העלילה שעומדת מאחורי "אמא במשרה מלאה" היא תמצית סיפורן של מליוני נשים בעולם המערבי: רווקות תוססת השלובה בקריירה משגשגת, אחר כך נישואין, ואז הריון ולידה ומעבר חד לאמהות במשרה מלאה. זהו סיפורה של ג'וליה איינשטיין, אקס יחצנית סלבריטאים ואמא ללואי בן השלוש בהווה. ג'וליה דווקא שמחה להיות עקרת בית ואין לה כמעט געגועים לעולם העבודה שעזבה מאחור. נכון, לואי היה תובעני ותלותי, כולו אגו ואיד, אבל עדיין, יחסית ללקוחות העבר המפורסמים והקפריזיים שלה, הוא היה הבוס הטוב ביותר שהיה לה, ובוודאי המתוק ביותר.
ימיה של ג'וליה התמלאו במתיקות בקימה מאוחרת יחסית, שיטוט ב'מרכז לכלי איחסון' כדי לקנות קופסאות מפלסטיק שקוף לאחסון תחת המיטה, מפגשים מזדמנים עם אמהות בגני שעשועים, והתנדבות למשימות בגן הילדים בו ביקר לואי שלוש פעמים בשבוע בלבד. רק פגישותיה הנדירות עם חברתה פטרישיה, עמה חלקה משרד בחייה הקודמים, גרמו לג'וליה איזושהי צביטונת קטנטנה בלב כתזכורת על מה שהחמיצה.
אני עוצרת ומנסה לדמיין את הבעות פניהם של הקוראים, ובעיקר הקוראות, בתגובה למה שכתבתי עד כאן. חלק מהנהנות בהזדהות, חלק מגיבות בזעם על המלל נטול הפמנסטיות כאילו כל מה שיש לנשים בראש זה גידול ילדים וניהול בית, חלק מרגישות במדקרת האשמה על שהן נאלצות לצאת לעבודה ומתראות עם ילדיהן הרבה פחות ממה שהיו רוצות. ואיפה אני בעסק הזה? אני מסכימה עם כולן.
כשנולדה הבכורה שלי הייתי בתחילת הדוקטורט שלי. חזרתי למחקר שבוע אחר הלידה, מסתובבת בעיניים טרוטות מחוסר שינה, דפי טיוטה של המאמר הבא שלי ביד אחת, בקבוק בשניה, התינוקת מוטלת על כתפי בתקווה שתפלוט סוף כל סוף את הגרעפס המיוחל, ואני אחוזת יאוש. נדמה היה לי כאילו כל השכל שנשאר לי נזל החוצה יחד עם החלב, ולעולם לא אצליח להשלים את הדוקטורט ואהיה אסירה לנצח בגיהנום של החלפת חיתולים הכנת בקבוקים ושטיפת מוצצים. כשהיא היתה בת שבועיים כבר מצאתי מטפלת. כשישבתי סוף סוף במשרד בשקט הרגשתי ששפיותי חוזרת אלי. כשהשניה נולדה לקחתי את הזמן. למדתי שהראש שלי בסדר גמור והמחקר לא יברח. כבר ידעתי את מה שלא העלתי בדעתי עם לידת הבכורה – ילדים גדלים. מהר אפילו. הם לא נשארים תינוקות לנצח. כל זמן שלא אבלה עם הקטנה לא יחזור. הייתי איתה שנה שלמה בבית. מבחירה. שגרה שפעם נראתה לי מבחילה ממתיקות. סיבוב בפארק השכונתי, שנת צהריים אפופת ריח התירס החלבי שלה כשהיא מנמנמת עלי. אושר אינסופי נשי ולא פמניסטי בעליל. אחרי שנה חזרתי. התגעגעתי לעבודה, לפתרון בעיות חדשות, להרגיש חושבת ויצרנית, וכן, גם לשיחות עם מבוגרים שאינן נסבות על כמה הוא שוקל/מה הוא כבר עושה ואיפה קניתי את השמלה המהממת הזו. של הקטנה, אלא מה.
ובחזרה לספר. כצפוי, השגרה הנעימה של ג'וליה נפסקת יום אחד כאשר בעלה פיטר מפוטר ולא מצליח למצוא עבודה חדשה. בלית ברירה נאלצת ג'וליה לשוב לשוק העבודה ממנו נפרדה לפני ארבע שנים. מכיוון שלא עבדה היא נאלצת להתפשר על משרה נחותה בהרבה מזו שהייתה לה, ובשכר נמוך. היא מייצגת סלבריטאי עבר שרוצים לעשות קאמבק. בחריקת שיניים היא יוצאת לימי עבודה ארוכים, נסיעות לחו"ל, בוס בלתי נסבל, לקוחה איומה, וגעגועים בלתי פוסקים לליאו שלה.
כפי שניתן כבר להבין ממה שכתבתי העלילה צפויה לחלוטין. כך גם הסוף רווי הסוכר. הספר אכיל בהחלט, וניתן לקרוא אותו במכה אחת. לעיתים הוא אפילו מצחיק. הבעיה היא שהוא לא מפתח שום דיון רציני בנושאים שהם כל כך טעונים וחשובים. שום דיון בכלל בעצם. הבעל פיטר הוא דמות מפלסטיק, אין שום משברים או מריבות בסיטואציה שהיא כה מלחיצה. הדבר היחיד שמצאתי מרענן הוא התרעומת של ג'וליה על שהיא כואבת על כך שפיטר כל כך מיטיב למלא את מקומה, וגם על כך שליאו הסתגל היטב להיפוך התפקידים.
שכשסיימתי את הקריאה הייתה לי תחושה כאילו אכלתי מיכל גלידה שלם בטעם תות בננה, ועוד לגמרי לבד, בלי לכבד אף אחד. כל כפית כשלעצמה הייתה טעימה לי, אבל מיכל שלם זה כבר באמת יותר מדי. גורמה בכל מקרה זה לא.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
