אני לא זוכרת מתי קראתי יצירה ספרותית, וחשבתי לעצמי שמדובר ביצירה מושלמת.
אני לא אוהבת להתלהם ולהגזים, אבל סיימתי לקרוא את הנובלה "של עכברים ואנשים" של סטיינבק לפני חצי שעה, ואני מתקשה להסדיר נשימה (יכול להיות שבמצב כזה עדיף שלא לכתוב סקירה על ספר).
אין טעם לתקצר את העלילה, כי היא חסרת מורכבות ולא כל-כך מעניינת כשלעצמה. העניין נעוץ באופן שבו נמסר הסיפור, בעומקים שמסתתרים מתחת לפני השטח, במורכבות של נפש האדם המבצבצת מאליה מתוך חייו הקשים, הפשוטים, הבסיסיים והלא מודעים לעצמם; וכל זה בתוך עולם חסר תקווה של צחיחות וניכור, שבו אין אדם שמהסס לחטוף לעצמו רגע קטן של עונג, ולו על חשבונו של אדם אחר.
אז על מה הנובלה? על ידידות יוצאת דופן אך מתגמלת באופן הדדי, על חלומות שאולי אי-אפשר להגשים אותם, אבל גם בלתי אפשרי להמשיך ולחיות בלעדיהם, ועל ההתמודדות שהופכת את חייו של המתמודד לבעלי משמעות ולנבדלים. דמותו של ג'ורג', האיש הקטן והחכם, ה'נושא על גבו' את לני הענק והמוגבל, הזכיר לי במהופך את הסיפור הנוצרי על הקדוש כריסטופרוס שנשא על גבו את ישוע התינוק. במובן מסוים, לני הוא צלבו של ג'ורג'.
הסיפור מתרחש בקליפורניה, בשנות השלושים של המאה ה-20, בתקופת השפל הכלכלי בארה"ב, אבל הוא גם אוניברסלי ורלוונטי לכל מקום וזמן. אפילו אשתו של קרלי, שלועגת ללני וקראת לו משוגע, לאחר שהתוודה בפניה שהוא אוהב ללטף "דברים חמודים", חושבת קצת ועונה לו, "טוב, מי לא?" (ע"מ 110).
סטיינבק מלא חמלה לדמויות שיצר, והלב נשבר על גורלן. הכתיבה ה"רזה", הסיפור הבסיסי והמינימליסטי, הם רפלקסיה נוספת של תקופה ספציפית, אבל גם של מהות האנושי והאנושיות, שהרי בבסיסנו כולנו זקוקים לדברים פשוטים כל-כך כדי לחיות.
אני מאחלת לכולנו שתמיד יהיה מישהו בסביבתנו, "שיהיה אכפת לו עלינו".

עלילת הספר נעה מחד סביב היחסים שבין לני וג'ורג' ומאידך סביב ההתמודדות של ג'ורג' עם המצוקה הכלכלית בזמן המשבר. עם האחרון מתמודד רק ג'ורג' משום שלני חסר את הבגרות המנטלית הנדרשת להפנמת המצב העגום, כאמור הוא "רפה שכל". אלא שג'ורג' מרגיש כי הוא חב ללני מעין חסד נעורים ולכן מאמץ אותו לאורך דרכו בין חוות באמריקה, עם זאת, כצפוי הפערים בין השניים הולכים וניכרים וכי יתכן שתמימות שהייתה טובה ונעימה בילדות ובנעורים הופכת להיות מעיקה ומעמיסה לעת בגרות. במיוחד כאשר הבגרות מתרחשת בזמן השפל הגדול.

