"האם לחיים יש עלילה?" הדיון הזה של המספר עם חברו הוא כמו הרמה להנחתה לקוראים, שמרימים גבה ותוהים: האם לספר הזה יש עלילה?
לאט, אחרי כמה פרקים ראשונים, הולך ומסתמן שיש לספר עלילה. שיש עלילה לחייו של המספר.
והשאלה הזאת, שאלת העלילה של החיים, היא העומדת במרכז העימות בין המספר, רופא כפרי בערוב ימיו, לבין התרנגול שלו, פדרו.
התרנגול חי את היום, כל יום, כאילו הוא אחד ויחיד. הוא ממצה כל רגע וכל הנאה שניתן להפיק ממנו לעומתו האדם, מחפש משמעות. מסתכל על הרצף, על האתמול ועל המחר, ומחפש עלילה: נרטיב שיסדיר את סיפור חייו.
הרופא חווה טרגדיה בצעירותו, טרגדיה שעצרה את חייו. מאותו רגע הוא שקע בעבר, לא הצליח להתנתק ממנו ולהפיק מה שניתן משארית חייו. בערוב ימיו הוא מצליח להגיע להשלמה ולפיוס כשהוא רואה את עצמו כחלק משרשרת של דורות, כחלק מהטבע, מהיקום.
משהו ממנו יישאר ספוג בעולם כמו שבו עצמו ספוגים הקודמים לו.
לא הבנתי את עניין התרנגול, דווקא, מכל בעלי החיים, חלק מפניני החכמה של הספר נראו לי קצת קלישאתיים אבל יש לשער שהיו חדשניים יותר כשהספר יצא לאור.
בסך הכל היה לא בלתי מעניין, קריא ודקיק מספיק כדי לא להמאיס את עצמו.

עוד רומן קטן שכמעט נשכח אבל לאחרונה ראה אור במהדורה מחודשת .
כשאני מתחילה לקרוא את האוצרות הגנוזים שנחבאים בדרך כלל מאחורי הכותרים הפופולריים יותר, אני נתקפת מידת דחיפות משונה להפיח בהם חיים חדשים, בידיעה הכמעט ברורה שאיכות כתיבתם ראויה-ואני כקוראת- אצא נשכרת .
הספר הקטן והיפיפה הזה ( 190 עמודים שכתובים במרווחים ובחלוקה של פרקים בני 2-3 דפים ), יצא לאור לראשונה בשנת 1975 וסוד קסמו היא אווירת האופטימיות ששזורה בו .
זהו ספר זיכרונות עדין ויפיפה של רופא כפרי אלמן וזקן בשם פראן המלווה בתרנגול שלו "דון פדרו". והתרנגול הזה גם מדבר. אביגדור דגן דיפלומט וסופר ישראלי (יליד בוהמיה ,אוסטרו הונגרייה, 1912 –2006) כתב בעצם שיר הלל לחיים לטבע האדם ולטבע בכלל. וכך מתחיל הספר : "אשר נתן לשכווי בינה להבחין בין יום ובין לילה".
התרגול "דון פדרו", והרופא שמסכם את חייו, מייצגים למעשה שתי השקפות עולם שונות. פדרו רואה בכל יום חדש – ניצחון החיים על המוות. הוא מציג נקודת ראייה אחרת עבור הרופא - בדרך כלל זו האופטימית, ובעזרתו דגן עוטף עבורנו את החיים ואת הזיכרונות אפילו המרים בעטיפה רכה אנושית ומאוד מעודדת. התרנגול הוא בעצם הקול השני לא רק של הרופא , הוא יכול להיות הקול השני של כל אחד מאתנו. הוא החצי המלא של הכוס.
חיפשתי בכתובים אודות התרנגול, כדי להבין מדוע דווקא הוא נבחר לייצג את הקול הנוסף וזה מה שמצאתי –ראשית - מקור השם -שכווי -הוא באכדית ופירושו "עוף המלך". בגלל קריאתו בבוקר ואהבת הקרקור שלו הוא מתקשר לכוח הקול ולהקשבה פנימית. כמה מתאים לספר. בתרבויות רבות התרנגול הוא סמל לאומץ ולגבורה. ביהדות הוא חיבור לאנרגיה גברית ולכן הוא מכונה גבר. (ואומנם בספר הוא בן לווייתו הצמוד של הרופא-חבר נפש אמיתי ). ביוון העתיקה האמינו שהתרנגול הוא החיה המלווה את האלים היות והוא מרתיע אפילו אריות, ובנצרות האמינו כי קריאתו עם שחר– מגרשת את השטן. כך או כך התרנגול של אביגדור דגן עושה למענו את הכול, ובעיקר הוא מגרש את האפלה,כל בוקר מחדש ומאלץ אותו וגם אותנו לראות את העולם בזווית האופטימית שלו.
"היום יפה מיום אתמול, מפני שהיום הזה עדיין כאן, ויום אתמול איננו עוד" פדרו חוזר על הרפרטואר שלו , כמו מנטרה , ומזכיר הן לכותב והן לקורא שהלכות הנפש שלנו קשורים קשר הדוק בנקודת המבט שלנו .
קריאה שהיא כמעט מדיטטיבית . שווה לחפש אותו . מומלץ בחום .

