ספר מעולה! מצחיק, מזעזע, מחריד.
הביקורות האחרות כבר תיארו את העלילה יותר מדי, וגם כתבו די הרבה על הספר, אז אקצר.
הספר מסופר מנקודת מבט של ג'ק בן ה-5 שכלוא עם אימו בחדר כל חייו, מבחנתו החדר (או פשוט "חדר") הוא העולם כולו, ומה שרואים בטלוויזיה זה לא אמיתי, זה סתם שטויות של טלוויזיה.
למרות התנאים הנוראיים, ג'ק ילד די שמח, הוא אוהב את עולמו הקטן - העולם היחיד שהוא מכיר.
הספר עצוב מאוד בחלקו, לפעמים אפילו קשה לקריאה, אבל הוא גם מצחיק מאוד ומלא רגעים שמחים, יותר מרוב הספרים שקראתי בתקופה האחרונה.
הבחירה לספר את הסיפור מנקודת מבטו של ילד בן 5 מעולה לדעתי וטוב עשתה דונהיו שלא נתנה גם את נקודת מבטה של האם. דונהיו פתחה שפה מיוחדת, שפה שילדים ממציאים, שפה שיכולה לתאר דברים ששפת המבוגרים, הנוקשה יותר, לא יכולה.

זה לא ספר קל, וצריך בגרות מסויימת כדי לקרוא אותו, לא בטוח שהוא מתאים למתבגרים.
אציין רק שקראתי את המקור ואיני יודע אם התרגום לעברית מוצלח.

ממליץ מאוד מאוד.

****



ילדים לא מבינים כלום. זו אחת התכונות הנפלאות והנוגעות ללב ביותר שלהם. זו לא הנאיביות או התמימות, אלא חוסר הידע, הבורות המופלאה הזאת שאין לנו, כמבוגרים, את היכולת לחוות יותר. אנחנו לא יכולים שלא-לדעת (to un-know) את מה שאנחנו כבר יודעים. הבמאי דיוויד לינץ' אמר פעם שכשאנחנו מתבגרים, אנחנו חשים שאנחנו מבינים את העולם טוב יותר, כשמה שאנחנו למעשה מרגישים הוא הצטמצמותו של הדמיון.

אחת הטרגדיות הגדולות שישנן בבגרות היא הקושי לעקם מחדש את המקום המגובש והיודע, והיכולת המתמעטת לחוות את העולם בתום שהיה לנו כשהיינו ילדים, פשוט כי לא היתה לנו דרך אחרת. לא ידענו מה זה ביטוח לאומי, אוסטרליה או משרד האוצר, וגם לא מה זה מטוס מנהלים, רצח-עם, חיידקים או גן עדן. אמרו לנו, אז הבנו את הרעיון הכללי, אולי, ואת שאר תשעים ותשעת האחוזים היינו צריכים להשלים עם הדמיון, שהוביל אותו על כרחנו בנתיביו המופלאים או הנוראיים. בגילוי האיטי עד אימה של מה זה העולם באמת יש משהו כמעט מאכזב. לגלות, למשל, שמשרד האוצר לא כולל ממש תיבות מלאות איזמרגדים שנשמרות תחת עיניו רושפות האש של דרקון תאוותן.

אמה דונהיו כותבת את הספר הזה מבעד לעיניו של ג'ק בן החמש, שמתגורר עם אמו מלידתו בחדר נעול עשוי פלדה מצופה בוויניל מבודד-רעשים, שם הם מוחבאים מעיני העולם בידי מי שחטף את האם שבע שנים קודם לכן. ג'ק מבין את העולם דרך שני מתווכים - אמו, שמנסה להגן עליו ולספר לו בעיקר את מה שהוא צריך לדעתה לדעת ולא מעבר לכך, והטלוויזיה שדולקת דרך קבע בחדר הקטנטן ומאפשרת הצצה מסונתזת אל סוג של עולם שאי אפשר לתאר אותו באמת ושנראה לג'ק דמיוני ושטוח לחלוטין, כי מבחינתו העולם ומלואו הוא חדר בגודל ארבעה על ארבעה מטרים. הוא לא יכול להבדיל בין אמיתותה של דורה המצויירת לבין שידורי ספורט. כולם בלתי מתקבלים על הדעת באותה מידה, כי כולם זעירים, בגודל של מסך טלוויזיה.

