****




בן אשרסט, סטודנט צעיר, תפרן ונאיבי למדי, מקבל מהמנחה שלו באוקספורד הצעה שאי אפשר לסרב לה - לנסוע עם חברתו הטריה והיפהפיה לחופשה מפוארת הכול-כלול בקניה, כשכל מה שהוא צריך לעשות בתמורה זה לעטות על ראשו חיישן זעיר ומהפכני שיקליט את האותות הנפלטים ממוחו בתגובה לרגשות שהוא חש. אין סיכוי שזה יסתבך, נכון? פשוט אין סיכוי. לא יכול להיות שהחופשה התמימה הנהדרת תהפוך לסיוט, אה? ושלמנחה שלו מאוקספורד יש אג'נדה נסתרת. ושהחברה שלו לא כ"כ תמימה כמו שחשב בתחילה. ושהדברים כולם הם כמובן לא פשוטים כמו שהם נראים. לא, אין סיכוי.

טוב, אתם מבינים מה קורה. ראיתם את זה בשבע מאות סרטים. החופשה מסתבכת, ובן אשרסט מגלה כמה דברים חדשים על עצמו ועל סביבתו, והחיים שלו, כמו בובת בבושקה בתוך עוד אחת ועוד אחת, מתגלים כשקרים בתוך שקרים בתוך שקרים עד שהקורא, שאשכרה שונא ספרים כאלה מציקים שמסבכים את החיים, עם אי הבנות וקנוניות אפלות, לא נעימות, רוצה כבר שיעזבו אותו בשקט ושלמרות שהספר הזה מותח וכתוב לא רע ואפילו הבסיס המדעי והאתי שלו מסקרן משהו, הוא משתוקק לעבור כבר לספר הבא. תראו את העטיפה, באמא שלכם, חשב הקורא לעצמו. מה זה? ומה זה אשרסט, ראבק?

חלק מהתובנות שנחפרו לקורא התמים בעמל רב הרגישו לו משומשות ועייפות, ולא התחשק לו להתעמק עד בחילה במימדים האתיים הדידקטיים והצפויים שלו. אם כבר, חשב הקורא, מדברים על אלקטרודות במוח ומניפולציה על רגשות ורגשות נגדיים, ייטב לאין ערוך לחברי סימניה לקרוא את "איש המסוף", אחד הספרים הראשונים של מייקל קרייטון המנוח, שעושה מסלול דומה, רק בצורה חלקה יותר ומייגעת פחות. זה לא שהספר היה רע. הקורא מצא את עצמו גומא את הדפים האחרונים בקצב מסחרר ובשעה מאוחרת ביותר בלילה, אלא שהיה בספר הדהוד כפול ומכופל, וטוויסטים מתוחכמים מאולצים, מופרזים ומחוייכים, כמו ארוחה בינונית שאתה מוסיף ואוכל בהיסח הדעת למרות ששבעת ולמרות הצרבת המתקרבת, פשוט כי אין לך ממש מה לעשות עם הידיים וכי התרגלת, כלבלב מאולף שכמוך, לסיים הכול מהצלחת.


****

מקיאוולי, אני חושבת, נחשב למניפולטור המפורסם ביותר של רגשות ומניעים. קראתי רק את "הנסיך" שלו, בו הוא שוטח בשפה בהירה את משנתו לגבי מה צריך לעשות כדי לתמרן את ההמונים ולגרום להם לעשות את מה שאתה (הנסיך, השליט) רוצה שיעשו. ובשפה בהירה הוא גם מסביר למה. הוא מסביר שם סוגיות שנדונות שנים רבות ומתמיהות אנשי מקצוע כמו הדיוטות: למה אנשים בוחרים פעמים רבות התנהגות שהיא בניגוד לאינטרס שלהם. איך קורה שבא "נסיך" אחד (שקוראים לו שבתאי צבי או מוסוליני) שגורם לאנשים רגילים, בעלי מוסר ונורמות רגילים, לנטות אחריו ולזרוק לפח לא רק את המוסר והנורמות, אלא גם את טובתם האישית?

