ויט וויסטי הם שני נערים עם שמות מוזרים שיש להם כוחות על בלי שהם מודעים להם, ובוקר אחד הם מתעוררים ומגלים שיש משטר דיקטטורי חדש שעוצר אותם באשמת כשפים, מנסה ללכוד את ההורים שלהם ומחרים את כל האומנות, הספרות והמוזיקה.
האם הם יצליחו להציל את עצמם ואת ההורים שלהם?
האם באמת יש להם כוחות על?
האם מישהו מאמין לעלילה הזאת?

כנראה שלא, כי הסופר ג'יימס-לא-מכיר-מתבגרים-אפילו-קצת פטרסון, הוא- כמו שאמרתי, לא מכיר מתבגרים. ואני יכולה, כמו תמיד, להתחיל לרדת על הכתיבה הגרועה של הסופר, על הדמויות שכאילו משחקות את עצמן באופן מוגזם להחריד או על הפרקים הקצרצרים שנגמרים ב"משפטי מחץ", אבל למה לי? אני אתן לספר לדבר בעד עצמו:

"ההפך הוא הנכון, אמיגו, ידידי הנאיבי." ואת זה אומר נער בן 13, כמובן!
ולעומתו:

"...מצד שני, תראה! מצד ימין! זאת ארץ הפלאות של החזיות!" תמצאו לי בת 15 אחת ויחידה שאומרת משפט כזה לאחיה הגדול, ואני אפסיק לאכול שוקולד למשך שארית חיי. כמובן שזה יקרה, כי כל כך הרבה בנות 15 מתבטאות ככה!

"כל העסק הזה של 'מכשפה וקוסם'. הלהבות. הזוהר. עצירת הפטיש. עכשיו הריחוף. אני חושבת שבאמת...יש לנו כוחות."
הו, באמת? והיית צריכה לעלות באש, לזהור ולרחף מטר וחצי באוויר כדי לקלוט את זה? איזו חכמה את!

"הייתה לי פעם מורה נהדרת, גברת סולי, שגילתה את סוד האושר היחיד והאמיתי. היא אמרה שמה שחשוב הוא לראות את חצי הכוס המלאה ולא את חצי הכוס הריקה." וואו! תודה על סוד האושר היחיד והאמיתי, איזו הארה! חיי קיבלו משמעות סוף סוף! [בוכה מרוב אושר]

"אמא סיפרה לי הכול, ויט...איך היא ואבא התאהבו- רומנטי מאוד. ואבא- הוא סיפר לי על כל הרגעים המביכים שלו בתיכון." עוד הוכחה לכך שהסופר פשוט גאון! מי צריך לכתוב באמת סיפור אם אפשר להסתפק כותרות?

"המגע שלה הזכיר לי את סיליה הישנה, היא נראתה כמו סיליה הישנה...והיה לה אותו חיוך מתוק. לא יכולתי להניח לה ללכת שוב...כמה טוב היה להביט שוב בעיניה." אני פשוט המומה. איזה תיאור מדויק של רומנטיקה אמיתית. מי לא מכיר נער בן 18 שזועק
לחברתו "סיליה! אל תעזבי אותי! אני לא אעמוד בזה! סיליה, אני אוהב אותך!!!" ?

" 'לא! תישארו!' צעקתי. 'אמא! אני אוהבת אותך! תחזרי! בבקשה אל תעזבי אותנו עדיין. בבקשה!' בכיתי." חוץ מהעובדה שזה נשמע דומה להחריד ל"מלך האריות", זו סצנה מדהימה. היא כל כך ריאליסטית, במיוחד כשהיא מופיעה כל שני עמודים.

"...איך אמא הייתה שוכבת במיטה איתי ועם ויט כשהיינו ממש קטנים, והיא הייתה צוחקת וצוחקת ואומרת לנו שהיא מלמדת אותנו לאהוב לצחוק, כי זה אחד הדברים הטובים ביותר בחיים...וגם, איך אבא תמיד היה אומר שהוא צריך להיות אבא שלנו, ולא חבר שלנו- אבל איכשהו, בסוף הוא היה גם החבר הכי טוב שלנו." ואם תהיו טובים, ילדים, אולי תצליחו לראות את הדרדסים.

