פוליאנה :-)

פוליאנה :-)

בת 23 מארץ לעולם לא.



קבלו את הפיה המדהימה!
מי שיקרא את הסיפור שאני מתכננת לכתוב בקבוצה החדשה:
http://simania.co.il/group.php?groupId=2142
הולך לפגוש אותה!
ועוד הרבה חברים:)





היי כולם!
חזרתי למי שזוכר אותי עם שיגעון חדש!
(ולמי שלא, שיכיר:-)
תמונות!
אני מתכוונת לכתוב סיפורים ושירים בהמשך:)
ואשמח שתגיבו כשתוכלו.
התגובות כאן והאנשים המדהימים שיש כאן זה דבר שלא נמצא באף אתר אחר.
טוב, די עם החנפנות, אבל זה באמת נכון:)
אני ממש נהנית פה וחוזרת להציק לכם:)
סתםם.
נו טוב,
זו אני,
יום טוב לכולם.





» דירגה 10 ספרים
» כתבה 2 ביקורות
» יש ברשותה 0 ספרים
» מוכרת 0 ספרים
» נרשמה לסימניה לפני 4 שנים ו-7 חודשים
» ביקרה לאחרונה בסימניה לפני 10 שעות
» קיבלה 14 תשבחות לביקורות שכתבה

» כל ההתכתבות שהיתה ביניכם

» סופרים מועדפים

ביקורות ספרים:

מוצגות 2 מבין 2 הביקורות שנכתבו. הצג את כל הביקורות

או-קיי אני במצב רוח רע, מאוד רע. מצברוח לקטול סיפורים. ואם אתם אוהבים את הספר הזה, אז כדאי שתעצמו עיניים ותאטמו אוזניים, ... המשך לקרוא
7 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 3 שנים ו-11 חודשים


כל מה שאני אכתוב עכשיו לא יוכל לתאר עד כמה נהניתי, התרגשתי והוקסמתי מהספר הזה. הסתכלתי עכשיו על שא... המשך לקרוא
7 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 4 שנים ו-4 חודשים




מוצגות 6 הביקורות האהובות האחרונות. הצג את כל הביקורות האהובות

צדה האפל של שירת מרים ילן שטקליס לפני מספר ימים ניהלתי שיחה עם מכרה על ספריה של לאה גולדברג ובשלב מסוים השיחה נסבה אל שי... המשך לקרוא
22 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני חצי שנה


איך ידעתי שאני אוהב את הספר הזה. פשוט ידעתי. ואולי זו הסיבה שכל פעם דחיתי את קריאתו וחיפשתי את הרגע ה"מושלם" להתחיל אותו. הח... המשך לקרוא
10 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 8 חודשים


מי שלא חווה את זה לא יבין- את תחושת האושר שמתפשטת בך ברגע שחניכה מספרת לך סוד, שלא סיפרה לשום חברה שלה. את הרגעים בהם הצלחת ... המשך לקרוא
37 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנה ו-8 חודשים


ספר מצויין,חוזרת אליו שוב ושוב.... המשך לקרוא
3 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנה ו-9 חודשים


מדהים מדהים מדהים חובה קריאה!!!!!!!!!!!... המשך לקרוא
2 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-1 חודשים


ספר אדיר. את רוב היצורים אמנם אפשר לראות בספרי פנטזיה אחרים אך אראגון הוא משהו יוצא מהכלל. תיאור המאורעות חי מאד והעלילה ... המשך לקרוא
3 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 4 שנים ו-4 חודשים


פוליאנה :-) עוקבת אחרי
עוקבים אחריה
מתוך הפורומים:
טוקבקים על ביקורות ספרים:
פינת היצירה:

מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים

ניסיון נוסף.
סיפור שכתבתי ממש עכשיו.