הכתיבה, בשפתו המוגבלת של ג'ק, היא ילדותית ומעושה במקצת (פשוט כי מבוגרת כתבה אותה), מתיילדת ותמימה-בכוח. דונהיו הצליחה חלקית בנסיון הזה. מצד אחד יש בסוג הכתיבה הזה הרבה דברים שזיהיתי מהילדים הפרטיים שלי או מילדים אחרים, אבל מאידך, בדומה לספרים אחרים שבהם ניסו הסופרים המבוגרים להעביר את מסריהם דרך שפתותיהם של ילדים, התוצאה מרגישה מאולצת, כי היא "חייבת" להעביר גם מסרים רב משמעיים לגבי העלילה שיובנו על ידי מבוגרים. זה לא איך שילדים רואים את העולם, זה איך שמבוגרים חושבים שילדים רואים את העולם. לעתים קרובות אני נוכח בחוסר התוחלת להבין בזמן אמת איך הילדים מפרשים בצורה כה בלתי מתקבלת על הדעת דברים שנראים לי, כבר שלושים שנה לפחות, כמובנים מאליהם.

במקומות שבהם הצלחתי להתעלם מהזיוף המובנה הזה, הספר דיבר אליי. יש בו כוח, כזה שקיים למשל בדלות השפה ב"המחברת הגדולה" של אגוטה קריסטוף, אבל במקביל, בגלל התחושה המלאכותית שתיארתי כאן לא הצלחתי להתחבר רגשית לגמרי לילד הזה, ככה שלא בכיתי, ואפילו לא הייתי מזועזע למרות שהספר לא קל לקריאה, ולפחות לא אמור להיות כזה. אין הרגשה כאילו הוא קרה באמת, ולפיכך הסיפור של נטשה קמפוש למשל חזק עשרות מונים מהסיפור הזה, בעיקר כי הוא קרה באמת והוא לא נזקק להתכסות היומרנית באיצטלה של כתיבה אותנטית כביכול.

פעם מישהי אמרה לי שאני נראה לה אבא טוב. באיזה אופן, שאלתי אותה. היא ענתה שניכר שאני אוהב את הילדים שלי ושאכפת לי מהם. אז איך זה, הקשיתי, שלמרות אני קונה להם דברים, ומבלה איתם זמן רב יחסית לאבות אחרים שנעדרים רוב היום מבתיהם וזוכים לממוצע יומי של שבע עשרה דקות "איכותיות" עם ילדיהם, איך זה שבחצי מהזמן אני מרגיש אבא בסדר גמור, ובמחציתו אני מרגיש פעימות של רגשות אשמה שאני לא כזה, שהכול הצגה, ושבפנים, רק אני יודע, אני מעדיף כמעט תמיד לקרוא ספר טוב או לראות סרט מאשר לשחק איתם טאקי על השטיח בסלון?
כי זה לא רלוונטי. רגשות אשמה יהיו תמיד, ואל תתחילו איתי בכלל עם אמהות והקומפלקסים שלהן. העניין הוא שהתשובה לא טמונה בכמה זמן אתה מבלה עם הילדים שלך, מה איכות הבילוי ואם קנית להם טרמפולינה או יצאת איתם לטיול משפחתי מסביב לעולם, וגם לא אם הינקת אותם (אמא, כן?) עד גיל חמש או שנתת להם חלילה תחליף חלב-אם מרגע היווסדם. המשמעות האמיתית של תפקיד ההורות אינו קשור לטרנד או אופנה חולפות, וגם אינו קשור במישרין לכל הדברים שאנחנו מקשרים בטעות לאבהות או אימהות טובה. תפקידנו העיקרי והחשוב ביותר כהורים, כמו כל בעל חיים אחר אולי, הוא להכין את הילדים אל העולם בצורה הטובה ביותר, נקודה.

אז אני מנסה. אני עונה על השאלות שלהם, וצוחק מהן הרבה, וזורם עם התמימות שלהם ומנסה לא לתקן אותם יותר מדי. ואחרי הקריאה של הספר הזה אני חושב לעצמי, כן, אבל מה החוכמה לעשות את זה בתנאי השפע הפרוורטי שהם חיים בתוכם? מה אם הייתי צריך להכין אותם לעולם מתוך מקום נורא ואיום באמת? כמה כוח היה לי לשחק איתם במשחקים חינוכיים כשלא הייתי יכול להפנות אותם לשחק ב"ווי" כשנמאס לי, וכשהדברים שהייתי צריך להסתיר מהם היו מאפילים על הדברים שהייתי שמח להעביר להם, כמו שלמשל קורה ב"הדרך" של מקארתי?