~~~~~

אם נראה לכם שאני קוטלת יותר מדי פעמים את כל ההעתקים החיוורים והדהויים לספרי פנטזיה טובים באמת, אתם צודקים. כי קשה לי להתעלם מהעובדה שהמון אנשים חסרי כישרון כתיבה מחליטים שאם רולינג הצליחה, בטח ילך גם להם, והם כותבים ספר משוכפל בהחלט שכתוב גרוע, העלילה שלו יותר ממוכרת והדמויות שטוחות כמו וופל שנרמס ע"י מכבש.

אז אני קוראת לכם, נוער סימניה- בואו נפסיק לקרוא את הספרים האלה! למה אנחנו צריכים לסבול ולפרנס את האנשים הנבזיים האלה, כשאנחנו יכולים לקרוא ספרים טובים באמת או לפחות לכתוב כאלה?

ו"סופרים" יקרים- די לזלזל באינטליגנציה שלנו. די לכתוב ספרים שמביישים את עולם הספרות ובמיוחד את ספרות נוער! רוצים להתעשר בקלות, בלי שיידרש לזה שום כישרון ומאמץ? חבל! תתפכחו, אנשים! ולא על חשבוני, "אמיגו ידידי הנאיבי"!

לכן, החלטתי חגיגית להפסיק לקרוא את ה"ספרים" האלה ולקטול אותם בביקורות שלי.
הגיע הזמן לבזבז את זמני היקר על ספרים טובים באמת, או לפחות על ספרים מטומטמים מז'אנר אחר. כי תתפלאו, אפשר לכתוב ספר מצליח גם בלי שיהיה בו נער עם כוחות על שמגלה שכל העולם המוכר לו שונה לחלוטין, יש עליו נבואה, ועליו להציל את העולם תוך יומיים לפני שיהרגו את משפחתו או לפני שסופר אחר יוציא גם ספר כזה.

מכירים את זה שאתם שומעים על כמה שספר הוא עלוב ודפוק, ואתם ממש מסוקרנים לראות עד כמה?
לא?
כי זה מה שקרה לי אחרי שלקחתי את מכשפה וקוסם מהספרייה וביררתי את התגובות עליו. כשלקחתי אותו מהספרייה לא ממש ידעתי עליו כלום. זכרתי קול מהדהד של חברה שאמרה לי לא לקחת את הספר הזה, או שאולי היתה זאת האינטואציה שלי. אבל הכריכה היתה מגניבה, והתקציר היה סביר (אני במילא לא סומכת על תקציראים. ע"ע "האקדמיה לערפדים". תתעלמו מהתקציר! הו גאד, למתקצר שלהם מגיעות מלקות בישבן). ולא היה משהו אחר שתכננתי לקחת מהספרייה באותה פעם, אז פשוט לקחתי את הספר הזה.

אחר כך חקרתי קצת וגיליתי שהביקורות עליו מאוד שליליות.
בדרך כלל, אפילו על ספרים ממש גרועים ומזעזעים בעיניי, אני רואה גם ביקורות טובות. ובמכשפה וקוסם ראיתי שאפילו זה אין, מה שמצביע בוודאות על מצבו הגרוע של הספר. שאלתי את חברה-שלי-שעליה-אני-סומכת-בענייני-ספרים והיא אמרה שזה ספר נורא ואיום ועוד הרבה תיאורים שאני מעדיפה לחסוך מכם כרגע.

טוב, זה רק גרם לי לרצות לקרוא אותו יותר. 'תם יודעים, לראות עד כמה הוא באמת גרוע.

אז פתחתי את העמוד הראשון. בסדר. הפרולוג היה בן 2 עמודים, אבל פרולוג זה פרולוג, הוא בדרך כלל קצר בהרבה משאר פרקי הספר.
אוקיי. המשכתי לקרוא. וגיליתי שכל פרק הוא בן עמוד עד שני עמודים. בדרך כלל עמוד וחצי.
עכשיו, אם זה סתם היה פשוט להתחיל עמוד חדש, עוד הייתי יכולה לסבול את זה. אבל כשמסיימים פרק, שמים בסופו פסקה עם נימת סיום, או משפט מחץ, או משהו מהסגנון הזה.
עכשיו תתארו לכם שכל רגע אתם קוראים משפט סיום דרמטי.
זה מחרפן!!!

יש לי דוגמה מ-מ-ש טובה לזה.
