אני עומדת לבכות מרוב צחוק.
באמת?
קאסיה? (קטסה, קטניס...)
והעלילה...
באמת.
בואו נראה.
קודם כל: גיבורה, השם מתחיל ב-ק'
שני בחורים, שניים מאוהבים באותה אחת, אחד נדחה, השני נבחר.
פו, פיטה, קי
גידון, גייל, זאנדר.
רגע רגע.
אמרנו ששולטים בחיים של קאסיה?
זה מוכר לי מאיפשהו?
מהקפיטול? מהעובדה שמחוננים נשלחים למלך?
היא מתמרדת?!
עורבני חקיין... מחוננת מורדת...
אני רוצה לבכות ולצחוק מהקיטשיות.
אבל אני לא אשקר - מגיע לספר ארבעה כוכבים.
למרות שההתחלה רוצה לגרום להרדם, לא נורא, שורדים עד לאמצע, עד לטעות הגורלית...
וואו!
מתח, רגשות, עלילה, ושטחיות.
רוב הדמויות שטחיות, בלי עומק, ולדעתי - בלי משמעות.
אחת הדמויות שממש אהבתי, ושהייתה מרתקת בעיני הייתה הסבא.
אני לא יכולה לספלייר, זה לא יהיה הוגן, אבל הוא מרתק אותי!
הספר מותח, מה היא תעשה בצעד הבא? מה הגלולה האדומה עושה? מה הסוד של קי?
מ-ר-ת-ק.
הרגשות מסופרים בצורה כל כך אמיתית, מדהימה, וסוחפת.
העלילה קצת שחוקה, מה שנכון נכון.
אבל היא בכל זאת מקורית, מקרים מסויימים.
אני מניחה שכולנו הבנו למה הספר קיבל רק ארבעה כוכבים.
היי, אלי, אם היית משקיעה קצת רעיונות ומוותרת על "מחוננת" ו-"משחקי הרעב" היית מקבלת אפילו חמש.
מומלץ בחום, אבל מהספריה, אל תבזבזו שלושים שקל. (אני עדיין לא מאמינה שקניתי את זה כשזה עלה שמונים שקל!, כל כך לא הוגן!)

איכ איכ איכ איכ
אל תבזבזו את הזמן שלכם
עשיתי את הטעות של לקרוא את הספר הזה וכאילו זה לא הספיק הלכתי וקראתי את שאר הסדרה כדי לראות אם זה משתפר. ספוילר? זה לא. זה רק נהיה גרוע יותר אם זה בכלל אפשרי.
משעמם, צפוי, חסר תוכן, חסר עלילה, חסר רקע, חסר ליטרלי הכל
אל תעשו את אותה הטעות שאני עשיתי!

שלום, קוראים לי קאסיה.

אני בת שבע עשרה, וחיה עם שני ההורים שלי ועם אחי הקטן בעולם שהוא ממש מושלם. אמנם אני לא ממש לומדת היסטוריה בבית הספר, כי לא צריך, והעולם שבו אני חיה הוא הדרך היחידה שאני מכירה כדי לחיות, ובכל זאת אני אדע די הרבה מהעולם שלכם כדי להסביר לכם את ההבדלים. העולם שלנו מושלם, כי אין בו מחלות, ואין בו זיהום אוויר, ואין בו כמעט שום אלמנט שעשוי לגרום לחוסר נחת. אין בו גם תופעות קשות של זקנה, כי אנשים מתים בדיוק בגיל שמונים, מוקפים בבני משפחה ואוהבים, ובצורה נעימה ונוחה.

מנהלי העולם שלנו יודעים לבחור בשבילנו בצורה מיטבית, מה האוכל שנאכל כך שנחיה בבריאות טובה, מה הפעילויות שנעסוק בהן, מה יהיה המקצוע שנעבוד בו בבגרותנו, וכך הלאה. לכן נורא מוזר שהמוציאים לאור של התרגום של הספר שבו תוכלו לקרוא את הסיפור שלי, החליטו לקרוא לו "הבחירה". אין לנו כל כך מה לבחור, וזה דווקא מצוין עבורנו. בחירות יוצרות דילמות, חוסר נחת והן מקור לטעויות. תתעלמו מזה. תזכרו שבאנגלית השם הוא Matched - כלומר מותאמים, או אם תרצו "ההתאמה". ההתאמה המדוברת היא התאמה זוגית. אנחנו לא חייבים לחיות בזוגיות, אבל מי מאיתנו שרוצה בכך, מקבל את בן הזוג המתאים לו בהתאמה המיטבית, כפי שמנהלני העולם בחרו בשבילו. למותר לציין שכל הזוגות אצלנו הטרוסקסואלים. אני אפילו לא יודעת על אפשרות אחרת, ואלי קונדי לא טורחת לספר לי. את ההתאמה אנחנו מקבלים בנשף מיוחד. כך תוכלו לראות אותי בשמלת נשף ירוקה ויפה, על כריכת הספר.

