“בכל פעם שאני קוראת ספר שגיבורו הוא חיל משוחרר - היו לא מעט כאלה בשנים האחרונות - אני יודעת שמי שכתב אותו הוא אזרח שאף פעם לא ראה מארב מקרוב, ומן הסתם המדים היחידים שנחשף אליהם היו מדי דיילות. הוא, כנראה, אזרח בעל ראייה רומנטית של חיי החיילים ודמיון פעיל המצייר לו תכונות שהשירות הצבאי מקנה לחיילים לשימוש באזרחות. החיילים במיל האלה מעוצבים כגיבורי על, שהשירות הצבאי הפך לחסיני כל: הם יכולים לתת ולקבל מכות שיהפכו מתאגרף מקצועי לאידיוט מזיל ריר, ולהם? אפילו לא סימנים כחולים. הם יכולים להרוג, לשטות במשטרה ולצאת נקיים. הם מצליחים לחרב את העסק של מאפיונר מקומי בלי להניד עפעף. למה? כי הם היו בצבא. שלא לדבר על יכולת תכנון ששמה בכיס הקטן ועדות תכנון שמוקמות פה חדשות לבקרים. מהיכרות עם חיילים לשעבר, שהפכו אחרי שחרורם לאזרחים כמוך וכמוני, בלי שמץ סופרמניות בהתנהלותם היומיומית, אני בטוחה שהחמצתי משהו שקולפר, צ'יילד ואחרים יודעים.
דן מקאיבוי שירת בחיל השלום (שם אירוני להפליא) בלבנון, וחצץ במו גופו בין חיילי ישראל לחיזבאללה ואמל. שתי תקופות השירות שלו היקנו לו יכולות פיזיות ומטפיזיות מרשימות. בזמן הסיפור הזה הוא עובד כמאבטח בקזינו מסמורטט בעיירה נידחת, סובל קשות מהתקרחות, שגרמה לו לעבור ניתוח השתלת שיער, וזה מגרד ומשגע אותו. הוא משתמש באגרופיו בנדיבות על גברים, יש לו צורך בלתי נשלט להגן על חסרי ישע (בדרך כלל נשים), וצורך בלתי נשלט עוד יותר לשנינות בקצב של מכונת יריה, בזמנים שהכי מתאים דווקא לשתוק בהם.
קולפר הוא סופר אירי היודע לכתוב היטב ולספר סיפור, שזכה בפרס על סידרת הספרים "ארטמיס פאול" שכתב ואני לא קראתי. הוא זה שכתב המשך לסדרת "הטרמפיסט לגלקסייה" של אדמס המת, מה שזיכה אותו בבוז מצידי.
הספר כתוב בקצב מהיר, אין בו רגע דל, הוא ספר פעולה שהוא סרט כתוב. המון מכות, יריות, דם וגם קצת יזע ודמעות, ודן מקאיבוי עובר הרפתקאות מסמרות שיער מול פושעים מסוגים שונים, כולל רוטוויילר אחד, והכל בקצב שאינו משאיר לך זמן להשתעמם או להגיד "רגע... זה יכול להיות?" נהניתי מאד (-:”
