על קשר אפשרי בין התפוח של מטולה לקורונה
לפני מספר חודשים צפיתי בתוכנית דוקומנטרית בערוץ -11, על משפחת פין, חקלאים נצר למייסדי המושבה מטולה, שכל חייהם עסקו בחקלאות כדרך חיים. הם ניצבו מול מטע התפוחים שלהם ההולך ונעקר מחוסר כדאיות ובכו בכישלונם לקדש את האחיזה באדמת משפחתם. פין בטא את תסכלו באמירה מקוממת וכואבת, שרדנו, את התורכים, הצרפתים, האנגלים, הערבים, וכעת דווקא בשלטון הישראלים כשלנו בכך שנטשנו את אדמתנו, נטישה המהווה הפרת נדר מייסד המשפחה, שלא נטושים את הקרקע לעולם. זמן קצר, לאחר שפין עקר את מטעו הוא נפטר, כנראה משברון לב. התוכנית מסתיימת בהלוויית האיכר בן ה-80, וחבריו הסופדים לדורם ההולך ונעלם.
התכנית המרגשת גרמה לי לבקש לחזור לטקסטים המספרים את סיפור הראשונים, שהוא בעצם סיפור משפחתי, סבי ואחיו, שיצאו למסע ארוך מרומניה, בעודם ילדים, להיות החלוץ לפני המחנה - המשפחה, במסע למקווה ישראל בכדי להכשיר את עצמם לחקלאות, כמהפכה אישית, משפחתית ולאומית, המבטאת את המושגים, ציונות, גאולה, אדמה, ואהבת הארץ הנקנית בייסורים.
כעת יחד עם שולמית לפיד, מחברת גיא אוני, אני יוצא למסע בעקבות ראשוני גאי אוני, בחזרה למושגי היסוד, ההולכים ונעלמים מהשיח שלנו, המשולבים במסע בנופי המאה ה- 19 של הגליל אותם מצליחה לפיד להמחיש בכישרון ובשפה שמצליחה להתחבר היטב לתקופה, ועדיין נשארת נגישה ומענגת.
פאניה, הגיבורה שלנו מתחילה מהמקום הנמוך ביותר בעולם, פוגרום בו היא נאנסת, בגיל חמש עשר כילדה ספק נערה, הוריה נרצחים, והיא נושאת איתה תינוקת, תמרה זיכרון לאותו אונס נוראי. מסעה לארץ הקודש הוא גאולה אישית המהווה חלק מגאולה לאומית, אך בין גאולה כביטוי למאוויים אישיים, לבין היכולת לממשם קיים פער, של ייסורים בלתי נתפסים. לפיד פורטת אותם לתיאור ספרותי מוחשי ומרגש המשולב ביכולת ספרותית המבטאת את ערכי העלייה הראשונה.
אי אפשר שלא להתאהב בפאניה, גיבורת הרומן של לפיד, באופן בו היא שורדת, לא מעט כאישה פורצת דרך, בדרך בה היא מחליטה לנתב את חייה, לצידה גיבורי מישנה העולים ויורדים מהעלילה. לאחדים מהם התחברתי בעוצמה בלתי רגילה, לאיכרי ראש פינה הנלחמים על המים. לכך מצאתי סימוכין במקרות היסטוריים, לקיומה של תקרית הדמים, מה שמעיד על איכות התחקיר ההיסטורי שעשתה לפיד כהכנה לכתיבת הספר. כחובב היסטוריה זהו ספר כלבבי.
עבר כמעט נצח מאז שהתחלתי לקרוא את הספר, זמן מה אחר כך, פרצה הקורונה לחיי ושינתה את הלך רוחי מקצה לקצה. האם כעת רלוונטי לקרוא ספרים על החיים מלפני יותר ממאה ארבעים שנה? שאלה זאת צרפתי לאמירה הפותחת, שהתחילה באובדן ערך חקלאי מטולה, מושבה מהעלייה הראשונה שחקלאיה הפכו לא רלוונטיים. כעת מדברים על חקלאות כחול לבן, המספקת לנו תוצרת מקומית למרכולים בעידן הסגר העולמי, מה שהפך אותם לרלוונטיים יותר מתמיד, למענקי חיים.
המלריה שהפילה חללים רבים מקרב בני העלייה הראשונה היא אחד מהיסודות הטרגיים בספר, מולה ניצבו החלוצים בחוסר אונים ולעתים בייאוש מול קורבנות המחלה. אווירה מדכדכת המתאימה לימי הקורונה שלי, שנחתמו בספר בתקווה ובאופטימיות להתחלה חדשה, מחר יהיה יום חדש.
גיא אוני, מעלה נקודות מחשבה לערכים הרבים שנטשנו ושכחנו, לקשיים שלעתים החיים מציבים לנו. אולי הקורונה תגרום לנו לחשוב מעט על ערכי היסוד שלנו ובכך להיות מעט טובים וצנועים יותר.
