"אם מטאטא וסיר תקחי ליד, תצליחי לתפוס לך גבר מיד.
משרד או חנות? לא בשבילך, עקרת בית – זה ייעודך".
(שיר גרמני עממי ופופולרי משנות ה-30)
"בעוד שלוש מאות או חמש מאות שנה, איש לא ישאל אם פרוליין* מילר או פראו** שולצה הייתה אומללה"
(*אישה לא נשואה. **אישה נשואה – כך מכנים בגרמניה את הנשים ולא בשמן הפרטי)
(היינריך הימלר, מפקד משטרת הרייך, 1941)
כשזו האוירה החברתית בגרמניה ברחובות ובלבבות – כשברלין של מלחמת העולם השנייה, מתרוקנת כמעט לגמרי מגבריה המגוייסים לצבא הרייך השלישי, כולם למען המטרה האחת.. ובמקביל מתרוקנת העיר מכל אותם יצורים שאינם משתייכים לגזע הארי...
אז ברלין הופכת לעיר של נשים.
הקורא, הרי הוא מוזמן לבקר בעיר הקרה. העתיקה. המעניינת. המנוכרת. הריקה - ברלין 1941 . מחכה לו סיור ממערבה האפור הקודר אל מזרחה האפור והקודר יותר – (הערה לקורא: הסיור מרתק אך דורש מעט סבלנות) בואו נצא לדרך, אתם יכולים לעלות על האו-באן 11 G מרובע ברלין מיטה אל האולנדשטראסה דרך אלכסאנדרשפאץשטראסה, שם נמצאים מבני התעשיה ומקומות העבודה של גנדיגה פראו זו או אחרת שלעת ערב תלך לגרוסמוטהר לקפשטוק במורד השפרייוואלד, שביום שמש יפה נעים שם לטייל. תוכלו גם ליסוע דרך שרלוטנבורג הבורגנית ממערב למזרח כשבדרך מומלץ לעבור באונטר דן לינדן, שם בשדרת החנויות, תראו לא מעט האוספראו שמנסות להשיג מצרכים אבל נתקלות בנור אנטראפן ללא הרף. משם, הדרך לברנדנבורג קצרה. ייתכן שבדרך תהיה שוב אזעקה, מזג האויר בהיר והטומים הבריטים חוצים את ברנדנבורג לכיוון המרכז. שוב הפצצות. מקלטים, אפלה, ריכולים.
רגע, לא הבנתם את הפסקה האחרונה? ברור - הרשו לי לנחש - אתם לא לבד... וזוהי נקודת התורפה המשמעותית בספר הטוב הזה - חסרים בו הסברים או פירוש למונחים ולמילים בגרמנית, שמופיעים כלשונם ולא תורגמו. חסרה בו גם מפת העיר ברלין, אז והיום, שתיתן מידע מבהיר לקורא, היכן הוא נמצא. למעט נקודת התורפה הזו, הסיפור הזה הוא טוב והוא מעניין.
דיוויד גילהם, בסיפורו מעניק עוד נקודת מבט מעניינת ואחרת אל מכלול תמונת מלחה"ע השנייה, הפעם במוקד, חייהן וסיפורן של הנשים שנותרו בעיר.
הסיפור מסופר דרך עיניה של פראו סיגריד שרבר, רעייתו של קספר הנאצי, איש האס.אס המשרת בחזית ובבחירתה בדרך שכולה מסע צלב - בהחבאה של יהודים ואסירים פוליטיים ב"צוללת" כך קראו היא וחברתה ה"בוגדות" לעליית הגג בה הסתירו יהודים נמלטים, אחרי שאיתרו אותם ואספו אותם מהרחוב. הן עסקו גם בגניבה יומיומית של תלושי מזון ובגדים למען אותם היהודים המוסתרים. לעומתן נפגוש את שכנתה וחברתה של פראו שרבר, ההיטלראית, אף היא רעייתו של קצין אס.אס ש"הייל היטלר" מבחינתה זוהי דרך החיים, ובלי דעת ניסתה לגייס את שכנתה לדרכה. נמשיך דרך הנשים שסייעו ל"גרייפרים" – אותם יהודים משת"פים שסייעו לגסטפו לצוד יהודים תמורת חופש ומזון. ודרך הנשים שעסקו בזנות כדי לשרוד, ועד לחייהן באותם ימים של מרבית הנשים שנותרו בברלין, הריהן האוספראו (עקרות בית), שחיו את חייהן באדישות לנעשה סביב. עסקו בלנסות ולנהל שגרה יומיומית סבירה למרות מצוקת החוסר הכללי – מזון, חימום וכל השאר. למרות שגרת האזעקות, המקלטים, ההפצצות, הרכילות ועוד רכילות, הקנאה, המרירות, והאדישות – אדישות לנעשה סביב, אדישות לנעשה ברחובות: פה אישה בהיריון שהטלאי הצהוב מסגיר אותה ושהולכת ק"מ רבים ברגל כי אינה מורשה להשתמש בתחבורה הציבורית, שם ילדים ומבוגרים שנורים ברחובות, ואותה השכנה, פראו שטיינברג, הנדיבה והנעימה מהדירה למטה, שלפתע נעלמה, ושכל שנותר ממנה הוא דלת בית אטומה במדבקות צלבי קרס ושכנות אדישות.
מסתבר, עם קשוח היו הברלינאיות וכששוב הטומיס חגו שם מעל והפריעו באזעקה וירידה למקלטים לשגרת הריכולים והפטפוטים, הן היו רגועות יחסית כמו משלימות עם שגרת המוות ששוב נוחתת עליהן מן השמים. הרי הבכי אסור. הפחד אל לו להיראות. עם קשוח ובעיקר אדיש היו אותן הברלינאיות ששמרו על העיר באפור.
כאמור, טוב ומומלץ. מאפשר זוית מבט נוספת אל ההתרחשויות באותה המלחמה. למעט נקודת התורפה המשמעותית.















![נשים קטנות [מהדורת 2011]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers10/107762.jpg)