לא יודע. אני מקווה שלא אגיע לזה. הלוואי שיוכלו ללמוד על עוולותיו של העולם מאוחר ככל האפשר. שלא תהיה להם סיבה אמיתית לפחד. אבל כדי שיהיו מוכנים, מוכנים באמת לכל מה שהעולם הזדוני הזה צופן בעתידו, לא בטוח שצריך ללמד אותם להכין מקלטים אטומיים או מלכודות לציפורים מקופסאות שימורים. אולי עדיף לאהוב אותם הרבה, למלא את מחסני החירום שאני מדמיין שיש להם בכמה שיותר אהבה ותחושת ערך, שיוכלו לשמש אותם בכל עולם שיפגשו בו כשיתבגרו, טוב או רע.



****

העובדה הפשוטה היא שהספר הזה לפת לי את הלב באופן שלא קורה לי לעיתים קרובות. מהרגע שפתחתי אותו, לא יכולתי להניח אותו, וכשנאלצתי לעשות זאת, הוא נכנס לי לחלומות, למחשבות, הלך איתי לעבודה וחזר איתי הביתה. סיפור על אישה וילד לכודים בתוך חדר קטן ולא יכולים לצאת שנים על גבי שנים, זה סיפור שמחרפן אותי. זה מעלה בי מחשבות אינסופיות, מעיק, מעציב, מטריף... אני קוראת וכל כך רוצה לראות אותם יוצאים לחופשי עד שהעיניים שלי כבר דומעות מחוסר עפעוף... לא יודעת אם זה משהו אישי אצלי, או שזה כך אצל כולם, אבל סיפורים על אנשים לכודים הם סיפורים שאני לא יכולה להניח להם. העניין הוא, שזה לא בהכרח אומר שהספר טוב. במקרה הזה, אין לי ספק שהוא יכול היה להיות הרבה יותר טוב.

קודם כל, כמו שכבר כתבו לפניי, הבחירה לספר את הסיפור אך ורק מנקודת המבט של הילד היא פספוס והחמצה של סיפור הרבה יותר מעניין ומורכב. ילד בן 5 שכל העולם עבורו הוא חדר קטן עם ארבעה קירות וצוהר קטן בתקרה – מעניין במידה מוגבלת בלבד. במובנים רבים הוא כמו תינוק, והייתי מסתפקת בפרק אחד בלבד מנקודת מבטו. לקרוא את כל הספר בתיווכו המוגבל והלא מבין, זה כמו לצפות בסרט שצולם על ידי מצלמת אבטחה שמכוונת לשמיים. פספוס של ההתרחשות. אין כל רע בלהשאיר חללים בסיפור שהקורא ישלים בעצמו בחשיבה ובכוח הדמיון, אלא שכאן לא מדובר בפערים קטנים, אלא בספר עב-כרס שיכול היה להיכתב ולא נכתב על הסיטואציה. הדמות המרתקת באמת בעיני, הדמות שכבשה כליל את ליבי, דמיוני ומחשבותיי, היא דמותה של האמא, זו שכן יודעת שיש עולם בחוץ. זו שסובלת באמת. זו שמגדלת את הילד בסבלנות מדהימה. הדמות הזו פשוט מוחמצת לגמרי, בעיקר בחלקו השני של הספר.

שנית, וגם את זה אמרו לפניי, יש רגעים רבים שבהם הילד פשוט חכם מדי. מתבטא בעזרת מטאפורות ודימויים מורכבים שלא יכלו להיווצר אלא במוחו של מבוגר שרוצה להעביר מסר. על מזבח הרצון להטיף ולהעביר ביקורת מלומדת על החברה המערבית והאופן שבו היא מגדלת ילדים, אמה דונהיו הקריבה את האמינות של הדמות המרכזית שלה.

דבר אחרון. הייתי מצפה שספר כזה, על אף שהוא יציר הדמיון ובדיה מוחלטת, יתבסס על סיפורים דומים ואמיתיים שלמרבה הצער נחשפים בתקשורת אחת לזמן מה. לאכזבתי, בחלק ה'תודות' של הספר לא נרשמה כל עדות שאכן כך נעשה. דונהיו אמנם חקרה פסיכולוגים ומומחי התפתחות של ילדים לגבי ההשלכות האפשריות על ילד כזה, אבל לא נראה שהיא שוחחה עם נשים שזה קרה להן. ואם אמנם כך, אז עננה מסוימת של חיפוף מאפילה אף היא על הספר הזה, וגם במובן הזה הוא החמצה.

ולמרות הביצוע הלוקה בחסר, המאזניים שלי בכל זאת נוטות לכף הזכות, ואני ממליצה לקרוא אותו, כיוון שהרעיון שבבסיסו הופך בטן וקרביים, ומעורר בך מחשבות גם זמן רב לאחר שתמה קריאתו.