הגעתי אל ג'ון סטיינבק בעקבות ענבי זעם ואל הספר הזה ספציפית בעבקבות המלצה של מרצה ללשון כי "מי שלא קרא את הספר שירוץ מיד לקרוא". תוך כדי הקריאה לא הבנתי למה בדיוק התכוון אותו מרצה. עם זאת, אני חושבת שכאשר ניגשים אל קריאת הספר עם הכנה נכונה שמקורה בהפנמת האווירה ששררה באמריקה בזמן השפל הגדול - חוות, שדות, אקדחים, עבדים, המרדף לכסף ותמימות שאובדת יחד עם הרעב לכסף אזי קל יותר להבין את הרבדים הסמויים יותר בספר. בדיעבד, אני מעריכה את טיבו.

ראשית, אתחיל ואומר שמאוד התלבטתי איך לדרג את הספר הזה. כשניגשתי לקרוא אותו ציפיתי לרומאן ספרותי וגיליתי להפתעתי שזה יותר מתאים למחזה(סטיינבק כיוון לכך). לכן אני מדרג אותו בהתאם לאיך הייתי מדרג מחזה:
ספר על שתי דמויות - ג׳ורג׳ הבוגר והחכם עם רגליים על הקרקע לכאורה ולני, אדם עם מוגבלות מנטלית קשה, אבל חזק מאוד פיזית. ג׳ורג׳ הוא המנהיג בזוג הזה עד כדי צייתנות מלאה של לני אליו (הרבה דימויים של בעלי חיים יש כלפי לני לאורך הספר).
לאורך כל הספר הקצרצר יש רמזים שמעידים על איך זה הולך להסתיים. שני דברים שהרשימו אותי מאוד וגרמו לי לדרג אותו כמו שדירגתי:
1. ״החלום ושברו״ מהדהד לאורך כל הסיפור גם דרך הדמויות הראשיות (והסוף הטראגי) וגם דרך דמויות המשנה - אישה שחלמה להיות שחקנית ומוצאת את מקומה בחווה מלאה בגברים עניים נשואה לאיש שהיא לא אוהבת, גבר זקן נכה פיזית שמעולם לא הצליח להגשים את חלומו להיות עצמאי, כמעט כל שאר העובדים חולמים את חלום ה״חווה משלי״ וכולם לא מצליחים להגיע לזה.
2. ״אקדח שמופיע במערכה הראשונה״ - לאורך כל הסיפור הכוח והתמימות של לני עושים לו בעיות. זה מתחיל מעכבר מת, ממשיך דרך העובדה שלני מוגבל בהבנתו איך מתנהגים חברתית (סיפור האישה והשמלה) וממשיך בכלב שנורה בעורף (ומזכיר את לני הצייתן כלפי ג׳ורג׳).

זה לא ספר שמיועד לכל אחד, אם אתם מתחברים למינימליזם זה אכן ספר ראוי. אנשים שמחפשים ספרות קלאסית שמלאה בתיאורים, מוטיבים וכו׳ כנראה לא ייהנו.

נובלה שנצרבת בלב, עם דמות ראשית בלתי נשכחת.
האדם המפגר-שכלית בחברה המודרנית המערבית משול לכלב, וחולק איתו את אותו הגורל כאשר אינו נמצא מועיל לה.
סטיינבק הצליח לצייר דמות עם נפש של ילד קטן, על גבול התינוקות, המעוניינת ברוך ואהבה, וחולמת חלום צנוע על שלווה.
זה היה כל חטאה, ובעבורו היא מקבלת שדה קוצים דוקרני.

תעשו לעצמכם טובה (ענקית) ותקדישו שעתיים-שלוש לספר הקטן ומעורר המחשבה הזה, שיכול להוות אלגוריה מצויינת גם לתקופתנו, בה הציניות חורשת כל חלקה של תמימות.

ספר בלתי נשכח.

אני אלרגית לתרגומים לא טובים, אז אני בוחרת את הגרסאות העבריות שלי בקפידה. זאת גרסא מצוינת.
תרגום מעולה. ספר מעולה. לדעתי הכי טוב של סטיינבק.
נהניתי מאוד מהפרשנות שהוסיפו בסוף. מומלץ בחום.