אז אם הכל טוב, מה הבעיה? הבעיה היא אצלי. בערב ההתאמה שלי קיבלתי למעשה שתי התאמות. אחת מהן היתה בטעות, אלא שהמנהלנים לא טועים. זה, בנוסף למותו של סבי ולכמה חריגות מהנהלים שבוצעו בעקבות כך גרם לי לכמה מחשבות, בין השאר להבנה שאני חיה בבועה. זו הבועה שאתם יכולים לראות על הכריכה. כך נכנסתי למשולש רומנטי, שכן אני אוהבת את שני הבחורים שהוצעו כהתאמה בשבילי. היות ומעולם לא התאמנתי בבחירות, אני ממש מבולבלת, וזה מה שיוצר את כל עלילת הספר למעשה. יכול להיות שבמהלך הספר תתבלבלו בגיל שלי, בגלל כל מיני דברים שאני חושבת או עושה, אבל אני בת 17. זה שנראה לכם שאני בת 12, זה רק כי אתם חיים בעידן אחר.

אה, ואל תשכחו. זכיתי, כלומר הספר שלי זכה, בהמון-המון פרסים. אז ממש כדאי לכם לקרוא אותו. או לחכות לסרט. מה שתבחרו. ותדעו לשמוח שיש בעולם שלכם בחירה. (וגם סרטן. ואיידס. ואלצהיימר)

להת'
ק.

====
שלום, אני נצחיה. התחלתי לקרוא את הספר הזה לפני שנה, באיזה מקום משעמם שהתארחתי בו, מאז לא בער לי יותר מדי לסיים אותו, עד שהוא הגיע בכל זאת אל הבית. אני בת ארבעים וכנראה צינית מדי, ואחרי עודף קריאה בספרי נוער. יותר מדי דומה ל"ההצהרה", יותר מדי קורץ ל"משחקי הרעב", פחות מדי מקורי, פחות מדי מעלה דילמות אמיתיות, לא ממש אמין. ובכל זאת קליל, וזורם, וחביב. למי שאין הרבה ציפיות, הספר יכול לסגור פינה של פנאי בצורה לא רעה בכלל.

יש כמה סיבות לאנשים להפוך את הספר הזה לרב מכר ובעצם לקנות אותו:
סיבה מס׳ 1- נערה לכודה בתוך בועה ירוקה זה מגניב.
סיבה מס׳ 2- התקציר משאיר אנשים עם פה פעור.
סיבה מס׳ 3- ה׳ הפוכה זה מגניב כמו נערה לכודה בתוך בועה.
אלו לפחות הסיבות שלי לקנות את הספר הזה.

---

מה הבעיה של הספר הזה?
בחיי קצת מקוריות לא תהרוג אף אחד, משחקי הרעב זה חתיכת ספר, אבל זה לא אומר שמותר להעתיק אותו.
אם הייתי סוזן קולינס הייתי תובעת את כולם.

ואם הספר משחקי הרעב לא היה יוצא והספר הזה לא היה העתקה של כלום, די סביר שעדיין הייתי נותנת לו ציון כזה כי המשפט ״תזכה לתוצאות מירביות״ זה המשפט הכי גרוע ששמעתי בחיי.

---

ספר נחמד, מומלץ, הקטע הוא שהוא מזכיר בצורה מפלצתית את משחקי הרעב.
וגם אז הוא לא משהו, הכתיבה מעצבנת, הדמות הראשית לא משהו, ושאר הדמויות מבלבלות אותי לגמרי.
אבל בכל מקרה, היו נקודות בעלילה שבהן המראתי ושקעתי בסיפור, כי הוא היה מדהים, מרתק, מעניין, ושואב, אבל אז איכשהו מצאתי את עצמי שוב מתרסקת.