היה זה יום הדין.
את זה ידעו כולם.
היום שכל אחד ואחת ידעו שיבוא וחששו מזה בסתר ליבם.
היום שבו כל אחד ואחת ישפטו, לשבט, או לחסד.
והיא, הייתה אחת מהם.
'מה אעשה? אין לאן לברוח! והם-' המחשבות האלה הבזיקו במוחה בדיוק כשקרן אור לבנה פילחה את ליבה והיא התמוטטה על האספלט.
'הם יתפסו אותי!' זעק נער נוסף וגם בו פגעה קרן אור, שחורה הפעם.
המלאכים מצאו את כולם, איש לא נמלט.
גם את המוכרת בחנות הבגדים, גם את זמר הרחוב.
גם את התופרת שבדיוק עמלה על שמלה, גם את הילד היתום.
איש לא נמלט, איש לא נגרע. את ליבם של כולם פילחו קרני אור, לבנות או שחורת- ובאופן מפליא, גם האור השחור קרן ברגע ש-הם השתמשו בו.
---------
'איפה אני?' תהתה הנערה. היא הייתה מוקפת בצמחיה בגוונים עשירים של ירוק. וניצוצות של שמש בוקר מרהיבה הבזיקו מבעד לעלים. ושם הלאה, מפל מים שקשת מופיעה במרכזו.
'מה זה המקום הזה?' לא כך דמיינה את הגיהינום.
-------
"איפה אני?!" זעק הנער. הכל היה בגוונים של שחור ושחור עמוק עוד יותר. והרצפה, הרצפה! הייתה כזאת בכלל? היא הייתה אש רותחת אדומה ששלחה גיצים אדומים לוהטים לשמיים השחורים לחלוטין ללא כוכבים מבעד להם. הוא חש שכל גופו רותח מהאש, "אני נשרףףףף!" זעק, אבל לא היה מדרך רגל שבו האש לא שלטה.
-----
"את בטח רוצה לדעת למה את כאן." נשמע לפתע קול ענוג ועם זאת, היה זה הקול הסמכותי ביותר ששמעה בחייה הקצרים. השמיים נפתחו ומבעד לשער לבן כמו ענן, נראה מלאך לבן עם הילה שנראתה כעשויה מאור צרוף.
------
"אתה בטח רוצה לדעת למה אתה כאן!" הרעים קול שנשמע כמו הפושעים והמפלצות המרושעות במשחקי המחשב של אחיו. מסך של אש ניצת בשמים והבזקי אש נפלו על ידיו, על פניו, על גופו והוא זעק לרחמים. וכשהמסך נפתח הבין הנער שכל המפלצות שראה עד אז על מסך המחשב, קמות לתחייה ומתגבשות לכדי מפלצת אחת שטנית שנראתה כלקוחה מהסיוט הכי גדול שלו. הוא לא הצליח להפסיק לצרוח.
-----
"כן, בבקשה. למה?" העיזה הנערה לשאול. "אז נאן. את בטח תוהה, מכיוון שהיית נערה שנהגה ברשעות, התעללה בבעלי חיים, והכתה את אויביה ללא רחמים, ולא ריחמה על איש. ובכללי כל חוק וכלל שהיה נכון וצודק, חיפשת לנתץ ולהפר. והרשימה עוד ארוכה ולא אלאה אותך בפרטים. אבל ישנו מעשה טוב אחד שעשית."
-----
"כן, באמת, תגידו לי למה!" התחנן הנער בקול צרוד.
"אז אל, היית ילד טוב של אמא!" זמרר היצור המפלצתי. "עזרת בבית, היית חבר טוב, עכבת אחרי כל הכללים והחוקים שעמיתי המלאכים הביאו לעולם," נימת קולו של היצור הייתה לעגנית ומתחסדת. "אבל שגית בדבר אחד." הרעים בקול שונה לגמרי.
----
"במה?" שאלה נאן.
----
"במה?!" זעק אל.
----
"אז נאן," אמר המלאך בקולו הנעים. "את היית חברה של אל, נער בעל לב זהב, ועשית הכל כדי לעזור לו. אומנם גם דברים שסוטים מהחוקים וההוראות של השמים, אבל בכל זאת, היית לו חברת אמת." המשיך המלאך בקולו המתנגן.
נאן נשמה עמוק אל תוכה את ניחוח גן העדן, והחלה להיזכר בחברותה עם אל.
_____
"נאן! נאן! הם לא רוצים לצרף אותי לקבוצת הכדורגל ואני לא מבין למה! יש לי פוטנציאל להיות כדורגלן טוב! אפילו מעולה! עברתי על כל ספרי התיאוריה! אפילו קראתי את אלה שכתבו הכדורגלנים המעולים בעצמם! בבקשה נאן! את בנבחרת! אולי תוכלי לבקש מהם שיקבלו אותי גם?" התחנן אל.