בפרפראזה על דנטה: "הבא לקרוא בספר זה – מן הציניות חדל נא".

תקציר הספר אומר הכל. אהבת החיים, הטבע והאדם ניכרת בכל דף. זה די מדבק ומאוד מומלץ. לא ברור לי איך הספר הזה לא מדובר יותר ואיך שמעתי עליו רק לאחרונה.

אין לי הרבה על מה להתלונן. נכון שכרגע אין זוגיות והחיפוש מאוד מתסכל אבל חוץ מזה יש לי המון דברים טובים בחיים וכדאי לי להכיר תודה ולהוקיר אותם. למה לפעמים כל כך קשה לי למצוא את האושר? להיות מרוצה? לשמוח בחלקי? להפסיק לחשוב שיכול וצריך להיות טוב יותר? כל אלה שאלות רטוריות לכל מי שקורא את הסקירה הזאת. אני לא מחפש את התשובות אצלכם. אני מחפש אותן זמן רב אצלי ואני מנסה לעזור לעצמי בדרכים שונות. ובכל זאת קשה לפעמים לדעת מה יסובב אצלי את הסוויץ'. אני כבר הבחנתי בעבר בקשר שקיים אצלי בין הספר שאני קורא ומצב הרוח שאני נמצא בו – ספרים קשים ומדכאים יכולים לפגוע לי במצב הרוח ולפעמים עושה זאת עצם התסכול מקריאה לא זורמת. קשה למצוא ספרים באוירה חיובית שהם גם מעניינים, כתובים טוב והקריאה בהם זורמת כמו הספר הזה – והפעם זה פשוט קרה. הספר הפשוט והמינימליסטי, שלא מחדש לי כמעט כלום בתוכנו אלא בעיקר באופן ההגשה שלו, הוא בדיוק מה שהייתי צריך עכשיו. פדרו הוא מדריך מיינדפולנס מעולה, עוד הרבה לפני שהמושג הזה נכנס לחיינו ואפילו בלי תרגול מדיטציה, והוא צבע לי את חיי בצבעים יפים יותר בתקופת קריאת הספר, שמתחתי כדי שלא יסתיים לי מהר מדי.
"פרוש זרועותיך הרחב ככל שתוכל וחבק כל מה שתוכל להקיף". זהו, כמה פשוט – ככה נכון. העצבות עוד תבוא לי. אני לא הפכתי לאדם חדש. אבל אני רוצה שפדרו ילווה אותי תמיד ושתמיד אשכיל לשמוע בקולו.