אחרי הכל כל מה שמעתיקנים מקבלים זה נבוט בראש.

אוי אלוהים, יש לי יופי של סיפור עם הספר הזה.
לא יודעת אם אני היחידה שעוקבת אחרי קבוצות בפייסבוק של הוצאות כדי לראות איזה ספרים מעניינים הולכים לצאת.
ברגע שהודיעו להוצאה שהולכים לתרגם את הספר, הם לא הפסיקו לחפור עליו בקבוצה!
כאלה רעש וצלצולים לא ראיתי על שום ספר מאז הארי פוטר...
אז אתם יודעים שכשמשהו שכזה קורה אתה מצפה לספר לא פחות טוב מהארי פוטר!
אז אני רצה לחנות ספרים כדי סוף סוף לשים את ידי על הספר הנחשק הזה שכבר חודשים הם לא עושים כלום בהוצאה חוץ מלחפור עליו.
מיותר לציין שאת הספר קניתי במחיר מלא של 96 שקלים!

אגורה לא הייתי מוציאה עליו עכשיו, בחיי שלא השתעממתי ככה מספר , העלילה לא זורמת ,הספר צפוי, עוד משולש אהבה ועוד בנים ועוד ממשלה ודי! נימאס!
סיימתי את הספר באנחת אכזבה ולעולם לא מצמצתי לכיוונו יותר

להגיד שהספר היה דומה למשחקי הרעב יהיה עלבון למשחקי הרעב! הספר היה פשוט רע
וחבל שהם העלו לי את הציפיות מעל השמיים ואז הם התרסקו עוד יותר ממה שהם היו מתרסקות אם הייתי בוחרת אותו באופן אקראי

דירוג: 3.5/5

מעולם לא ציפיתי ש"הבחירה" יהיה כה טוב. לפי שפיטת הדירוג הכללי, סוג האנשים הנהנים מן הספר והביקורות עליו - הסקתי כי זהו ספר ממוצע שראוי ל"אוקיי" ותו לא. ובכן, טעיתי. אין הכוונה שזה ספר מדהים ומומלץ לכולם וספר חובה - ממש לא. כל שברצוני לומר הוא ש"הבחירה" הוא ספר חביב, אבל בהחלט הפתעה, משום שלא ציפיתי שאיהנה ממנו כלל, והנה זה קרה.
התחלתי את הספר בשעה 11:00 בבוקר וסיימתי אותו בתום ארבע שעות. היום בכיתי. בכיתי בכל הרצינות, בשל עניין שעלה לקראת אמצע הספר והוא ספוילר! מותו של סבהּ של קאסיה. המחשבות על מוות ועל האירועים קרעו אותי נפשית ורגשית ושאבו ממני כל טיפת אושר. אני מניחה שניתן לתלות את פרץ הרגשות הזה בעובדה שאני אדם שמתרגש כמעט בקלות - אבל מנושאים וסוגיות מאד מאד ספציפיים, כמו מוות ושואה וזהו זה. ובכן, בנקודה זו הספר באמת הצליח להפתיעני ולתפוס אותי לא מוכנה, וזוהי הסיבה המרכזית שגרמה לי להפתעה. עם זאת, לכשנגמר הפרק המשיכה קאסיה בחייה כאילו דבר לא קרה. ובאמת, במונחים של העולם העתידני שקונדי מתארת, דבר לא קרה. *
בתחילה, דמותהּ של קאסיה נראתה לי מעט שטחית ואיטית בשבילי, אבל המשכתי בקריאה והתחלתי לחבב אותה. היא חביבה, על כל פנים. לדאבוני, היא לא ממש השתתפה בסיפור, כפי שהייתה מצפה ממנה.
דבר נוסף שלא אהבתי במיוחד לגבי הספר הוא הרכבו: 50% מחשבות, 40% עלילה כלשהי, 10% רגשות. שילוב זה, אכן, הוא נחמד ולא דורש תלונות. אבל משהו בסידור 50-40-10 המשולב עם סגנון הכתיבה הקליל של קונדי והעלילה המתארכת לא הסבו לי הנאה רבה - למרות שבאמת מדובר בשילוב סביר לכל הדעות. אך כנראה לא כן התוצאות בשטח. אני מניחה שמדובר במשהו במבנה שלא חיבבתי, אבל באמת קשה לי להצביע בדיוק מה לא אהבתי פה.
בנוסף, הרגיש לי כאילו ישנה מחסנית מלאת רגשות על יד המחשב עליו נכתב "MATCHED" - אך מחסנית זו מעולם לא מצאה לה מקום בסיפור. למרות המילים הישירות שמביעות "אהבה" או "צער" או "לחץ" - לא הרגשתי אותם בפעולות ואפילו לא במחשבות. תסכימו איתי, שאם אדם אוהב "אני אוהב אותך" אך דבר במעשיו לא מעיד על כך - הייתם נשארים בתחושת ריקנות. ובכן, דבר זהה קרה לי במהלך הקריאה והוביל לריקנות מפלצתית כמעט. לאורך כל הספר, הדמויות ומעשיהן פעלו מתוך רגש ומעטות מתוך ההיגיון - בהתאם לטרנד החדש בספרות נוער פופולרית - אך היות וגם בפעולות הייתה אמורה להיות יצוקה טיפת רגש - הרגשתי ריקנות והייתי מבולבלת ולא ידעתי מה לחשוב. כאילו יש פער עצום בין המחשבות שלהן לבין מעשיהן. זה היה מוזר וקשה לי אפילו לתאר את זה.
אבל אני מניחה שדווקא בעיות מינוריות אלה הן-הן שהפכו את העולם האפשרי והדיסטופי הזה לאפשרי ומושלם (מבחינה טכנית והרמונית, כמובן) ויקר לליבי. אני לא זוכרת מתי התרגשתי כל כך במהלך הקריאה.
אני מתארת לעצמי שאת/ה קןרא/ת את הביקורת ומנסה להבין מה אני מנסה לומר: האם אני אוהבת את הספר, או דואבת על חוסר הרגש? ובכן, התשובה אף איננה ידועה לי - אני בעיצומו של קרב. יש בי רגשות מעורבים לגבי הסיפור, ואינני יודעת מה יגבר על מה: ההיגיון - שטוען שזה ספר חביב וזהו זה - או הרגש - שטוען שזה היה ספר מיותר וחסר אמירה. לו הייתי חיה בעולם של קאסיה, הרגש היה גובר.
אוי, אני נשמעת כמו קלישאה! מה שהספר הזה עושה לי, אוי!