'למה באמת!' חשבה נאן בלגלוג. 'אולי כי אתה חנון מצוי?' היא נאלצה לנשוך את השפה כדי שלא לומר את הדברים בקול.
"בבקשה! נאן!" לאל היה מבט מתחנן בעיניים. מהסוג שנאן לא יכלה לסרב לו.
'לבקש.' המשיכה במחשבותיה. 'כן בטח! כאילו שלבקש זה מה שיזיז את החברה האלה מדעתם. רק איומים וכמה מכות טובות יסדרו את זה.'
אבל לאל היא אמרה: "כן בטח! אני אבקש מהם."
____
"אתם שומעים! אם אתם לא תצרפו את אל לקבוצה אני אדאג שיעופו לכם כל השיניים מהפה והמכות שחטפתם עכשיו זה עוד כלום לעומת מה שמחכה לזה בהמשך."
כשנאן סיימה איתם הם נראו כמו הכלבים המנהנים שנמצאים בקדמת האוטו.
אל אפילו לא הבחין בשן החסרה בלסת של הקפטן כשזה אמר לו בקול של צעצוע שדרכו עליו שהוא יכול להצטרף לקבוצה, אפילו בלי מבחנים.
הוא היה בעננים. וזה היה שווה הכל. מה גם שהקפטן הנפוח הזה היה צריך את הזאפטות האלה בלי קשר. ואם כבר, היא הייתה צריכה להיות הקפטנית של הנבחרת.
-----
"אז, אל, אתה היית החבר של נאן." התחיל השטן לדבר.
"אז זה מעשה טוב! לנאן לא היו חברים!" ניסה אל להצטדק.
"עוד לא סיימתי את דברי!" הרעים השטן ושילח ברק לידו של אל שצרח בתגובה.
"נאן הייתה ילדה מרושעת, אנוכית ואלימה. והחברות איתך- שהייתה אמורה להוציא ממנה את הצד המלאכי שבה- לא צלחה."
אל ניסה למחות, אבל בין ריחות הגופרית והעשן צף ועלה לו זיכרון.
____
"נאן! בבקשה! אל תעשי את זה! הפסיקי! בבקשה!" אל רכן על הדשא בתנוחה של מי שעומד להקיא.
בעוד נאן המשיכה לידות אבנים בחתול אומלל ושתום עין שילל בקול מעורר רחמים.
"גם ככה חסרה לו עין!" קראה נאן בנימה של דווקא. "אז מה זה משנה אם תהיה חסרה לו גם יד! או רגל!"
"את מפלצת!" כעס אל קם, והפנה את גבו.
אבל נראה שבאותו הרגע אזר סוף סוף החתול אומץ, או שאולי היה זה מתוך ייאוש והוא שלף את ציפורניו וזינק על נאן.
"איייייי!" נשמע צרחתה הנוקבת של נאן.
אל זינק גם הוא מיד. הוא לא יכול היה להשאיר את חברתו לבד. חתול או לא חתול, הוא ידע לצד מי הוא באמת.
____
"אז איפה... אל?" נשמעה שאלתה אל נאן. אם היא בגן עדן, אל חייב גם הוא להיות. הוא הילד עם הנשמה הזכה ביותר שפגשה מעולם, זה שלא היה פוגע בזבוב.
____
"אז איפה... נאן?" הוא ידע תמיד שאין ברירה, מה גם שנאן הכינה אותו לקראת זה. הוא היה אמור להיות בגן עדן, והיא... בגיהינום...
____
"לא כאן." השיב המלאך.
____
"היא לא כאן." השיב השטן.
____
"אז איפה....? לא יכול להיות!!!!" קראו נאן ואל, כל אחד ממקום אחר, האחת מגן העדן והאחר מהגיהינום.
____
נער ונערה בפנים עצובות רכנו על הקרקע, הליטו את פניהם בידיהם והחלו לבכות.
_____
"האם לעולם לא נוכל להיות יחד?!" זעקו השנים בלב מיוסר.
____
"יש אפשרות שתהיו שניכם יחד." אמר המלאך בגן העדן. והשטן אמר את אותו הדבר בגיהינום.
____
"איך?" פקחו נאן ואל עיניים דומעות והישרו מבט לשוביהם.
____
"אתם תחזרו לכדור הארץ ותקבלו סיכוי נוסף. הפעם נאן תהיה הנערה הלמדנית והלא מקובלת, ואתה תהיה החצוף חסר הגבולות, ואם תצליחו שניכם להתחבר שוב ולהיות טובים כפי שראוי להיות- תזכו שניכם בגן עדן."
____
"ואם.... לא..." השאלה רפרפה על שפתי שניהם.
____
"תהיו שניכם בגיהינום."
____
השניים הסכימו.
____
סוף.
נכתב אתמול
קטע הזוי שכתבתי עכשיו, אני לא יודעת אפילו מה הוא אמור להיות.
הרבה זמן לא כתבתי כאן- מחסור בזמן ודברים אחרים.
אז הנה הקטע.