ג'ק בן חמש היום. הוא גר בחדר עם אמא. ג'ק נולד בחדר, ומעולם לא יצא ממנו. עבור ג'ק חדר הוא העולם, ויש בו כל מה שצריך - חלון קטן קבוע בתקרה שרואים דרכו את ה"חלל החיצון", טלוויזיה שמקרינה עולם דמיוני, נחש עשוי מקליפות ביצים, אוכל, כמה ספרים וארון בגדים שג'ק ישן בו, למקרה שניק הזקן יבוא.
בשביל ג'ק, חדר הוא העולם. בשביל אמא, חדר הוא תא המאסר ששנים היא כלואה בו. ועכשיו, הסקרנות של ג'ק עולה וגועשת ואיתה הייאוש של אמא. היא יודעת שחדר אינו יכול להכיל אותם עוד.
חדר הוא סיפור על אהבה אדירה בנסיבות מחרידות, אהבת אם לבנהּ. ומעבר לזה, הוא משל - מצמרר אבל כל כך אנושי - על העולם המערבי שאנו חיים בו, וחוויית הקריאה בו מרגשת ובלתי נשכחת.


בניגוד לתקציר הכתוב פה באתר , התקציר שעל גב הספר לא אמר לי כלום בפעם הראשונה שקראתי אותו . לכן התחלתי לקרוא את הספר סקרנית , ללא שום ידיעה לגבי המסע שאותו אני הולכת לעבור.

הספר "חדר" מסופר מנקודת מבט של ילד בן 5 . אני לא לרוב לא מתחברת לספרים כאלה (דוגמת "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה") ,לסופרים יש נטייה להפוך את נקודות המבט של ילדים לילדותיות בצורה מוגזמת , אבל משום מה זה לא גרע מהספר ואפילו נהניתי מצורת הכתיבה הזו (למרות שבהחלט הייתי מעדיפה שנקודת המבט של הספר תהיה של האמא).

הספר "חדר" הוא ספר עוצמתי , העוסק ברוע שיש בעולם ובכוחה של התקווה . הוא מספר על אנשים קטנים אך אמיצים וחזקים . הוא מספר על אהבה עצומה , תמימות ועל אופטימיות (ופסימיות) בנסיבות קשות .הוא גרם לי לחשוב על כאב ועל רוע , על האנשים שחשובים לי באמת ועל התמודדות עם מצבים קשים שכולנו בטוחים שלא יקרו לנו - הספר הסיר ממני גם את תחושת הביטחון הזאת .

הספר הוא אמנם לא ספר מושלם (משהו הרגיש לי תקוע מעט מבחינה עלילתית) , אבל הוא בהחלט שווה קריאה - מסקרן , מרגש ומעורר אמפתיה , וטעם הלוואי שלו יישאר איתי עוד הרבה זמן , אני בטוחה.

ספר מזעזע, אשר גרם לי לתהיות ומחשבות רבות לגבי הרוע והעוולה אשר חוו גיבוריו. אך לפני שאמשיך, חיפשתי משפטים וציטוטים של חכמים לגבי הרוע. אחד מהם תפס אותי בכל הכוח ואני חייבת לרשום אותו בגדול כדי לא לשכוח, כי נראה לי שהוא אלמותי.
"העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו, לא בגלל האנשים שעושים רע, אלא בגלל אלו שלא עושים דבר בעניין. (אלברט איינשטיין)".

סטודנטית צעירה נחטפת על ידי מטורף ונשבית בעליית הגג, אשר הופכת לחדר, על ידי מטורף. בחדר היא עוברת התעללות נפשית ,מינית ואונס. בחדר היא יולדת את בנה ומגדלת אותו באהבה רבה ומגנה עליו כלביאה מפני אותו מטורף. הספר מסופר מנקודת מבטו של בנה בן החמש לאורך כל העלילה. השפה משובשת כשפתו של בן החמש, מחד אבל לעתים נדמה כי נקודת מבט הבוגרת של הסופרת המולבשת בעיניו של ילד בן חמש, יוצרת מלאכותיות על גבול האי האמינות.

עם התפתחות העלילה, הדמויות הראשיות עוברות זעזועים אשר גורמים להן להתפרק תחילה, אך מן הכאב והשברון הן בונות עצמן ומתחזקות מחדש.
הספר עורר בי מחשבות ותהיות לגבי עוצמת הכאב והחוויות המטלטלות אשר עברו הדמויות, לגבי חוסר העשייה או ההתערבות של הסביבה בעת החטיפה והאחזקה בשבי. כמובן תהיות לגבי אהבת האם ופועלה בהמשך העלילה.
ספר קשה, המשאיר חותם.
מומלץ.