יש ספרים כאלו שמשהו מהם נשאר אצלך תמיד, זהו הספר עבורי. ועל מה כבר מסופר כאן? אלו הם ימי השפל הגדול באמריקה והמצב הכלכלי היה רעוע - שני גברים ששמותיהם לני ''סמול'' וג'ורג מילטון חולמים להיות בעליה של חלקת אדמה משלהם, לני הוא אדם מוגבל שכלית אך גדול וחזק מאוד וג'ורג הוא אדם בגודל ממוצע אך חכם שרכש את השכלתו בכוחות עצמו. שני הגברים האלו מאבדים את מקומות העבודה שלהם לעיתים קרובות בגלל קשיי התפקוד של לני ויכולתו ליצור בעיות מבלי שהתכוון לכך. הם נשכרים לעבוד בחווה מכיוון שהם צריכים כסף בשביל לרכוש את פיסת גן-העדן הנחפצת. שום חלום לא נופל מהשמיים לידיים של החולם, החולם תמיד צריך לעבוד בשביל להשיג את החלום שלו, לקטוף אותו ממטע החיים.

למנהל החווה, אדם סביר לכל הדעות, יש בן מגעיל, נשוי וקטן-מימדים בשם קורלי והוא ממקד את תשומת ליבו בלני (שלא מודע לכך) מתוך תסמונת ''נפוליאון'' או תסביך האיש הקטן - הוא לא מחבב גברים גדולים וכנראה מקנא בהם, אך טוען ליכולות אגרוף. לקורלי יש אישה פלרטטנית ופרובוקטיבית, הקורא עוד יראה עד כמה חשוב התפקיד שלה למהלך העלילה. שני הגברים עובדים, תאונות ואירועים מעניינים לא מאחרים לבוא, אך הם שורדים - לאחר זמן מה נראה שחלומם של שני הגברים ועומד להתגשם אך קורלי אומר את המילה האחרונה ופותח בתגרה עם לני, מרסק לו את הפרצוף אך ג'ורג טוען שלני צריך להתגונן, לני המיואש והמבולבל מרסק לו את אחד מאגרופיו, ומכאן הכל רק מתחיל לגלוש במורד אל עבר הבלתי נמנע...

סטיינבק הוא אמן מבחינתי - הוא דחס הרבה בנובלה הקטנה והמצויינת הזאת. ג'ורג ולני הם כמו אחים וכל אחד מחפה על גבו של האחר' ג'ורג עם השכל החריף שלו ודיבוריו על החלום בפניו של לני שרק מפיחים בעלילה עוד דרמה ולני עם התמימות המזעזעת וההרסנית שלו.
ולסיכום: ספר שבאמת תפס לי פינה בלב, מצויין, עצוב, גאוני.

אמנם לא הצלחתי להוציא את ג'ון מלקוביץ מהראש בזמן שקראתי, אבל נדמה לי שבמקרה של הספר הזה זה לא כל כך נורא. את הסרט ראיתי די מזמן והוא טוב והוא אפילו לא גורע, גם אם קוראים את הספר אחרי שרואים אותו, כי הספר מאד ריאליסטי, כמעט כמו תסריט ושניהם לא עושים במקומך את מלאכת העיבוד.

שני גברים נודדים בארצות הברית של שנות השפל הכלכלי, משכירים עצמם לעבודות זמניות כפועלים בחוות חקלאיות. במציאות הסובבת אותם, איש איש לעצמו חי את חיי היום הזה, מנסה לא לחשוב על היום שיהיה מחר. והם שניים, מאד שונים זה מזה וטיב הקשר בינהם הוא בליבה של הנובלה הזו.

הסגנון תכליתי, תיאורים עצורים ולקוניים שכולאים מציאות מעוררת עצב ורחמים וייאוש ולפעמים תקווה. הספר הזה הוא כמו המפרט הטכני של התקוות ושל החלומות ושל קורי היחסים והרגשות ושל כל מה שהופך אותנו לאנשים.

"בתכניות של עכברים ואנשים
דרכן תדיר כה הפכפך,
ואין הן מותירות אלא יגון וכאב
במקום האושר המובטח"
רוברט ברנס.