ירח ידיד,
ירח חבר,
פעם הייתי אתה,
ואתה, אני.

והיו לי הרבה כוכבים לשחק איתם.
אבל הם היו כוכבים,
ואני, רק ירח,
והאור- אפילו לא שלי הוא,
מהשמש בא האור,
וגם אני, הייתי שלה.

והיום, אני לבד,
אין כוכבים,
ואין שמש, שתאיר.
והאור שלי? היכן הוא, לאן הוא נעלם...?
נכתב לפני שבוע
סתם קטע אידיוטי שכתבתי.
אם הוא נחמד בעיניכם- תיהנו.
החלטתי לתת לקהל הקוראים לשפוט:)

הוא הביט בה בעיניים מזוגגות. הוא ידע שאין לו סיכוי להציל אותה.
הדמעות שבעיניו טשטשו את ראייתו, אלמלא כן היה יודע- זה לא הסוף שלה או שלו.
"אריק!" היא קראה נואשות. "אריק!" כשהיא נאחזת באחד הסלעים שבלטו מהצוק.
"אני... אני..." גמגם אריק הנסיך המפונק. הוא לא תיאר לעצמו שיגיע למצב כזה עם אהובתו.
"אם לא תציל אותי עכשיו, אני אדאג שתצטער על זה לשארית כל חייך." איימה הנערה.
"אבל קלרה- אני... אני לא יכול... הידיים שלי עדינות מדי... הן יודעות רק לנגן בפסנתר."
"והידיים שלי יודעות להחטיף סטירות. אז תציל אותי וגמרנו."
אריק שלח את ידיו החלושות בלית ברירה וניסה, הוא באמת ניסה, למשוך את קלרה מעל לצוק, אל אדמה בטוחה.
"אם לא תתאמץ קצת, ואם באמת יקרה לי משהו, אני אדאג לכך שרוח הרפאים שלי תרדוף אותך לעולמים."
"אבל אני מנסה! אני מנסה!" נלחץ אריק.
"קאט!" נשמע פתאום בחלל.
מצלמות הופיעו מכל מקום והתאורה המיוחדת הבהבה לרגע וכבתה.
"איזו רהיטות! אילו איומים! שיחקת את התפקיד שלך מעולה! קלרה!" קרא הבמאי.
"ו... ואני?" גמגם שוב אריק.
"אמממ אתה... התפקיד שלך טעון שיפור." השיב הבמאי.
"טוב, עכשיו אחרי כל הדיבורים, יש מישהו שמוכן למשוך אותי למעלה?!" רעם קולה של קלרה.
"בהחלט, בהחלט!" ענה הבמאי ברוחב לב ומיהר לטפס במדרגות נסתרות ולמשוך את הנערה למעלה.
"שתדע לך אריק..." קראה קלרה כשהיא מתנשפת עדיין. "שאם באמת הייתי נופלת מהצוק הזה.... ולא משנה שהוא מפלסטיק ושלמטה מחכה לי מזרן, הייתי דואגת לאמלל אותך לכל החיים!"
"טוב- חוסר התאמה כזה בין דמויות עוד לא ראיתי." הבין לפתע הצלם שניסה לצלם את הסרט.
"אתה צודק ג'ונתן." הסכים גם הבמאי. "הנערה בסדר, אבל הנער..." נאנח הבמאי.
"טוב, את רוצה אולי להישאר ונצמיד לך בן זוג אחר?" שאל הבמאי בתקווה.
"לא." השיבה קלרה. "אני ואריק זוג. אנחנו יוצאים כבר שנתיים, ולא ניפרד אפילו בשביל צילום של סרט."
"טוב אז-" קרא הצלם. "נקסט!" המשיך אותו הבמאי.
סוף.
נכתב לפני 4 חודשים
אני לא מוצאת את עצמי.
הלכתי לאיבוד.
משהו בגוף ונפש,
ביחד, ולחוד.