כמה ימים חלפו מסיום קריאת הספר וטרם מצאתי מילים כדי להעביר את תחושותיי.
ג'ק נולד בחדר, חדר קטן ומבודד שבו רק אימו גרה.
מדי ערב ניק הזקן בא "לבקר",כן אותו ניק שחטף את אימו לפני שנים, אותו ניק שדואג לאוכל ולמתנת סופ"ש, אותו ניק שמגיע מידי ערב לאנוס את אימו, ולהעניש בניתוק חשמל בימים הקרים ואי הבאת אוכל למשך ימים.

הספר מסופר מנקודת מבטו של ג'ק בן ה-5 . לג'ק ואימו קשר מיוחד, כל שעות היום הם יחד מעבירים את זמנם במשחקים, לימוד חשבון וקריאה. אין רגע אחד שג'ק מרגיש שמשהו לא בסדר בחייו, וזאת בזכות האהבה הגדולה של אימו. היא דואגת ומקפידה שג'ק יישן בתוך ארון כך ניק לא יזכה בערב לראות את פניו ולפגוע בו. בכל רגע בו ג'ק רצה לינוק אימו היתה זמינה עבורו, הרבה פעמים הסופרת הדגישה את הרגעים בו ג'ק יונק, נראה לי שמטרתה הייתה להדגיש את הקשר המיוחד בינהם ואת הרצון של אימו לרצותו בכל דבר שיחפוץ, אך במחשבה נוספת אני מאמינה שעצם ההנקה עד גיל מאוחר שמרה על אימו מהריון לא רצוי נוסף ע"י החוטף.

כלל לא הפריע לי ולא נגרע מאיכות הספר שהסיפור נכתב בשפתו של ילד בן 5 , מהר מאוד מתרגלים לסגנון הכתיבה ומבינים עד כמה הילדים תמימים,טהורים והשקפת עולמם שונה בהרבה מהשקפת המבוגרים.
היה חסר לי שלא נכתבו פרקים מנקודת מבטה של האם, מקרים שסופרו מנקודת מבטו של ג'ק סיקרנו אותי לגבי מחשבתה ותחושתה.
אני לא בטוחה שהספר מתאים לכל אחד משום שהוא קשה לקריאה ,מצמרר ובעיקר כואב כי סיפורים כאלה לצערי קיימים במציאות. אנו ההורים חרדים לילדנו בכל גיל ,היציאה שלהם מהבית מעוררת תערובת של תחושות. ילדים יקרים, שתמיד תחזרו הביתה בשלום!

אתמול הייתי בתוך חדר, שלשום הייתי בתוך חדר, לפני שלשום הייתי בתוך חדר וגם היום הייתי בתוך חדר. ממש ממש עכשיו יצאתי מהחדר וזה רק בשביל לכתוב ביקורת על הספר הזה במחשב. ואין לי מחשב בחדר, הוא שייך לכווולם, ולא רק לי.
עכשיו אם כבר אני מדבר על החדר שלי, אז אני רוצה לבקש מכם לעצום את העיניים שלכם חזזזק חזזזק ולדמיין טוב טוב את איך נראה החדר שלי.
הוא פשוט פשוט ולא משהו מיוחד. יש בו דלת, יש חלון ושטיח ומיטה וארון בגדים, שירותים וזהו. שום כלום כמעט, ממש ריק.
אבל מעכשיו, כשיש לי את הספר 'חדר' של אמה דונהיו בידיים שלי, אני מרגיש שהחדר רק מתמלא ומתמלא כמו מים בבריכה. אבל לא המים הרדודים אלא העמוקים. כל כך עמוקים שאפשר ממש לטבוע בהם!
אז מה יש בספר? מה זה בכלל חדר? האם אפשר לצאת מחדר?
לפני שאני אגיד את התשובה, אני רוצה לספר לכם איך קיבלתי אותו, את ספר חדר.
קיבלתי אותו במתנה מאמא שלי. מהאמא היקרה שלי. יום אחד היא פשוט נכנסה לחדר שלי, נתנה לי שתי נשיקות, אחת בכל לחי, ואז הראתה לי את מה שהיא הסתירה מאחורי הגב וראיתי שזו מתנה. בשבילי.
פתחתי את השקית המרעישה והרועשת שהשמיעה קולות כמו 'פיץ' 'פוץ' ואפילו 'פיץ פץ פוץ' וכאלה. ואז גיליתי שזה ספר!ספר עם תמונה אחת רק מבחוץ וחוץ ממנה אין עוד תמונות בספר, רק מילים.
קראו לו 'חדר' והשם של מי שכתבה אותו הוא 'אמה דונהיו' והרקע שלו הוא אפור כזה עם נקוטדות והמילה 'חדר' מופיעה ב- 3 קוביות שמשחקים איתם- בכל קוביה יש אות: בקוביה סגולה יש אות ח', בקוביה אדומה יש אות ד', ובקוביה כתומה יש אות ר'. בינגו!
והכי הכי מגניב זה התשבוחות שנתנו לו. איך שראיתי את התשבוחות (ובמיוחד את של הניו יורק טיימס) התחלתי להשתכנע ורציתי כבר להתחיל לקרוא!
אני זוכר שבאותו רגע אמא אמרה לי שאני תמים עם אני מאמין שאם יש תשבוחת של ניו יורק טיימס או של כל עיתון אחר, היא אומרת שזה סתם שקר. אז אולי אני כזה תמים כמו שהיא אומרת אבל אני עדיין חושב שכמה שיותר תשבוחות- ככה יותר טוב!