לכולנו יש איזה חלום, שהוא בעצם משאת חיים, משהו אליו אנו שואפים, זה לא משנה אם נשיג אותו אם לאו, העיקר שהחלום הזה קיים.
בנובלה המיוחדת הזו מספר לנו סטיינבק על חלומם של ג'ורג' ולני, האחד קטן, זריז וחכם, השני רפה שכל תם, אשר חולמים על חלקת אדמה בעולם, בו יחיו על מדשני הארץ, יגדלו ארנבים ולא יצטרכו לתת דין וחשבון לאיש.

ארצות הברית של שנות השלושים היא מקום לאנשים בודדים, ובדיוק במקום הזה, מתוארת לנו בצורה כמעט פיוטית על ידידות יוצאת דופן בעולם של גברים מופנים ובודדים.

הספר הקסים אותי, דמותו התמימה של לני גרמה לי לעיתים לתחושה של תום אמיתי, רצון לחבק את הדוב-אדם הזה, ומצד שני להירתע.
בין דיאלוגים משעשעים ומאירי עיניים, אפשר להבחין, בכמיהה תהומית של כל הדמויות בנובלה הזו, כולן, חולמות על משהו שיהפוך אותן למאושרות, אצל חלקן הרצון הגדול ביותר הוא להיות שייכים, שייכים בקשר ידידות, או בקשר אדמה, אבל כמו שכותב ברנס, תוכניות לפעמיים משתבשות.

העובדה שסטיינבק יודע לכתוב היא לא חדשה לי, אני מעריצה את הדרך בה הוא נותן לדמויות חיים, את הדרך בה הוא מתאר דוממים בכל-כך הרבה חיות, הנובלה הזו היא שונה, היא נכתבה כמחזה, ומדהים איך שהכל נשזר בצורה כזו גם בזמן הקריאה.

דבר נוסף שמאוד אהבתי היה תרגומו של טל ניצן.
ישנם סופרים וישנם ספרים שאני מעדיפה לקרוא באנגלית,
את ענבי הזעם למשל, קראתי רק באנגלית, ככה שבתחילה חששתי מעט מהתרגום, בייחוד כשהסופר הוא אמן מילים, אבל לא התאכזבתי, אהבתי גם הסקירה שלו בסוף הספר, הוא האיר לי כמה דברים שחלפו על פני בלי ששמתי לב, הוא עשה עבודה נהדרת!

פתחתי עם ברנס שטוען ולעיתים בצדק כי החיים כה הפכפכים, שישנן תכניות שמותירות אך ורק יגון,יכול להיות שלא כל החלומות ולא כל התוכניות יוצאות לפועל אבל יש תקווה שרק ידידות שכזו, השורדת בעולם שכזה, יכולה להביא.

נובלה קצרה זו של סטיינבק זוכה פרס נובל שפורסמה בשנת 1937 מתורגמת רק כעת בשנת 2011 ושוב אני שואל, מדוע ? מאחר וראיתי את הסרט בעבר, הייתי בטוח שיש כבר בנמצא תרגום משלה.

זהו אחד מהסיפורים המרגשים ושובי הלב שקראתי, סיפורם הטראגי של זוג נוודים שיוצאים לחפש אחר החלום האמריקני דאז... אי אפשר שלא לחוש אליהם אמפטיה ולכל אותם שחפשו את דרכם... מעבר לכך בעיני זהו גם שיעור מאלף על ההכרה באחר, השונה והמוגבל, כך שלא מפליא אותי שהספר נכלל בתוכנית הלימודים בבתי הספר באמריקה.

ואם תהיתם כמו רבים, מאין שמה המוזר של הנובלה, היא לקוחה מתוך שירו של רוברט ברנס, מתוך "לעכברה" (1785). ובהזדמנות זו, אני רוצה לציין ולשבח את ההוצאה והמתרגמת שלקחו זאת על כתפיהם, כן ירבו.