לסיכום, תנו לי לדרג הכל יפה יפה כדי לעשות לכם מעט סדר בראש:

עלילה - 7/10
כתיבה - 5/10
שפה - 6/10
דמויות - 7/10
רגשות - 7/10
אווירה - 9/10

אנא, אל תתייחסו לספר זה כאל מספרים יבשים של דירוגים ומס' קוראים. מאד קל לדבר הבלים לאחר הקריאה או אפילו לפניה. עם זאת, כשאת ברגע הזה בו את קוראת ובאמת נשאבת לתוך הסיפור - קשה להתלונן וקשה להתאונן. ובמילים אחרות, כמעט בלתי אפשרי. בפעם הבאה שתפתחו ספר, נסו את זה: אם התחברתם אליו - לא תוכלו לומר מילה אחת רעה במהלך הקריאה. אך ברגע שאת מסיימת את הספר וכל הקסם מתפוגג לאיטו - או-אז הזמן המתאים לקבץ את כל התלונות.
ספר הוא רע אם אתם לא מתחברים אליו.
משום טעם זה, "MATCHED" הוא לא ספר רע.
בכלל לא.
מדובר בנחמדות טוטלית.
ואפילו יותר.
עבורי, MATCHED הוא חכם (הרעיון הבסיסי, המורכבות של הדברים, הסגנון הפיקח של הסופרת!), נפלא! אני בהחלט מצפה לקרוא את CROSSED וגם את REACHED. בקוצר רוח.

אם אהבתם את הביקורת, וגם אם לא - אשמח אם תגיבו. תודה!