ווהו כמה כתבתי. אני צריך הפסקה. אני באמת מבקש ממכם סליחה, אבל אם אתם רוצים שאני יהיו לי כוחות להמשיך את הביקורת, אני חייב לעשות הפסקה ולינוק מהאמא שלי. המיץ שלה, במיוחד בשמאלי, הוא כל כך כל כך טעים כמו מרשמלו ענקי שנותן לי אנרגיה בכל הגוף ומגרשת מאיתי את כל החיידקים!
יונק יניקה גדולה גדולה וממושכת
בולבול עומד
אופסי פופסי, סטיתי טיפונת מהנושא, אז אני מבקש שוב סליחה (נכון שאני נורא מנומס?) ומתחיל לספר לכם על הספר. והפעם באמת. אז הנה אני מתחיל ואתם לא תצטערו.

***

אז העלילה מתרחשת בחדר. הוא לא כזה גדול אבל יש בו את כל מה שצריך: חלון קטנצ'יק בתקרה, טלוויזיה, שירותים, נחש מקליפת ביצים, אוכל, ספרים וארון בגדים. אה, וכמובן שיש בו גם רצפה ותקרה.
גרים בו ילד קטן בן חמש וקוראים לו ג'ק. וגם האמא שלו גרה איתו והיא גדולה- בת 26. הילד נולד בו אבל האמא לא, היא דווקא נולדה בחלל החיצון- ככה היא קוראת לעולם שבחוץ, איפה שהיא נולדה.
הם לא יכולים לצאת מחדר. ואם הם רק ינסו אז ניק הזקן כבר יראה להם מה זה. ניק הזקן הוא, לפי מה שאמא של ג'ק מספרת עליו, הוא האיש שכלא אותם בחדר. כי פעם, הרבה הרבה לפני שג'ק נולד (וכשניק הזקן כנראה לא היה כזה זקן- או שלפחות פחות זקן ממה שהוא עכשיו) ויצא מהבטן של אמא שלו, אז אמא שלו ניסתה לברוח מהחדר: היא הרביצה לניק הזקן ובעטה בו בעיטות חזקות מאוד מאוד, אבל בסוף היא לא הצליחה לברוח ומאותו יום היא מנסה להקשיב לו. אז הוא נעשה יותר נחמד. הוא גר בעולם שבחוץ, והוא עושה שם קניות גם, וכמה פעמים בשבוע בלילה, הוא עושה ביקורים בחדר ומביא כל מני דברים מהעולם שבחוץ כמו: טלוויזיה, ממתקים, מתנת סוף שבוע, תרופות ועוד מלא מלא דברים. (למרות שגם לפעמים הוא לא נותן כזה מלא דברים)
ניק הזקן אולי נראה נחמד אבל אל תטעו, כי הוא לא. ממש ממש לא. הוא רשע מרושע. בגללו האמא של ג'ק סובלת, היא רוצה לברוח מחדר. היא רוצה לחזור אל העולם שבחוץ, אבל הבעיה היא שכל מה שהילד שלה ג'ק, הכיר עד עכשיו זה החדר ואת דורה ובוטס המצוירים. הוא לא מכיר את העולם האמיתי שבחוץ ויהיה לו קצת קשה לעזוב את מה שלדעתו הוא מוכר ובטוח ולעבור למשהו שהוא ההיפך המהופך ממנו.
אז האם ג'ק ואמו יברחו מחדר? האם משהו רע יקרה להם? ומה יקרה בסוף לניק הזקן?

