ישבתי השבוע עם ע'.
היה חול באוויר וגם קצת טיפות גשם.
הוא נולד 6 ימים לפני וחיכה לי בבית היתומים, כך שמאז שאני בן 72 שעות, אנו כרוכים זה בעקבו של זה.
הוא חזר לא מזמן לארץ אחרי כמה שנים בצרפת ומחרתיים הוא נוסע שוב לסין, להדריך שם.
אנחנו חלוקים בכמה דברים חשובים ומצד שני חולקים לא מעט דברים משותפים ולא מעט השקפות עולם משותפות.
דיברנו על נושא שמעסיק את שנינו לא מעט מאז תחילת המאה ה-21 - היטמטמות מרצון.
הוא סיפר לי על ריאליטי שראה, במסגרתו ישראלים, מרצונם החופשי, כרעו בתוך ערימות של חרא של פרות וחיפשו שם משהו.
הוא אומר שלדעתו ההיטמטמות מרצון נובעת מכך שהחיים מעייפים בארץ הזו. אפילו מעייפים מאוד.
ושאחרי יום של מאבק, שבא אחרי ולפני עוד יום של מאבק, אנשים מעדיפים לשקוע בחרא פיזי (על המסך) ומנטלי (מול המסך)
ובעיקר לתת לחלל הזה שבין האוזניים להתמלא בחרא חם ונעים.
הסכמתי.
בשבוע שלפני סיימתי שוב את הספר הכביר הזה ולכן דיברנו על היטמטמות לאורך ההיסטוריה.
הרי בספר הזה עושה הממסד הדתי כל מאמץ להסתיר את הידע המגולם בספריה העתיקה, על-מנת לשמור את הטמטום והבורות
של צאן המרעית, מה שמאפשר לשלוט טוב יותר, כי הרי תמיד קל יותר לשלוט בעדר בהמות מאשר באנשים נבונים.
הרוח התגברה, השמיים נותרו אפורים והחול נדד באוויר.
"אבל היום" טענתי לעומתו. "היום ההיטמטמות היא פרי רצון אישי. הרי איש אינו מנוע מהעמקה, לימוד או ידע".
"אולי גם היום יש למישהו אינטרס שרוב העדר יורכב מבהמות?" אמר ע' בחיוך.
הזמנו עוד בירה והקשבנו בשקט לרוח שהעיפה כמויות של חול ממדבר לוב.
חשבתי על ויליאם מבסקרויל, שמוכן לסכן את חייו כדי לגלות עוד ועוד ידע ועל אדסו הצעיר שמספר את הסיפור
ולומד מקרוב עד כמה חשוב וצריך להתאמץ, להסתכן ולעיתים למות כדי לרכוש ידע.
חשבתי גם על זה שזה הספר היחידי שהסרט שנעשה עליו משתווה אליו בעוצמתו.
זה ספר נפלא, אבל כאמור צריך להתאמץ וגם להסתכן כדי לקרוא אותו.
אבל כשמסיימים אותו, גם אם קוראים בו שוב ושוב, יודעים להבחין במבט אחד בערימות של חרא
וגם שמותר האדם מן הבהמה.
