מכירים את זה שבסדרות לפעמים יש משפט דרמטי ואז מסך שחור, ואז שוב מראים את המשפט הדרמטי וממשיכים?
לדוגמה, דמיינו את הסצינה הבאה בראשכם כמו סרט:

יוסי: דני, חדשות איומות!
דני: מה קרה?
יוסי: הרגו את מושיק.
מבט של אימה עולה על פניו של דני.
מסך שחור
יוסי: הרגו את מושיק.
מבט של אימה עולה על פניו של דני.
דני: מה?! אתה בטוח?! איך זה ייתכן... אבל זה לא יכול להיות, הוא היה בבית שלו, מוגן...


עכשיו, תארו לכם שזה ממשיך ככה:

יוסי: אני בטוח, דני, מושיק מת.
דני: אני... אני לא מאמין. מי הרג אותו?
יוסי: מי שהרג אותו זה... אברהם.
מסך שחור
דני: מי הרג אותו?
יוסי: מי שהרג אותו זה... אברהם.
דני: אני לא מאמין! הממזר הזה!!!
יוסי: אנחנו חייבים לתפוס אותו ולהסגיר אותו למשטרה לפני שיהרוג עוד.
דני: אתה יודע מי הבא בתור?
יוסי: אתה.
מסך שחור
דני: אתה יודע מי הבא בתור?
יוסי: אתה.
דני: ... בסדר. אז הוא יבוא אלינו. שנארגן לו מארב?
יוסי: יש בעיה, דני.
דני: מה הבעיה?
יוסי: גנבו לנו את האוטו.
מסך שחור
יוסי: יש בעיה, דני.
דני: מה הבעיה?
יוסי: גנבו לנו את האוטו.
דני: אוי, לא, זה נורא, יוסי. אז אולי אבקש להשאיל את האוטו של שולה השכנה?
יוסי: דני, אי אפשר.
דני: למה?
יוסי: שולה השכנה נפטרה אתמול.
מסך שחור
יוסי: דני, אי אפשר.
דני: למה?
יוסי: דני, שולה השכנה נפטרה אתמול.

דדדדדדדדדדדדדדיייייייייייייייייי
אפשר להתחרפן אעאעאאעע!!!
זה כל כך משגע!!!
איך אפשר לשרוד דבר כזה!
זה עינוי!
אפשר לאבד את השפיות!


במיוחד כשכל הספר מתובל בטמטום שאין כמותו. לדוגמה, כשפורצים לבית של הגיבורה ומאשימים אותה שהיא מכשפה, במקום להיות עסוקה בלפחד ולחשוב שהפורצים הם מטורפים שחיים בסרט, כי באמת, אם זה היה קורה לכם זה מה שהייתם חושבים (אם בכלל היה לכם זמן לחשוב) - במקום כל זה, הגיבורה חושבת לעצמה, "היי, אני זוכרת שאמא ואבא אמרו לי ולאחי תמיד שאנחנו מיוחדים. אולי אנחנו באמת מכשפה וקוסם???"
כן, נורא אמין, מר פטרסון.



בקיצור, למי שאוהב לענות את עצמו בדרמטיות כל 3 שניות, ודמויות עם פסיכולוגיה בנוסח ספר-ממש-גרוע,
אני ממליצה לו בחום את הספר הזה, עינוי נהדר.
אני אישית לא מחזיקה מעצמי מזוכיסטית, אז בחרתי לעזוב את הספר הזה אחרי כמה עשרות עמודים כדי למנוע מעצמי להינזק נפשית ומוחית.
לא מומלץ לאנשים שמתקשים להתמודד עם דברים ממש ממש ממש ממש מעצבנים.

מה שמשך אותי היה עטיפת הספר. למרות השם העילג, התקציר שלא מסר משהו מיוחד, הביקורות שלא מסרו כלום והתשבחות שלא הגיעו לחמישה כוכבים לא יכולתי שלא לפעור עיניים ולהגיד "אני רוצה את זה."
ככה ספרים מוצאים את עצמם אצל אנשים כמוני. למרות של העניין של "לא לשפוט ספר על פי הכריכה" קשה לי להתייחס לזה כשאני רואה ספר שנראה כל כך מגניב.
טוב, הספר בהחלט היה מגניב- רק לא בדרך שלה ציפיתי. ממש לא. ממש. אולי כדאי לי לבחון טוב יותר את הספרים שאני קונה.