אם תקראו את הסיפור, אתם תבינו. אני קראתי ונהנתי מאוד. כבר הרבה זמן שלא קראתי כזה ספר ספר יפה. העלילה סופר מצויינת: מותחת, מעניינת, מרגשת וזורמת כמו נהר: ווש ווש- משהו כזה.
הכתיבה גם ממש ממש טובה וזורמת כמו נהר ווש ווש. הסופרת שכתבה אותו, גרמה לי להרגיש את הכל. וגם להתרגש.
והדמויות- וואו. ג'ק ילד נורא נחמד ומצחיק, והצורה שבה הוא רואה את העולם, היא שונה מהראיה שרואה כל ילד אחר. והאמא- אמא מסורה לג'ק שלה, אמא שלמרות שהיא ראתה הרבה חוויות קשות בחיים שלה, נשארת (או לפחות קצת קצת משתדלת) לו לנפול.
וניק הזקן? רשע מרושע שפשוט באלי להזריק אליו מיץ מלא עגבניות רותחות. לא, בעצם לא. גרזן ענקי ענקי עם חודים דוקרניים. לא, לא! אני רוצה כל כך רוצה לשרוף אותו! להעלים אותו לגמרי! לזרוק אותו לים איפה שהכרישים שיאכלו לו את הלב וימצצו לו את הדם כמו ערפדים ואיפה שהקקי של כל האנשים נמצא.
בעצם... אולי כדאי שפשוט אכלא אותו בתוך חדר כמו שהוא כלא את ג'ק ואמא שלו, ואז הוא לא יראה לעולם אבל לעולם את העולם שבחוץ עד ימיו האחרונים ולא אתן לו לצאת. אולי אפילו אתן לו הרבה הרבה אוכל ואכריח אותו לאכול ואז הוא ישמין וישמין ועוד פעם ישמין עד שהוא יתפוס את כל המקום של החדר, יהיה לו פחות חמצן והוא ימות מוות איטי וסובל עד שלבסוף בסוף הוא ימות.
כן, זה מה שאני אעשה. קקי של בן אדם.

***

אז לסיום סיומת, אני חושב שהנושא של כליאת אנשים בתוך חדרים סגורים בלי לנשום, הוא אכזרי מאוד מאוד אפילו יותר מרצח. חשוב מאוד מאוד שיעשו על נושא מעניין כזה סיפור, וזה מה שעשתה אמה דונהיו. אני מאוד שמח שהספר יצא לאור, לחופשי, וממש מקווה שכולם אבל כולם יקראו ממנו.
אה, ובפעם הבאה אני חושב שאני אקח יותר ברצינות את האזהרות שבספר, כי עכשיו החדר ממש ממש מחניק שבא לי להקיא.
ואם זה לא מספיק, נתתי המלצה לאמא שלי על הספר הזה ומאז לא שמעתי ממנה מילה כבר כמה שעות. כנראה שהיא כלואה בחדר עכשיו ולא יכולה לצאת ממנו עד שהיא תגיע עד העמוד האחרון.
*אני בודק אם זה באמת נכון. כן זה נכון. כנראה שאני צריך להתחיל עכשיו לשכוח מיניקה עד סוף השבוע.
איזה באסה.

אז... ביי ביי לכם, שלום שלום ולהתראות, ושתהיה לכם קריאה נעימה ביותר. ואני בינתיים... אני בינתיים אעבור לספר הבא אבל אין שום סיכוי שבעולם שהוא יגרום לי להיות בחדר רצוף כמה ימים כמו חדר.
כי אין כמו חדר. אין. פשוט אין.

אחרי ׳מחניים׳ (הנערים מרחוב פאל) זהו כנראה הספר העצוב ביותר שקראתי. הוא עצוב לא בגלל שהילד מרגיש עצמו אומלל, אלא להיפך - אמא שלו הצליחה לייצר לו עולם נורמלי יחסית, והעולם שלו, העולם היחיד שהוא מכיר, הוא עולם מאושר. הוא לא סובל מבדידות או משעמום או מגעגועים למה שאינו מכיר. לעומת זאת, הגעתי לרמת הזדהות מוחלטת עם האמא והאומללות שלה קורעת לב. היכולת והכוח שלה, למרות הכל, לקום מהמיטה ולהיות אמא מושלמת, לתת לג׳ק סדר יום, שיעורי התעמלות בחדר הצפוף, משחקים מומצאים וצעצועים מאולתרים, היא מדהימה. כן, הספר הזה ללא ספק דוחף את גבולות האהבה בן אמא לבן, ואת גבולות הדברים שאמא תעשה עבור הילד שלה, עד אין סוף, וגם מעבר.
ספר שובר לב ומרעיד נימים. נראה לי שהוצא במימון ״קלינקס״ (הוא ללא ספק יעלה את המכירות שלהם בכמה מאות אחוזים).
שלא יהיו ספקות - זהו ספר קשה מאוד וכואב מאוד. הרגשות נעים כל העת בין רחמים על האמא, דרך התפעלות מהכוח שלה להעניק לג'ק הכל, וכלה בפחד וחשש, מה אני הייתי עושה במצב דומה (חס וחלילה טפו טפו טפו בן פורת יוסף מלח מים מלח מים).
החלק השני של הספר הוא שונה לגמרי, לא אגלה במה כדי לא לקלקל, אבל הוא מקסים בדרכו שלו, וגם בו יש לא מעט כאב אבל גם תקווה.
קשה מאוד למצוא סיום הולם לספר כזה, ואמה דונהיו מצליחה לעשות זאת, ולסיים את הספר בסוף עדין, מתאים לעלילה, לא מופרך ולא קיצוני.
פשוט מושלם, כמו כל שאר הספר.