לדורותיהם הצליחו בני האדם להתגבר על כל מכשול שהציבו בפניהם החיים. אך יש מכשול אחד, גם הוא ממאפייניי היצור החי, שאותו אף אדם עוד לא ניצח: המוות. אותו "מכשול", ויחסי הגומלין בינו לבין החיים, הם, לעניות דעתי, הנושא שהספר המופלא הזה עוסק בו.

עלילתו של "בינת השכוי" מתרחשת בכפר קטן ואינטימי, שבה בעת משרטט את תמונת דיוקנה של האנושות כולה, על טבעה, התפתחותה ותולדותיה בעולמנו.

באחד מן הימים חש רופא הכפר, גיבור הספר, ברע, ואחד התושבים מעניק לו תרנגול בית להכין ממנו מרק עוף טוב ומרפא. תוכנית זו לעולם לא תצא לפועל, משום שיתברר לרופא כי שפתו של התרנגול, על שלל פניני החכמה שבה, נהירים ומובנים לו לחלוטין.
התרנגול, דון פדרו, שר בוקר בוקר ברכה ושיר הלל, סוגד לאלילתו הנשגבת והלוהטת, החמה, ומסביר לבעליו את פשר שמחתו המתחדשת בכל יום: "הבוקר יפה הוא. יום יפה יש לנו. והיום יפה יותר מיום אתמול, מפני שהיום הזה עדיין הוא כאן, ויום אתמול איננו עוד".

דבר יום ביומו יוצא הרופא, כשתרנגולו המדבר נח על אמת ידו, לסיור בכפר, על מנת לטפל בחוליו, על מנת לצאת למערכה נוספת במאבק היומיומי נגד החולי והמוות. גם אם רוב הזמן מצליח הרופא לעמוד במלחמה בגבורה, הרי אין לו מנוס מלעתים להפסיד באחד ממשחקי השחמט הסימולטניים שהוא משחק נגד מלאך המוות, כפי שאין לו ולאף אחד מאיתנו ברירה אלא להפסיד במשחק השחמט האישי שלנו נגד מלאך המוות ביום מן הימים.

בסיוריו בכפר מצליח הרופא בעזרת ידידו האופטימי-לעד לעמוד על סודות הבריאה ולגלותם. על אף שחווה מהלומה קשה עם מותה של אהובתו בצעירותו, לומד הרופא להכיר שיפים החיים למרות המוות, ואולי אף בגלל המוות, כי:
"כלום היית יכול להישבות כך בקסם יופיו של ורד פורח גם לולא ידעת כי יבול, ייבש וישוב לעפר? וכלום היינו יכולים לאהוב באותו רוך, באותם רחמים, ואפילו באותה תאווה עצמה, לולא ידענו כי גם אנו גם אהובת לבנו חייבים למות בסופו של דבר?"

באופן מלא השראה וכישרון מצליח אביגדור דגן לתת לכל מראה ישן רגע של הולדת. בספר הזה, המראות שאנו רואים יום-יום ומקבלים כמובנים מאליהם מופשטים מגלימת הבנליות והפשטות שלהם ומוארים באור שונה בתכלית מזה שאנו רגילים אליו:
"הרואה אתה את הפרסה הזו שם? היכול אתה לשוות לעיניך את הסוס שאבדה לו פרסה זו? ואת הנפח שחישל אותה? ואת מוט הברזל שליבן הנפח באש וכפף ושיווה לו צורת פרסה? ואת הכורה שהעלה את עפרת הברזל ממעמקים שמתחת לקרום האדמה? ובעתיד ימכרו אותה עם שאר גרוטאות. ונפח אחר יכפוף את הברזל המלובן ויעצב ממנו פרסה, והיא תישמט מטלפו של סוס אחר..."

