפשע.

ואפילו האלגוריה האכזרית, הקיצונית והמזוויעה הזו לא מצליחה למחוק אצלי את תחושת החמלה והאשם כלפי המעטים האלה, שבדמם ובדם חבריהם איפשרו לנו ללקק גלידה, ללכת לים, לשמוע מוזיקה בקולי קולות ולצפצף עליהם, על התרחים המקומטים האלה שמתווכחים שעות אם הצוללת כן או לא טבעה בטוברוק, ואם ליחיאל היתה צלמניה בדיזנגוף או שהוא בכלל מכר ביסקוויטים בשוק השחור.

"עיטים" הוא הרחבת אפיזודה ריאליסטית ל-"תש"ח". גיא צלמות שנועד להמחיש לקורא את זוועת המלחמה בד בבד עם תחושות מחודדות ביותר של קו ההפרדה הדקיק בין חיים ומוות המקיפות חייל במלחמה באשר הוא. המסה בסוף הספר של יגאל שוורץ נוגעת באותו פן מנקודת ראותו של חייל מדור צעיר יותר מה שרק מוכיח את נכונותה של תחושה זו לכל חייל במלחמה ובכל תקופה. המולת הקרב היא סצינה חולפת בתוך מארג חיים מאורגן ומסודר של הטבע המקיף אותה ובשוך ההמולה מתחדדת תחושת הקרבה לחיים וגם למוות ושניהם נראים באור הטבעי והנכון שלהם. ראשי חביריו המוקעים על מוטות והעיטים המנקרים בעיניהם מעבירים אותנו אחורה אל שדות קטל קדמוניים כתמונה אל העבר שלא ממש משתנית אלא שכל פעם משחקים בה ניצבים אחרים.
"נבלות" הינה סטירה מקאברית מספקת תרפיה לתחושות של חייל היוצא בשן ועין מאותו גיא צלמות לתוך עולם שלא ממש יודע או רוצה להכיר בערך ההקרבה שלו. המחבר לוקח עוד צעד אחד קדימה מעבר לשיחות בית הקפה המרירות עם רעיו לעבר הנקמנות הסטרילית בדור הצעיר כדי ללמדו לקח וכבוד. טוב שזה יצא בכתיבה ולא על אמת.