~ספויילרים~
ויסטי וויט הם אחים עם שמות משונים ביותר בסיפור משונה אפילו עוד יותר. בלי שום התרעה- זורקים אותם לתוך כלוב. פשוטו כמשמעו.
הספר מתחיל בהקדמה שויסטי מספרת, כשמוציאים אותם להורג על היותם קוסם ומכשפה (מה הבעיה להגיד "מכשף ומכשפה"?). ממש אהבתי את התיאורים של ויסטי לגבי מה שהיא מרגישה ומה שהיא רואה, והעובדה שהיא די מלאת ביטחון בהתחשב בזה שעומדים לתלות אותה.
אחר כך עוברים לויט, ואיכשהו הקסם התפוגג. אני לא יודעת אם זה בגלל הדמות שלו או בגלל רצף האירועים המטופש להחריד שקרה בפרק ההוא, ועדיין... הייתי מעדיפה לדלג על הפרק ולעבור שוב לויסטי.
לא היה לנו בכלל זמן להבין מי הם ומה הם אוהבים לעשות ומה היו עושים ביום שגרתי, ואנחנו מוצאים את עצמנו בבית כלא מלא בילדים שלא עשו כלום. והם צריכים להילחם בכלבים שטניים בשביל אוכל ומים. בשש דקות. ואז מוציאים אותם להורג.
גם מופרך וגם אכזרי!
בכל מקרה, כשהם עוזבים את הכלא בהבנה מלאה שהם מכשפים מגיעים לחלק ה"סוף סוף!". הם פוגשים את סיליה- הדמות שלה מעצבנת אותי. היא גם לא עושה רושם של בן אדם מת. לפחות יכלו להכניס צלקות או דם לתיאור שלה, שיוכלו לתת לקוראים את ההרגשה שמשהו נוראי קרה. במקום זה נראה כאילו היא פשוט עברה דירה אבל יכולה לבוא לבקר אם יש לה זמן, כאילו זה המוות שלה בכלל לא קרה.
הם פגשו את סשה- הוא די מגניב. הדמות שלו הייתה קצת יותר מקורית מכל השאר, לדעתי, עם החוט שלו וכל זה.
פפר, כלבה מרושעת ורצחנית, הופכת לכלבת המחמד שלהם והם מגיעים למקום ההוא ששכחתי את שמו... העלילה האמיתית מתחילה.
כאן כבר התרגלתי לפרקים הקצרים ולקטעים הפחות מובנים.

הדמויות היו טובות, ולמרות סדר האירועים חסר ההיגיון שפשוט גרם לי לבהות בעמוד וחצי שנקרא פרק בבלבול ותדהמה- נהניתי ממנו. ובכל זאת, הוא דורש שיפור רציני.
דבר ראשון-
הפרק הארוך ביותר ארך בערך... שניים וחצי, שלושה עמודים? הקצר ביותר היה משהו כמו רבע עמוד ושורה. הצלחתי להתרגל לזה, אבל בחצי הראשון זה שיגע אותי.
חוסר התיאורים. בקושי קלטתי איך הם נראים. בקושי קלטתי איך משהו שם נראה.
חוסר ההקשר של כמה דברים- כנס המכשפות. הבגידה של ההוא- לא ממש היה לזה סימנים, והוא בקושי חשוב. אני אפילו לא זוכרת איך קוראים לו.
חוסר ההגיון- כבר הזכרתי את זה. ועדיין. התעללות בילדים בני עשר או משהו? כל כך קשה לספק להם אוכל, אפילו אם הם אסירים? יש גם את כל העניין שהילדים ישלטו בעולם. זה נשמע לי כמו כאוס מוחלט. קשה לי להאמין שילדים יצליחו לנהל את העולם טוב יותר מהאחד שהוא האחד.

טוב, האמת שחוסר ההיגיון היה כיפי מפעם לפעם, גם אם זה גרם לספר להישמע כמו ספר ילדים גרוע למדי. מה המסר בכלל אמור להיות? ילדים צריכים להשתלט על העולם בגלל שהמבוגרים לא מבינים איך החוק עובד?

בכל מקרה!
הספר נהיה טוב יותר לקראת הסוף. השתפר באופן די משמעותי, אפילו. היה קל יותר להבין על מה אפשר לגלגל עיניים.