אני לא מוצאת את עצמי.
ואפילו אם אביט בראי.
אני בספק רב,
אם אזהה, חלק מעצמי.

הלכתי לאיבוד!
הצילו! אני זועקת.
לעזרה, לסיוע,
למגע יד מלטפת, משתוקקת.

הלכתי לאיבוד!
מישהו... שומע...
הלכתי לאיבוד.
נראה שאין איש יודע.

הלכתי לאיבוד.
ופתאום מגע מקרי של אור.
מתווה לי את הדרך,
אל מקום שאוכל לזכור.

הלכתי לאיבוד.
אך קרן אור סוררת.
מראה לי שוב, את עצמי
ושאני לא מיותרת.

אני כבר לא ב-איבוד.
היכן אני... הלוואי ואדע.
אבל אני כבר לא ב-איבוד.
והאמת, שאני כבר לא אותה ילדה.

אני כבר לא ב-איבוד.
ולמרות האפלה,
קרן אור קטנה,
הופכת לגדולה.

היכן אני? אתם שואלים?
אם אתם כאן, איתי,
אז כנראה שגם אתם יכולים-
לראות שמצאתי את עצמי, שוב.
נכתב לפני 4 חודשים
"אמא, למה יש עצב בעולם?
אמא, מדוע לא שמחים כולם?
למה אנשים, צריכים לבכות?
למה יש ילדים, שחוטפים מכות?
למה יש חיות, שאין להם משפחה?
ולמה כשאני שואלת את זה, את שותקת ובוכה?"
"ומה איענה לך, ילדתי הקטנה.
את תמימה, ואת צודקת, אבל כך העולם נבנה.
יש אנשים, שאין להם לב,
ויש אנשים, שהתקשחו בגלל הכאב.
הם ספגו אותו, במנות גדולות,
והם לא מאמינים, שהעולם יכול להשתנות.
ואדרבה, בגלל הכאב שהם ספגו בילדותם-
הם מאמינים שכך צריך לפעול כל העולם.
ויש אפילו כאלה שפועלים מתוך נקמה,
אז מה אוכל לומר לך, ילדתי התמימה.
יש רוע בעולם- כי אנשים לא מאמינים שאפשר אחרת.
יש כאב בעולם- כי יש כאלה שספגו אותו במנה מוגברת.
אבל אולי יום אחד- ילדים כמוך, ילדתי.
יצליחו לעשות שינוי משמעותי."
נכתב לפני 5 חודשים
זה קטע הזוי שכתבתי, אם לא תקראו, אבין בהחלט:)
אני פשוט קצת בדיכי היום...