לפני כמה זמן, העליתי שאלה בקבוצת סקרים, היא עסקה בשאלה מה מגדיר ספר כטוב/רע/וכו'. כלומר, מי אנחנו שנגדיר ספר כמשעמם אם ילד אחר בקצה העולם ימינה אהב אותו? אני חושבת שהבנתי את התשובה עוד בעת כתיבת השאלה- ספרים הם עולמות, שונים, בלתי מוגבלים, בלתי אפשרי להגדיר אותם בצורה הנכונה, אתה יכול לומר את דעתך ורגשותיך לגביי ספר, אך בסופו של דבר, ספרים הם מעבר לכך, לפחות לדעתי


כשהתחלתי לקרוא את "הבחירה", נוכחתי שדעתי נוטה יותר ויותר לכיוון השלילי, ולכיוון הדברים שנאמרו לי עליו בנוגע להעתקה, נראה שהמחשבות של קאסייה עוסקות רק באהבה ובחתונה, עמדתי להתייאש מהספר, ואולי להרוויח ביקורת קוטלת נחמדה, אבל נזכרתי בדברים שכתבתי.
אז החלטתי לנסות, קראתי אותו בתקווה מחודשת, ואפילו ששלושת רבעי מהספר היא חושבת על קי, עוד חמישית על זאנדר, ואת שאר הזמן היא מקדישה לדברים חשובים באמת - כלומר בראם, יש לי חולשה לאחים קטנים - הצלחתי למצוא בו את הדברים שהופכים בעיניי ספר לטוב - הקול הפנימי שלי אומר שזה בלונדיניים שבורי לב, סתום - אהבתי את הכתיבה, ואת השירים, ובסופו של דבר גם אם העלילה דומה במשהו, אם תתנו לספר צ'אנס תמצאו את הייחודיות הפשוטה אך הנעימה שלו, תוכלו להיות הילד בקצה העולם ימינה שנותן סיכוי.

אני מצטערת לבשר לכם. אבל זה בהחלט לא הספר החם ביותר לאחר משחקי הרעב.
עם איכשהו הוא כן קשור למשחקי הרעב אז זה בחיקויים המרגיזים שלו.
אני יתאר לכם כמה דברים ששמתי לב אליהם, -ואני יודעת שבטח עוד אנשים יתארו את זה, אז בחרתי בכמה דברים שהרגיזו אותי והם בפחות נגלים לעין בעיניי-
קודם כל השם. קאסיה? באמת? זה כל כל דומה לקטניס שזה מתחיל לעצבן.
עכשיו, מנהנלים?-קברניטים?
רכבת אוויר?-רכבת של הקפיטול?
שהסיכויים היו תמיד לטובתכם?-שתזכה לתוצאות מיטביות?
חבר ילדות (זאנדר)-גייל.
אהבה אחרת (קי)-פיטה.
מקום שאפשר להתבודד בו, ובמקרה הזה כמו שמחקי הרעב- היער.
ובסופו של דבר, המרד של קאסיה והמרד של קטניס מעביר את אותו המסר. שניהם קורים בעתיד, ולשניהם המסר ברור-העולם שלנו והעתיד של העולם שלנו מדרדר.
מה שכן, בשמחקי הרעב זה היה ברור וגם מרגש. בספר הזה לא הייתה טיפה של רגש. איך אני אמורה להתרגש, שהדבר היחידי שהמרד הזה מוביל הוא האהבה ולא ערכים קצת יותר אמיתיים? ברור שאהבה זה הערך האמיתי ביותר והחזק ביותר, אבל אי אפשר לבסס ספר רק על זה ועל שירה. מה לגבי אומץ? ותבונה? וערך משלך? הרי עד שהיא לא גילתה את קי היא הייתה שקוע בעולם המושלם שלה ולא היו לה מחשבות אחרות בכלל. ופתאום היא החליטה להתעורר ולהבין שהיא לא יצרה שום דבר משל עצמה ובעצם מדכאים את היצירתיות.
אני לא יודעת מה איתכם, אני לא התרגשתי יותר מדי מהספר ובעיניי הוא אפילו לא היה מדהים. מגיע לו שלוש כוכבים כי בכל זאת, הסופרת העבירה כאן משהו חשוב והוא להעריך את החיים שאתם נמצאים בו עכשיו.
הייתי ממליצה לכם לקורא אותו, אבל בעיניי זה סתם בזבוז של זמן. עם בכל מקרה אתם רוצים לקורא אותו, אז אני רק ממליצה לא להתכונן ליותר מדי. הוא צפיו ברמות מחרידות.
מה שכן יפה בספר הזה, הוא התיאורים והכתיבה שבאמת מראה שמי שכתבה את הספר הזה יודעת איך לחבר סיפור ואת המילים שבו, ולא סתם לזרוק מילים שאין להם שום מוצא ושום הקשר בסיפור.