סתם.
זה באמת ספר נחמד.
סליחה, ספר.

הכל התחיל שהקול הפנימי הרשע שלי ואני נכנסנו היום לחנות ספרים בעזרת כסף שהצלחתי להוציא מסבתא.
הנה לכם הצצה לתוך ההתחבטות הפנימית שלי.
קול פנימי: ״זה נשמע ספר משעמם שימרר את חייך, בואי ניקח אותו!!״ גורר אותי לעבר מדף ספרי הבישול ולעבר ספר ספציפי שמדבר על מאכלי בריאות
אני: בורחת על חיי ״סתום!!״ הולכת אל ספריי הנוער ״הממ, מעניין״ בוחנת כמה ספרים, ומניחה אותם במקום
קול פנימי: ״בואי נלך למדף סיפורי הילדים!! זה יהרוס אותך!!״ הוא ניסה לגרור אותי אבל...
אני: הולכתי כמו מנגד סופה אל המדף של ספרי המבוגרים, ״אולי אני אעלה משהו טוב״ מהרהרת
קול פנימי: ״תראי את הספר הזה! הוא נראה כמו שעמום גמור, בואי נקנה אותו!!״
אני: ״לא!!״ חוזרת אל ספריי הנוער, ומוצאת ספר שלא ראיתי בפעם הראשונה שהסתובבתי במקום ״אני צריכה בדיקת ראייה...״ ממלמלת
קול פנימי: ״הספרים במדפי הילדים קוראים לך!!״
אני: ״לך אתה!!״
קול פנימי: ״רק אם הייתי יכול...״ נאנח
אני: מוצאת ספר שנראה מעניין ואוספת אותו אליי, זה הספר
קול פנימי: ״לא!! לפחות תקני ספרים לא במבצע!!״
אני: ״לא!״ צועקת באמת וכל האנשים בחנות מסתכלים עליי. בולעת רוק ופונה לתקציר

ההתחבטות לספר האחר נחתמה באן דן דינו.
אז ככה הכרתי את הספר.

שמישהו מתחיל לקרוא ספר ומסיים אותו ביום ההתחלתי, זה אמור להיות מבשר טובות, כן?
הספר הזה באמת דיי טוב. הכתיבה בסדר, הרעיון מעולה, והביצוע... נחמד.

למה רק נחמד?
אני אסכם את זה ככה:
עודף תמימות לנערים גדולים?
זה
ממש
מעצבן!!!!!!!!!!!!
פיכס, זה תמיד עושה לי רצון להקיא. הורג אותי שבכתיבה יש תמימות ניכרת. זה עוקץ ומעצבן וגורע מערכו של הספר.
משהו בתמימות אומנם שובה אותי מעט, כי שחושבים על זה, הצלחתי לסיים בהצלחה כל ספר עם תמימות עד כה. ולאחד מהם החסרתי רק כוכב אחד (אני אדם רחום), אבל תמימות גורעת מערך הספר ומערך הדמויות.
עוד משהו מעצבן הוא שהדמויות היו יכולות להיות בנות שלוש עשרה מקסימום, וגם בזה קצת הגזמתי.
״אני מכשפה מפחידה ורעה שתשרוף אתכם.״
באמת??
וכן, היא אמרה את זה בצחוק, אבל לפעמים היא אומרת את זה ברצינות וזה מטומטם להחריד.

חוץ מזה הספר דיי נחמד. הדמויות ממש נחמדות, העלילה דיי טובה והאכזריות במינון מתאים. התגובות של הדמויות לכל מיני מצבים בסדר גמור, אבל השתלשלות העניינים דיי מוזרה.
חוץ מזה, כל הקטע של הכוחות כל כך מוזר ומסורבל שאני פשוט לא מבינה אותו. הוא מבלבל והקטעים על הכוחות שלהם נמתחים כמו מסטיק. רגע הכוחות פועלים - רגע לא. לאט לאט הם משתפרים אבל לאף אחד אין מושג איך!! וזה באמת ממש מתסכל.
בנוסף, כל הקטע הזה של הרגשות שלפעמים נשפכים מהדמויות - לא.
בבקשה, לא.
זה משהו שמתאים לילדים בני חמש לומר!! בחייך, דיי!! ״הוד מרשעותך, הוד קירחותך״???