נראה כי הספר הקטנטן הזה, שמתפרש בסך הכל על 190 עמודים שאורכם כאורך שתי אצבעות, מכיל בתוכו את כל החכמה וכל התובנות הכי יפות לחיים שצברה האנושות מיום היוולדה. הספר מסיט את תשומת לבנו למחזוריותם, איזונם, טבעם וקסמם של החיים והעולם שלנו. הוא משרטט את מהלך חייו של האדם, כל אדם, למן העריסה ועד קברו מנקודות מבט ייחודיות ובלתי שגרתיות, ומספק את התשובה הטובה ביותר למשאלת לבה של לאה גולדברג:

לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל
בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,
לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.
לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.

"בינת השכוי" הוא לי ספרו הראשון של אביגדור דגן שקראתי, ואני נוטה להאמין כי זוהי תחילתה של ידידות מופלאה.

לא הצלחתי להתחבר לגמרי אבל יש המון רעיונות יפים.

כמה שאני אוהבת ספרים כאלה, אלוהיי.
לא צריך עלילות מסובכות ומסועפות, לא צריך עשרות דמויות עם יחסים מורכבים, לא צריך להתפרש על פני עשורים, לא צריך כלום. צריך רופא אלמן ואת תרנגולו, בכפר קטן אי שם. צריך את הכאב הזה של האובדן של אהוב ליבנו, שהולך איתנו תמיד כמו איזה צל והופך אותנו בנקל לציניים וניהיליסטיים וגורם לנו לשאול שוב ושוב - למה כל זה? בשביל מה? למה קמתי בבוקר? ואז השכוי, או התרנגול, שספק אם הוא תרנגול או ייצוג מופלא לחלקים האדפטיביים, הנאיביים שבנו, שעוד מתעקשים שמתקיים "טוב" לצד ה"רע", שיש עוד תקווה לצד היגון והפסימיות, שאפשר להנות מהנץ החמה הפשוט ולא להכאיב לעצמנו במבט נוגה אחורה, אל מה שכבר לא יהיה שלנו וכבר לא נשיג. הדיאלוג האינסופי הזה הוא נדיר ביופיו ובפשטותו. כאלה הם החיים.
מופלא. יצירת מופת.

היתה לי כלבה, שועלית בעצם.
עם עיניים כמעט צהובות ופרווה חומה כתמתמה.
היא היתה עצובה רוב הזמן כי החיים התאכזרו אליה אבל באמת שניסתה להיות אופטימית: היא מעולם לא ליקקה אותי אך היתה תוחבת ראשה בין רגליי בכל פעם שהייתי ניגשת אליה ורק אז, שירכיי הנוקשות כרוכות סביב ראשה הקט והיתה חשה בלחץ מה, הרשתה לעצמה להרגע והיתה מתמכרת לליטופי לאורך גופה ועד לקצה זנבה.
היא הזכירה לי טיפה את טמפל גרנדין לפני שפרסמה את תכניתה הגאונית לטיפול הומאני בפרות המובלות לשחיטה, כשהיתה עוד סטודנטית באוניברסיטה.
היא המציאה מכשיר העשוי קורות עץ, מעין מלחציים ובעיתות לחץ ומצוקה היתה נדחקת לתוכו וכך שראשה מצד אחד והחלק התחתון של גופה מצידו השני, היתה נרגעת. זה היה החיבוק, העידוד שגופה ייחל לו מכיוון שלא יכלה ליצור אינטראקציה עם בני האדם. האוטיזם, מנע זאת ממנה.
וכך גם כלבתי האומללה, למודת סבל ובעל עבר בעייתי ולוטה בערפל לא ידעה איך ליצור קשרים אידאליים והיתה מקרבת את אפה הלח אל פרק כף ידי ומותירה עקיבות על הדופק, בדיוק שם והוריד הירקרק היה טיפה מתנפח לאות תודה.
למדתי לקרוא את כל סימני החיבה שלה לאט לאט: השמחה שלה היה חרישית והכרת התודה מחצה לי את הסרעפת פעמים רבות.
היא היתה מחכה לי שאוציא אותה מוקדם בבוקר והיתה סבלנית עמי לנוכח כל קורותיה.
היא מאוד אהבה להקשיב לשירתו של ביאליק. היינו יוצאות לכיוון פארק הכלבים ושם הייתי יושבת על ספסל והיא לצידי.
קראתי לה בקול רם ובהטעמה את ״בעיר ההריגה״ והיא היתה שולחת לי את מבטי סאן אנטוניו שלה, העיר בה נמצאה מדממת וחבולה.
לעיתים ייללה חרישית והייתי גם אני מקשיבה לה.
לשתינו היה עול לפרוק.