הקטור מקדונלד טוען שהתשובה טמונה ברגשות. סלחו לי על ההקדמה: מאקיאוולי, שבתאי צבי או מוסוליני אינם מוזכרים כלל בספר הזה, שהוא ספר מתח מוצלח מאד, העוסק בבעייה מפחידה מאד - מניפולציה על רגשות של אנשים אחרים. הביקורת של נצחיה גרמה לי להשיג את הספר הזה (תודה רבה!) שגרם לי הנאה מרובה ותובנות לא מעטות.

הוא שייך לסוג ספרי המתח שאין בהם (כמעט) דם וגם לא מפענח פשעים מקצועי כמו בלש, פסיכולוג או קורא בקפה. הגיבור הוא סטודנט לביולוגיה שמתנדב בערך להשתתף במחקר מדעי, בו הוא לא רק עכבר המעבדה, הוא גם הקורבן. (למעשה עכבר המעבדה הוא תמיד גם הקורבן, נראה לי). הסיפור מציף חלק מהחרדות הלא כל כך סמויות שלנו, לגבי היכולת של מומחים לתמרן רגשות ולגרום לנו - הקורבנות - לעשות דברים מנוגדים לאינטרסים שלנו, כדי להתאים לאינטרסים של המתמרנים כמו לקנות בלי שליטה, להתמכר לכל צעצוע חדש, ולהפוך את המתכננים והמשווקים לעשירים יותר.

הספר כתוב היטב, מותח מאד, מספק מספיק טוויסטים בעלילה כדי להפוך את הערכת הקורא מדי פעם. זה לא אומר שאי אפשר לנחש חלק מהתעלומה, אך הקריאה בו מהנה ביותר. הוא יצא לאור בשנת 2000 כלומר הסופר כתב אותו בערך בשנת 1998 והשתעשעתי קצת מ"פער הדורות" הניכר בין שנות התשעים של המאה הקודמת לזמננו: החיפוש באינטרנט עדיין מגושם, אין כמעט טלפונים סלולריים, שלא לדבר על הטלפונים החכמים (מה שהיה מאפשר צילומים מהירים ופותר חלק מהבעיות בהן נתקל הגיבור), כל מומחה לאבטחת מידע היה תולש את שערותיו אם הלקוח שלו היה מגן כך על סודותיו... אבל אלה דברים זניחים. נהניתי לקרוא אותו והוא יעניין, לדעתי, את אלה שאוהבים תיבול של מדע עם בעיות מוסר ואתיקה במותחנים שלהם.

Déjà-vu. כלומר דז'ה וו. תחושה עמומה כאילו חוויתי כבר בעבר את החוויה שאני חווה עכשיו ברגע זה.

כמו זמזום של זבוב ממקור לא ברור, כמו עקיצה מציקה של יתוש בחלק בגוף שלא נעים לגרד בציבור, ניקרה בי תהיה מוזרה לאורך הספר הזה. האם יכול להיות שכבר קראתי אותו אי פעם בעבר? מצד אחד, אני לא זוכרת את העלילה משום מקום, והראיה שאני מרגישה מתח רב לאורך הקריאה. ומצד שני, לפחות בשתי סצנות האירועים היו מוכרים לי באורח שלא מטיל ספק בכך שקראתי את זה פעם. האם יש מונח נפרד ל"קראתי כבר בעבר"? אם לא, אולי ראוי שיהיה. נפלאות דרכי המחשבה ותעתועיה.

מלאי הסקירות באתר הראה לי שמדובר בספר זנוח, שאין לו מזל. לאחר שקראתי אותו לא ברור לי למה. הוא קטן למדי, נחבא אל הכלים. כריכתו יפה, אבל צנועה, שם הספר כתוב באותיות קטנות, ושם הסופר באותיות אף קטנות מהן. הכל תלוי במזל, אמרו חכמים, אפילו ספר תורה שבהיכל. ונראה שהספר הזה, שייך לחסרי המזל, ולא ברור לי למה.

אז הנה, הגיע זמן לתקן את הטעון תיקון, ולהביא קצת פרסום לספר הנפלא הזה.