והדמויות גם ממש מתנהגות כמו ילדים קטנים לפעמים. הם רוקעים ברגליים, מתפרצים ברגעים הלא נכונים, ולא שוחטים בעצמם.

אבל הספר דיי נחמד. אולי אני נשמעת כאילו אני סותרת את עצמי, אבל נחמד.

אולי מישהו אחר היה יכול לעשות את הביצוע טוב יותר, אבל זה ביצוע נחמד.
למרות כל החסרונות חיבבתי את העלילה והדמויות, והכל פשוט נחמד. אם הייתה אפשרות לתת חצאי כוכבים הוא היה מקבל שלוש וחצי, אבל שלוש זה נמוך מידי בשבילו; ״בסדר״ גורם לי לעקם את הפרצוף.

אולי תחשבו שקצב הקריאה שלי לא אנושי, אבל אני אנושית מאוד, רק מצוננת בצורה קצת היסטרית.

ספרי פנטזיה צריכים להכיל מספר מרכיבים כדי להצליח ולהיות באמת מוצלחים ואלו הם:
רעים וטובים
קסם
שני עולמות או יותר המתקיימים במקביל

אז כן הספר הזה כולל את כל האלמנטים הללו ועוד...
ילדים עם כוחות על טבעיים, כוחות רשע המעוניינים להשתלט על העולם ומלחמה שמתנהלת על כך שהעולם יהיה מקום טוב יותר ומוגן יותר.
קריאה מהנה שתהיה לכל אוהבי הפנטזיה

מר פטרסון הנכבד,

ברצוני להודיע לך שהספר הזה מוחרם מיידית על ידי אגודת הסדר החדש, יום נעים.

נ.ב- אגב- אם לא אמרתי לך מקודם, אתה מוצא להורג, כמה שיותר מוקדם, כך ייטב.

בברכות ואיחולים- האחד שהוא האחד ( או במילים אחרות: זה שאין לנקוב בשמו )


יופי של ספר, דרך אגב, אבל הוא לא מותאם להסדר הדרישות של הסדר החדש

דבר אחד למדתי מהספר הזה: בחיים לא לשפוט ספר לפי כריכה!!!! כלל חשוב לאוהבי ספרים!!!

ראיתי את הספר בספריה (לפני זה ראיתי אותו בצומת ספרים וחשבתי אם לקנות אותו...מזל שלא קניתי...) והכריכה שלו ממש משכה אותי אז החלטתי לנסות...
קודם כל הספר הזה לא צריך להיות בקטגורית "בני נוער", הוא מתאים לגילאי 10-13 (ובאמת פרגנתי)
כלומר, כפי שכתבו פה לפני, התמימות של הדמויות ממש מעצבנת! הייתי נותנת לגדול ויט 14, ולקטנה ויסטי 12.
בהחלט יש משהו יפה בתמימות, אבל הלו!! אנחנו במאה 21!! בני נוער כיום בכלל לא תמימים, עד כמה שזה עצוב או עד כמה שזה משמח...כל אחד ודעתו.

בקיצור ספר לא משהו...

יש ספרים טובים בעולם, ויש את מכשפה וקוסם.
הספר הזה, שכנראה גרם לי לעיוורון תמידי ושבץ מוחי, הוא הספר הנוראי ביותר שקראתי בחיים!!!!
את הספר הזה קראתי בעקבות המלצה של חברה שאני סומכת על הטעם שלה בספרים בעיניים עצומות, ואחרי הספר הזה אני צריכה לשקול פעמיים כל ספר שהיא ממליצה לי.
כדי לכפר על כך הזמנתי אותה לכתוב איתי את הביקורת הזו. הבה נשמע (או נקרא) מה יש לה לומר להגנתה.
חברה: היי. לפני שאת ממשיכה לקטול את הספר על לא עוול בכפו, הרשי לי לומר שזה ספר נחמד מאוד! הדמויות-
אני: אני רוצה לקטוע את השקר הגס הזה, הספר לא "נחמד", הוא נוראי. הדמויות שטחיות כמו קרטון והעלילה אמינה כמו הבטחות של פוליטיקאים. אני לא מאמינה שעשית לי את זה!!