אני לא ידעתי מה לעשות. ללכת? להמשיך ללכת? ולאן, ובשביל מה...?
נראה שהכול אבד, נעלם, התמוסס.
ואין בשביל מה להמשיך לחיות, באמת שאין בשביל מה.
השנה שנת 2090. ותאמינו לי, אין שום דבר שכדאי לחיות למענו.
הזקנים עוד מספרים, אלה, שבני מאה, וקצת יותר. בכל אופן, הם עוד יודעים לספר על עולם טוב יותר, כזה שהיה פעם. כזה שהיה עוד כשהשמש הייתה צהובה ולא אדומה, כזה שהיה כשהעולם עוד היה מלבלב ופורח ולא חולני ומת. כזה שהיה כשהקרינה עוד הייתה נסבלת ולא כל כולה מסוכנת ורדיו אקטיבית. נו, עולם של פעם...
ועכשיו, אחרי האסון האקולוגי של שנת 2050 העולם פשוט השתגע. כל האנשים נלחמים בשיניים ובציפורניים על הבקבוקים של קרם ההגנה שמגיעים אל החנויות. וגם זה לא עוזר. אנשים יוצאים החוצה לבושים בעשרות בגדים וקסדה. כאילו שהם אסטרונאוטים.
ואני?? אני כבר מזמן ויתרתי. נכנעתי לקרינה, נכנעתי למזון המהיר והמסרטן, נכנעתי. כאילו מעולם לא התכוונתי לחיות מעבר לגיל 17.
לפעמים אני חושבת שאם הניסויים בהקמת פורטל זמן היו מצליחים, הייתי בין הראשונים שמשתמשת בו. הייתי חוזרת כמה עשרות שנים לאחור ונועלת את הסיוט הזה מאחורי, בלי דרך חזרה.
פעם, כך מספרים. האדם רצה להתקדם, תמיד להתקדם. ומבחינה טכנולוגית- בעיקר. הוא יצר מחשבים, טלוויזיות, רמקולים, כלי נגינה, הכל. אבל האם זה הספיק לו? לא! הוא תמיד ניסה לשכלל ולהאיץ את הכל. אז המחשבים הנייחים הפכו לניידים, והטלוויזיות הישנות לכאלה, בגודל של מסך קולנוע וחלקן גם תלת מימדיות. הרמקולים גדלו והפכו גם הם לניידים, וגם כלי הנגינה השתכללו.
אבל גם אז הוא לא אמר די. מכוניות, רכבות, אופנועים.... הכל היה בתנופה. וכך משאבי העולם הלכו ופחתו, הלכו והידלדלו. אבל האדם לא אמר די.
היום... ממרחק של 40 שנה מהאסון, אני יכולה לומר כמה נורא מצבו של כדור הארץ. מצד אחד, עתיד, מצד שני- חזרנו לעבר. רק ש... כבר מאוחר מדי. מאוחר מדי. לא משנה עד כמה ננסה לאכול בריא, ועד כמה נתאמץ להגן ולהצמיח את מעט הזנים של הצמחים שנותרו. וכמובן בעלי החיים שסובלים מהקרינה יותר מאיתנו...
כן, קרינה. זו הבעיה הגדולה ביותר שעלינו להתמודד איתה, מאז שהאוזון קרס כמעט לחלוטין. כואב, אבל זו המציאות.
ובעצם, פורטלים של זמן כבר קיימים, אבל כרגע הם עוד בגדר ניסוי והם לא מסוגלים להביא לעבר יצורים חיים. אבל חפצים דוממים, כבר אפשר לנסות לשגר.
וזהו, זה המכתב שלי, של ילדה מהעתיד. השם לא משנה, ואני שולחת אותו אליכם- אנשים יקרים. אולי תקראו קצת, תבינו, תראו.
מותר לחלום, ומותר לשאוף קדימה, אבל לעולם לא לנסות לעשות את הבלתי אפשרי- לאכול את כל העוגה בעודה שלמה. המציאות תשתנה לכם אל מול העיניים. ולא לטובה.
אז אני לא יודעת אם המכתב הזה יגיע אליכם, אין שום ערובה שכן. אבל אני כולי תקווה שאם כן- תנסו לעשות משהו. אולי למנוע את האסון האקולוגי, שמתקרב אליכם בצעדי ענק. אולי למנוע את המלחמה שבני מיני מתכננים בקרוב- ותצא לדרך כנראה ב2091.
זה נשמע רחוק, אני יודעת. אתם בטח חושבים, עד שנגיע לשנה הזאת... אבל לא! אסור לחשוב ככה! העתיד כבר כאן. ואם הוא יהיה טוב, או לא, את זה רק אתם קובעים.
אז להתראות, או יותר נכון, אני מקווה שלעולם לא נתראה...
נכתב לפני 5 חודשים
היה לי פעם יהלום יקר
הראיתי אותו לכל מי שרק אפשר
יהלום מיוחד, יהלום זוהר
כזה שאין, לאף אחד אחר
אבל פתאום, יום אחד
נעלם היהלום, נשארה רק קופסה בלבד.
שאלתי ודרשתי וחיפשתי
אך את היהלום לא מצאתי
עצובה הייתי, שבורה כל כך
היהלום היה מושא גאוותי, ועכשיו נלקח
לא ידעתי מה לעשות.
ופתאום הגיעה ילדה עם פנים זוהרות.
"מצאתי לך את היהלום!"
אמרתי לה: "עשית לי את היום!"
התחלנו לדבר, התחלנו להכיר
המשכנו לספר, שעות להעביר
ומפה לשם נהיינו חברות.
והיהלום נותר באחת הפינות.
ואפילו קנינו שרשרת,
שללב שלם מתחברת.
ואז, כעבור כמה זמן,
מצאתי בסדק, מתחת לשולחן
דבר מה זוהר, נוצץ.
מציץ, ומנצנץ
הצלחתי לתחוב את ידי אל תוך הסדק.
ומה ראיתי? כמו זיכרון מתרפק.
מופתעת הרמתי את ה- יהלום!
והוא היה בקופסה! איך הגיע הלום?
פתחתי את הקופסה, אחת ושתים
וראו איזה פלא! עכשיו יש שנים...
נכתב לפני 5 חודשים
פתאום אני עצובה
למה אין לי תשובה
רק בגלל חברה שהלכה
זו לא סיבה להיות אחת שבוכה

לצפות בסרט לבד
לכתוב סיפור שלא יקרא אף אחד
לנגן בפסנתר ואין מי שיקשיב
לשאול שאלה ואין מי שישיב

לבד בקניון לעשות קניות
בלי אף אחת שאפשר לחלוק איתה חוויות
איך השמלה שראיתי
ואיך השרשרת שקניתי

לצפות בסרט...