ואז קרה מה שקרה.
ארבעה ימים נפקדתי מביתי, בן זוגי ואנוכי טסנו להולנד להשתתף בלווית אביו.
הילדים נותרו בבית וחברתי הטובה שמרה עליהם.
היה כיאוס מוחלט, הקטנה בכתה ללא סוף, לא ישנה בלילות ולא התעוררה לבית הספר, הבית היה על גלגלים וכשחזרתי חשכו עיניי:
הכלבה כרסמה את כל הכריות, לעסה מחצית מהברביות של בתי והתמקמה בקומה השניה, בחדרי, אותו הפכה לממלכה הבלעדית שלה.
עייפה ומתוסכלת עליתי למעלה והוריתי לה לרדת חזרה אל הסלון.
היא הביטה דרכי כאילו הייתי אוויר. חזרתי על דבריי במשנה תוקף.
שומדבר.
ואז קרבתי אליה במהירות במטרה למשוך לה בקולר ולגרור אותה למטה.
כל כאביי, כל אסונותי, כל תסכולי גם יחד נתגלמו בהחלטה הקריטית הזאת.

היא קפצה ממקומה ונשכה אותי בכף ידי השמאלית, לא פסחה על המפרק החביב עליה וניקבה אף אותו.
מההלם והכעס והעלבון סילקתי את היד הפצועה וניסיתי לאחוז בה ביד הימנית אך עד מהרה גם ממנה נשרו פיסות עור ושומן.
תוך דקות האדים השטיח וכשטרחתי סופסוף לבחון את ידיי, נפלתי אחורה מההלם.
סחרחורת אחזה בי והאדרנלין שצף כמו מפלי הניאגרה.
ירדתי למטה מותירה אחרי שובל של דם והזעקתי את חברתי.
משם היתה הדרך למיון קצרה והשיחה הבהולה לשוטרים שייקחו את הכלבה, קצרה אף יותר.
פחדתי על ילדיי יותר מאשר על עצמי.
היא נלקחה מאיתנו, ממני.
ובמשך זמן רב נטרתי לה על ״הבגידה״, כמעט שנאתי אותה והאשמתי אותה על כל מה שעבר עלי.
מה אפשר לצפות מכלבה שעברה התעללות בעבר? מכלבה שחשה כי נטשו אותה לארבעה ימים תמימים?
יש לה בכלל מידת זמן? אולי זה כמו בחלל; אתה חוזר משם וכולם כבר זקנים ממך.
ההגיון היה ממני והלאה. משוללת הגיון הייתי.
מי שעזר לי להתגבר על הטראומה היה הזמן.
הזמן ובינת השכוי.