חברה: את ביקשת ספר! בהתחשב בזה שאת בולעת ספרים בקצב של שניים ליום, חשבתי שאת לא אכזרית כלפיהם ושתאהבי אותו. לדעתי העלילה זורמת וקלילה, ויט וויסטי הם צמד אחים חביבים בעלי תוכן, ובאופן כללי הספר טוב. לא אמרתי שהוא ברמה של פרסי ג'קסון או שר הטבעות, אבל הוא בהחלט מספק את הסחורה אם במקרה אין לך מה לקרוא.
אני: אם לא יהיה לי מה לקרוא, אני אעדיף לקרוא ת'מאחורה של הקרונפלקס ולא את זה!!!!
חברה: המאחורה של הקורנפלקס, ליתר דיוק!
אני: נו מה קריטי עכשיו קרונפלקס או קורנפלקס אנחנו מנהלות משפט על גורלו של הספר, אני קוראת אותך לסדר!
חברה: לא נראה לי שיש משהו שימנע ממך לגזור עליו דין מוות, אבל אולי הקוראים יסכימו לקרוא ויבינו שהוא בכלל לא נורא, ואפילו טוב.
אני: מה בדיוק היה טוב?! העצירות העלק דרמטיות האלה בכל סוף פרק או העלילה שמישהו כנראה חירטט יום לפני ההוצאה לאור???
חברה: ככה?? אין בעיה! אני רק מקווה שהדיון התרבותי הזה לא יפגום באמינות שלי כממליצה, ואם כן- אז זה נגמר בינינו!
חברה יוצאת מהחדר בדרמטיות
בהתחשב בעובדה שזה החדר שלה וזה כנראה דבילי, אני בכל זאת צועקת אליה: זו לא אני, זו את!
ולגזר הדין(קולות של תופים........)
אני גוזרת כי הספר נידון לחרם קריאתי וצרכני!!!
נהניתי לכתוב, הולכת להתנצל! להתראות! ואל תקראו :)

לא יצא לכתוב לאחרונה הרבה ביקורות - הייתי עסוקה בקריאה מרובה (אז צפו לקבל גל של ביקורות בקרוב , אולי אפילו היום ) אני עדיין צריכה לשבת ולסיים לכתוב את הביקורות על הערפילאים - אחחח כאלה ספרים מדהימים !! אני כבר רוצה לקרוא אותם שוב ! מיאקה לא להתפזר
אבל הייתי חייבת לכתוב ביקורת על הספר הזה ....

התחלתי לקרוא את הספר הזה אתמול וסיימתי אותו אתמול ובמילה אחת אכזבה!!
ומה שמצחיק שקראתי הרבה ביקורת אוהדות לספר , בעיקר מחברה שאני ממש מעריכה כאן .. אני לא יודעת למה אבל ממש לא התחברתי לספר .
אולי כי לאחרונה קראתי ספרים ממש מעולים עם כתיבה מדהימה ועלילה מקורית .


לספר יש כל כך הרבה פוטנציאל , קודם כל הכריכה שלו ממש מהממת - אבל היי לא שופטים ספר לפי הכריכה(בדרך כלל זה לטובה , הפעם זה לרעה.)
והרעיון של הספר ממש מגניב - שני אחים מגלים שהם למעשה מכשפה וקוסם - הם מתעוררים למשטר חדש שרודף אותם ואת כל הילדים האחרים שהם שונים ולא עומדים באידיאל של "ההוא שהוא האחד "
אבל הביצוע של הספר ... אוי הביצוע ..
הכתיבה מייאשת , הסופר שופך המון המון המון פרטים ומזרז את סדר האירועים ולא טורח להתעמק בדמויות בכלל.
הספר נכתב בצורה שכל פרק מסופר על ידי האח ויט והאחות ויסטי (מה נסגר עם החוסר מקוריות בשמות ?)
אבל העלילה רדודה ,ושטחית .

לדעתי הספר היה יכול להיות ממש טוב אם הסופר רק היה טורח לכתוב את הספר בצורה קצת שונה .
ולתת נפח ועולם פנימי לדמויות .
הדבר היחיד שממש אהבתי בספר זה את הסמור ואת הכלבה - ואני חושבת שזה אומר הרבה ...

אני בספק אם אני אתפתה לקרוא את ספרי ההמשך ...
תודה לאל שלא קניתי את הספר אלא רק השאלתי אותו מהספרייה !!

עד לביקורת הבאה שלי אנשים יפים ♥