תקראו אותו, אבל תזכרו שבסך הכל הספר הזה מאוד דומה לכל הספרים שיצאו בזמן האחרון ואין בו שום דבר מיוחד ושום דבר אחר משאר ספרי הנוער שיצאו לאחר משחקי הרעב.

~היזהרו מספויילרים~


כשפתחתי את הספר, לא ידעתי למה לצפות. לא ידעתי להחליט אם הספר יהיה טוב או גרוע, בהתחשב בעובדה שהוא לא ממש מקורי והתקציר לא מוסר יותר מדי חוץ מהפרטים על סיפור האהבה. מה קורה מחוץ למשולש של קאסיה, זאנדר וקי? מה העולם הזה דורש מהדמות הראשית, ומה קורה מחוץ לקהילה?
האמת שאפילו עכשיו אני לא בטוחה לחלוטין.

~ הרושם הראשון הגיע מהכתיבה- היא הייתה פשוטה וקלילה, בלי יותר מדי פרטים לא הכרחיים ובכל זאת עם תובנות (גם אם לא תמיד הצליחו להשתלב במהלך הספר). הכתיבה הייתה... מתוקה. אי אפשר להגיד שהיא נוראית, אבל היה חסר בה משהו שיהפוך אותה לפחות קלילה וליותר ריאלית, עם הרגשה יותר... כואבת.
ובכל זאת, הסופרת יודעת איך ליצור אווירה טובה.

~ ועכשיו מגיעים לרגע שבו קי מופיע. התגובה של קאסיה הייתה מאוד דרמטית ודי קיצונית, למען האמת. היא אמרה שהיא מכירה את הפנים שהופיעו על המסך, והאמירה הזאת גרמה לי לחשוב שזה כנראה משהו מאוד קריטי או לא צפוי.
אבל לא.
הוא סתם מישהו שהיא מכירה.
זאת הייתה אכזבה די גדולה.

הממ.

~ המשחקיה.
...
אה... מה? O_o
אוקיי, מה שתגידו.

~ במהלך הפרקים הראשונים חשבתי לעצמי שהדמות של קאסיה עלתה על הציפיות שלי ממנה (עד שהגעתי לעמודים יותר מתקדמים והתחלתי להשתעמם. אבל עדיין!). היא הייתה חלק מהחברה, מהאנשים הטיפשים שעושים את מה שאומרים להם וחיים באשליה שהמציאות היא מקום חסר כאב. הבועה שלה אפילו לא ממש "התפוצצה". זה נראה כאילו היא מקלפת את השכבות של העולם האידיאלי, לאט לאט, בלי לקחת שום צעד גדול מדי.

~ כשמתחילים לקרוא את הספר יש הרגשה שהסופרת מתאמצת להפוך אותו לעמוק ואינטליגנטי כשהיא מכניסה כל מיני משפטים חסרי כל הקשר כל כמה פסקאות. טוב, זה לא ממש מצליח. אבל ככל שממשיכים בקריאת הספר, צורת הכתיבה נעשית משהו יותר נוח ומוכר אפשר להקשיב לאחד מהתקפי החוכמה הבאים והולכים של קאסיה וליהנות מהם. כמו, למשל, ביום המוות של סבא שלה. זה נראה שגרתי להחריד וקצת משונה, אבל כשסבא שלה ביקש שיסובבו אותו לחלון והתחיל לדבר על השמיים לא יכולתי שלא לחייך. זה היה רגע כמעט מושלם, למען האמת.

~ אז, ספר, מה שאתה אומר זה שהקהילה רוצחת קשישים אבל משמרת אותם כדי להחיות אותם?
מה לעזאזל?

~ לקהילה שלהם קוראים "קהילה".
האנשים המרושעים יכלו לפחות להשקיע בשם.

~ הו, ותנחשו מה? קאסיה היא לא מרכז העולם של כל הדמויות בספר. זה חידוש די גדול בקרב דמויות ראשיות, לא? אני חייבת לשבח את אלי קונדי לגבי זה. היא באמת נתנה יחס לכל דמות שהופיעה, גם אם לא יחס רב ולמרות שהכל הסתכם בקאסיה ובקי בסופו של דבר.

~ "מוות לא נראה ככה".
וואו.