כי כשקוראים את התובנות בספר העל זמני הזה, מבינים שבעלי החיים (התרנגול, במקרה הספציפי הזה) הם מעין מראה של פנינו, התשליל שלנו.
ומה שנשקף מעיניהם, מהתנהגותם כלפינו מלמד אותנו רבות על האני שלנו.
אפשר לדמות חיות, תבוניות ככל שיהיו למיודענו ״פורסט גאמפ״; תמים, נאמן המבצע את מלאכתו בדייקנות ואינו מבין מדוע קיים רוע בעולם.
כל יום אצלו הוא טוב למרות שחלק מימיו היו מלאים ברוע ואכזריות.
חייו של רופא הכפר הישיש המספר את סיפורו, עוברים לנגד עינינו.
הוא מתגעגע לאנה, אשתו המנוחה ומעביר את ימיו בטיפול חולי הכפר וכחבר טוב, כמעט משענת אינטלקטואלית משמש לו תרנגולו הנאמן, פדרו.
האחרון עוזר לו לגבש החלטות חשובות לגבי יכולותיו כאיש מקצוע, כאדם.
מאלצו להבחין בטבע הסובב אותם, ביופיה של החמה ותוך כדי כך להפנים את טבע האדם: הסוער והשקט, היפה והמכוער.
ומסתבר, שקשה היה לבן האנוש לקבל את תבונתו של העוף.
פעמים רבות גרשו מעליו וסבר שהוא מקרקר קרקורים חסרי תועלת.
אך ראיית עולמו של הגבר על אף היותה שונה מזו של הרופא, מוכחת ככזו ששווה לאמץ. צריך רק ללמוד לקרוא אותה בלי תרגום, בלי ניקוד.
השכוי ראה את כל הטוב שברע ואילו האיש עשה הפרדה בין הרע לטוב.

אני ראיתי באותם רגעים בודדים את עולמי מתהפך עלי. את האיש שאהבתי יותר מכל בוגד בי עם המוות (וודאי אמנם אך אתה לא מאמין עד לרגע האחרון)
את הכלבה שהיתה שלי, הופכת לזרה מוחלטת.
במקום לחשוב שהמוות גאלו מייסוריו, במקום לקרוא ללא עזרים את המצוקה שנשקפה מעיני כלבתי.

השוני החל כאשר בדל האלוהים את האדם מן הבהמה.
לך תדע אם עבדו עלינו כל השנים האלו, עם האמרה המטופשת הזאת!

אין הרבה ספרים ב"סימניה" שזכו לדירוג של חמישה כוכבים לאחר שקלול של עשרות דירוגים. ועדיין, "בינת השכוי" הוא מהבודדים שזכו לכך. למה?
לא מכיוון שהוא מושלם. אני בטוח שיש אנשים שימצאו בו פגמים (אני לא מצאתי הרבה). הסיבה די פשוטה. בכריכה האחורית של הספר נכתב:

"רופא כפרי זקן מסכם את חייו הארוכים שעברו עליו במחיצת החולשות האנושיות, החולי, המוות וההתחדשות המתמדת, בסיפור שכולו פיוט, חכמת-חיים ואופטימיות. שיר-הלל עדין לחיים, לטבע ולאדם."

זהו תיאור מדויק של הספר. בניגוד להרבה ספרים אחרים, שמבטיחים הרים וגבעות, "בינת השכוי" לא מתיימר להיות מה שהוא לא. למעשה, ההבטחה שלו די צנועה. אבל הקיום - הו, הקיום...!
דגן מקיים את ההבטחה שבכריכת הספר באופן מעורר השתאות. הספר הזה מדהים לא מפני שהמסרים שלו חדשניים. הם לא. "בינת השכוי" מדהים משום שהוא מעביר את המסרים בצורה הטובה והיפה ביותר שאפשר לדמיין. רציתי לצטט כאן משפט או שניים כדי להדגים, אבל הבנתי שזה לא יהיה אותו הדבר כמו לקרוא אותם בספר. האווירה ש"בינת השכוי" משרה אינה ניתנת לחיקוי או לשחזור.

לכן, אני ממליץ לכם דבר אחד - רוצו לקרוא.

קיבלתי אותו מאדם כפול מגילי, שנתן לי אותו עם ההקדשה הבאה כתובה בפנים: "פיטר פן יקר, לא צריך לפחד להזדקן, יש בזה גם יופי"

קראתי אותו בדרך מאוד מיוחדת: תוך כדיי שאני קוראת לא הפסיקו לרדת לי דמעות.

לא יודעת, אולי זה נגע לי אישית בעצב רגיש, אבל אני ממליצה.

הוא עזר לי להבין שיום יבוא וגם אני אאסף אל קודמיי, ועד המוות כדאי מאוד לחיות את החיים במלואם.