בן אשרסט, סטודנט באוקספורד מקבל מהמנחה שלו הצעה שאי אפשר לסרב לה: הוא, בן, ייצא לחופשת חלומות רומנטית בקניה עם חברתו החדשה קארה. תרומתו הצנועה של בן תהיה חיישן שיושתל בעורפו, ונכונות להקליט בעזרתו את תחושותיו בחוויות המהנות והמרגשות שיעבור. מכאן קשה להמשיך מבלי לזרוע קלקלנים בשפע, אבל מסתבר שהדברים אינם כפי שהם נראים. החופשה החלומית בקניה מתקלקלת, בן מסתבך בצרות, ומגלה שאין מי שיציל אותו. וכל שנותר לו לתהות זה - מי זה באמת המנחה שלו ג'יימס פילדהד? מה הוא רוצה לעשות? מי מפתח את החיישן הזה, ולאילו צרכים אפלים? ומה התפקיד של קארה היפהפיה החלומית בכל הסאגה הזאת?

קורא יקר. אני מניחה שבשלב הזה אתה אומר לעצמך: "חיישן? ניסויים מחקריים? טכנולוגיה לא מוכרת? אהה! זה מדע בידיוני. אני לא אוהב מדע בידיוני". ובכן, קורא, לפני שתעבור הלאה לסקירה הבאה אני מבקשת להבהיר. זה לא מדע בידיוני. אין פה נסיעות בחלל, מסעות בזמן, חלליות, מכונות שמפרקות את הנוסע לפוזיטרונים ומשגרות אותו למרחק עשרות שנות אור, או מבני ממשל לא מוכרים. בהינתן החיישן עצמו, שעצם קיומו אינו ברור כלל, אבל כבר המחשבה שהוא קיים משנה את המציאות, זה בעיקר ספר מתח.

קצת כמו ספר הציורים "זום". בכל פעם שנראה שהתמונה מובנת, עוברים לדף הבא ובו רואים שהתמונה הקודם היתה רק פרט קטן והתמונה הכללית גדולה בהרבה. ספר דחוס, עמוס פרטים, גדוש בתפניות דרמטיות. יש בו תעלומה, יש בו טובים, יש בו רעים (אם כי זהותם מתעתעת לפעמים), יש בחורה יפהפיה, וסיפור אהבה. ספר מתח. טוב מאוד אפילו.

אבל בסוד, בשקט, אני אומר שזה בעצם כן מדע בידיוני. לא מד"ב. יותר science fiction, כלומר "בדיון מדעי". ועלילת הספר עונה על הקריטריון המרכזי של הסוגה הזאת, כלומר לבדוק כיצד שינויים קטנים במדע או בהתפתחות טכנולוגית משפיעים על הדרך שבה אנשים נוהגים. לכן עולות בו סוגיות בפסיכולוגיה, בנוירוכירורגיה, ובעיקר בתורת המשחקים. מתוך התחום הגדול שנקרא תורת המשחקים מככב בספר פרדוקס שנקרא "דילמת האסיר", אם כי מתאים יותר לקרוא לה "דילמת העציר" או "הסוד של עד המדינה", או "למה שולה זקן שתקה כל כך הרבה זמן". זו דילמה מרתקת, ועד כה מצאתי דיון בה בספרי עיון בלבד, ולא בספרות. הדיון הכי בהיר שראיתי נמצא בספר "הגן האנוכיי" של ריצ'רד דוקינס. ומתברר כי הקטור מקדונלד, מחבר "משחק המחשבה" היה סטודנט של דוקינס והושפע מרעיונותיו. אז אולי זה המקור לתחושת הדז'ה-וו בקריאה, וזה למעשה מה שמעניק לספר את הכוכב החמישי שלו.

החומרים של הסיפור מצוינים אחד, אחד. רגשות ורגשות, טכנולוגיה, מה הדבר הבא בתרבות, השליטה האפשרית בנפש וגבול השפיות.
הכל טוב אך התבשיל עצמו לא משהו. גם השפיות של הסיפור עצמו לא משכנעת וחבל.
נאלץ לא להמליץ (או שזו תוצאה מהמכשיר רגשות שאני מחובר אליו)