ג'ק בן 5. ג'ק לא יודע איך מרגישה השמש ואיך מרגיש הגשם.
הוא לא יודע מה זה מדרגות או אין משתמשים בהן. הוא לא יודע מה זה שמיים. הוא לא יודע מה זה חול והוא לא יודע להתמצא במרחב כי מעולם לא ראה דברים רחוקים ממנו. הכל קרוב אליו או לא קיים בכלל מבחינתו.
זו רק רשימה קטנה על ג'ק שכלוא בחדר קטנטן עם אמא שלו מהיום שנולד.
העולם שלו זה רק מה שיש בחדר. כל השאר זה רק בטלוויזיה המתפרקת שיש להם שם (את דורה למשל הוא מכיר).
הצצה לכזאת מציאות נוראית של ילד עד כמה שקשה לתפוס היא מעניינת מבחינת סיפור.

אבל לג'ק לא חסר כלום בחדר אם תשאלו אותו. אמא שלו איתו, יש לו אוכל (לא הרבה אבל מבחינתו מספיק), צעצועים שהוא בנה כמו זחל מקליפות ביצים או מובייל מנייר טואלט, והכי חשוב יש לו עולם פנימי עשיר ומפותח שמגן עליו מכל טיפת שיעמום או סקרנות שתיכנס אליו. מבחינתו הוא היה נשאר שם לנצח כי אין כלום בחוץ.

הבן הבכור שלי לפני שנה היה בן 5.
כאמא היה משהו מאוד מרתק בזעזוע של להבין מה זה אומר כל החסכים האלה בילד אחד.
מצד שני רשימה מאוד חלקית של המלאי אצלנו בבית מכילה 50 ספרים, 30 פזלים, 20 משחקי קוספא, 10 משחקי טלווזיה, 7 כדורים, 2 אופניים ואחד מחשב אלוהינו ועדיין לא לוקח לו יותר מחצי שעה אחרי שהוא חוזר מהגן עד שהוא יוצא בהצהרה שהוא משועמם ושמהר אני אמצא לו משהו לעשות.
ככה שאם תשאלו את שני הילדים אני לא יודעת מי יחשוב שהוא יותר מסכן.

זאת התובנה היחידה שיצאתי איתה מהספר. היה לי מעניין לקרוא על איך גדל ככה ילד ומה זה אומר לגביו אבל אני לא בטוחה שהכתיבה מנקודת מבטו של הילד כל כך הוסיפה כאן.
גם אני מסכימה כמו שחלק מהביקורות כתבו כאן שייתכן שאם היה מסופר דרך גוף שלישי היה אולי יותר מעניין למרות העדר הגימיק הנחמד.
הספר אכן מחולק לשני חלקים מרכזיים בעקבות תפנית בעלילה (לא אעשה ספויילר) ומבחינתי שני החלקים לוקים באותם חסרונות ויתרונות: ישנה מריחה של עמודים על גבי עמודים שלא ממש קורה כלום ומבחינת התחברות לרגשות של הגיבורים היה הרבה לאן לשאוף. כן אהבתי את התחקיר שכנראה עשו על איך חוויה כזאת תשפיע על עיצוב דמותו והרגליו של ילד.

הספר לא ממש טוב בעיני אבל הוא יותר מבסדר.
אולי סופר אחר היה מצליח לרגש יותר כי אני די נשארתי אדישה בסופו של דבר.
הספר לא שומר על רמה אחידה מבחינת עניין אבל היו רגעים ממש טובים בו.
סה"כ אפשר בהחלט לקרוא וללמוד משהו על העולם שלנו ובעיקר על הילדים שלנו.