~ בערך בנקודה הזאת הספר התחיל להימאס עליי. התייחסתי יותר לחסרונות שלו מאשר ליתרונות, עד שהגעתי לפרקים האחרונים. אני חושבת שהבעיה העיקרית הייתה שהחיים של קאסיה היו כל כך... יומיומיים ולא עניינו אותי יותר מדי. כל יום אותו הדבר קרה- היא התעוררה, הלכה לטפס על הגבעה, הלכה לבית הספר, נקרעה בין זאנדר לקי, לא הפסיקה לדבר על קי והעיניים שלו והסיפור שובר הלב שלו ועד כמה שהוא שונה מכל השאר (מה שלקח בערך חצי מהפרק, סביר להניח שיותר) ובלה בלה בלה.
כלומר, ספר לא מחייב אקשן כדי להיות מרגש, אבל צריך להיות בו יותר מ... טוב, זה.

~ העולם של קאסיה נראה כל כך קטן ומעצבן. קיימים בו המשפחה שלה, קי וזאנדר. וזהו. יש לה חברות נוספות אבל אפילו לא יצא לנו להכיר אותן או לראות יחס כלשהו של קאסיה כלפיהן. אחרי הכל, הן מכירות כבר די הרבה זמן, לא? בטח יש להן מה להגיד אחת על השנייה.

~ אאחחחחחחח. הגענו למצב שאפשר להשוות את הספר לדמדומים (כלומר, לא קראתי דמדומים, אבל כולם יודעים את הקווים הכללים של הקיטשיות). נראה שלקאסיה לא היו חיים לפני שהתאהבה בקיי, בגלל שכל מה שהיא מדברת עליו זה עד כמה הוא עמוק ויפה, וכמה שהחיים שלו היו טרגיים, כמה שהעיניים שלו יפות- ושצבען כל הזמן שונה- ועל זה שהיא רוצה להיות איתו אבל לא יכולה, ושוב עיניים, ושוב סיפור טרגי, ובחזרה למילים שהן "רק שלהם". כלומר, באמת, אין לך משהו אחר בחיים חוץ ממנו? עד לפני כמה זמן זאנדר היה החבר הכי טוב שלך, ועשיתם... אני לא יודעת מה בדיוק אפשר לעשות בעולם כל כך משעמם, אבל בטח עשיתם משהו.

~ ההערה הקודמת הוכיחה לי שקאסיה חסרת אישיות.

~ למה הסופרת מנסה לגרום לקי להישמע מסכן? זה לא תורם לדעה שלי כלפיו בתור דמות שאין בה יותר מדי... אישיות. הוא מספר את הסיפור שלו לקאסיה כמעט מייד, רק בגלל ש... אני אפילו לא יודעת. עד עכשיו הוא לא סיפר לאף אחד. למה העובדה שסיפרו לו על זה שהם מתאימים משנה את זה? זה לא שהוא באמת מכיר אותה אחרי זה.
בכל מקרה, זה גרם לו להיראות פשוט... מעורר רחמים ונואש למדי.

~ ועכשיו, הסוף. הסוף המדהים והיפהפה שציפיתי ולא ציפיתי לו. פתאום העולם גדל קצת, פתאום ראינו קצת יותר, ידענו קצת יותר. פתאום העולם המוכר התחיל להתמוטט באיטיות, וקאסיה נותרה לבדה. זאנדר לא היה מי שהיא הכירה כל כך הרבה זמן, וקי נשלח להילחם. היא עצמה עמדה לעבור עיר בגלל שאמה החליטה להיות כנה. הכל השתנה, והתחיל להיבנות מחדש באותה צורה עדינה מדי שהקהילה תמיד מקפידה עליה. ואנחנו גילינו עד כמה המערכת אכזרית מבפנים, מה שיכולנו לצפות מראש, אבל לא בצורה הזאת. לא. לא בהרעלת קשישים או שליחת סטיות לחזית, מחיקת הזיכרון של כל מי שאי פעם ראה, הניסויי שעשו על קאסיה וקי. לא חיפשתי הגיון בעולם ההוא, בגלל שידעתי שתמיד אוכל למצוא חורים קטנים, אז האמנתי לו. והוא אולי לא משחקי הרעב, אבל אפשר לראות מידה של אכזריות.
וחיכיתי למשהו כזה.

ולסיכומה של הביקורת- זה ספר נחמד. לא מדהים, וקצת משעמם, אבל אפשר לאהוב אותו.

~הסוף~