ויש כל כך הרבה דברים שלא הספקתי
הזמן היה קצר, ואת חלקם שכחתי
ועכשיו כבר מאוחר, והמפגש נגמר
ובלב שלי מין חלל נפער.

לצפות בסרט...

ופתאום להיות לבד,
בלי חברתי הטובה
הלב מרגיש בדד
ורוצה להחזיר אהבה

לצפות בסרט...

אז אולי זו לא בושה
להרגיש כזאת הרגשה קשה
רוצה כל כך כל כך כל כך
להיות איתך!

לצפות בסרט...

אבל די להיות דרמטית
את הרי חברה אמיתית!
ועוד נשוב וניפגש פעמים רבות.
אז אין טעם לבזבז את הדמעות.

ושוב אצפה בסרט, איתך
ועל הסיפור אספר לך.
אנגן ואת תקשיבי,
ועל כל שאלה לי תשיבי.
נכתב לפני 5 חודשים
ואני שומעת מוסיקה.
ואני נושמת מוסיקה.
והמוסיקה נוגעת,
והמוסיקה מרטיטה.
ואני יודעת,
שעכשיו אני איתה.
היא אומנם מתנגנת, באוזניות,
אבל היא מציפה את כל ישותי.
וזה אולי לא יכול להיות,
אבל היא תמיד תהיה איתי.
מוסיקה שמימית,
מרגיעה,
ולמרות שהיא קצת דיכאונית,
שלמה ההנאה.
ואני מקשיבה,
מאזינה,
וכבר יש לי תשובה,
והיא גם נכונה.
המוזה לא אבדה,
היא נותרה בעינה.
וזוהי היא עובדה,
היא בתוך מנגינה.
ובתוך נוף מיוחד,
ובתוך עונג קסום,
של ספר אחד,
ופרח בשום.
ומתחת לכרית,
ומבעד לחלון.
ובתוך הציפית,
ומאחורי הווילון.
בתוך עולם של דמיונות,
של קוסמים, ופיות.
היא בכל מקום,
אבל היום,
היא אצלי,
וסוף סוף, היא תהיה קצת, שלי.
נכתב לפני 5 חודשים
קבוצות קריאה:
הקוראים:


הביקורות האחרונות של פוליאנה :-) שקיבלו שבחים
# הספר הביקורת המשבח מתי שובחה
1. אטלס האיזמרגד / ג'ון סטיבנס כל מה שאני אכתוב... המשך לקרוא שוקולית לפני 3 חודשים
2. מכשפה וקוסם - Witch & Wizard - מכשפה וקוסם #1 / ג'יימס פטרסון או-קיי אני במצב רוח רע, מאוד ... המשך לקרוא נונו לפני 8 חודשים
3. מכשפה וקוסם - Witch & Wizard - מכשפה וקוסם #1 / ג'יימס פטרסון או-קיי אני במצב רוח רע, מאוד ... המשך לקרוא נילי לפני 9 חודשים
4. אטלס האיזמרגד / ג'ון סטיבנס כל מה שאני אכתוב... המשך לקרוא goren לפני 3 שנים ו-9 חודשים
5. אטלס האיזמרגד / ג'ון סטיבנס כל מה שאני אכתוב... המשך לקרוא קליירי פריי לפני 3 שנים ו-9 חודשים
6. מכשפה וקוסם - Witch & Wizard - מכשפה וקוסם #1 / ג'יימס פטרסון או-קיי אני במצב רוח רע, מאוד ... המשך לקרוא קליירי פריי לפני 3 שנים ו-9 חודשים
7. מכשפה וקוסם - Witch & Wizard - מכשפה וקוסם #1 / ג'יימס פטרסון או-קיי אני במצב רוח רע, מאוד ... המשך לקרוא אנג'ל לפני 3 שנים ו-11 חודשים
8. מכשפה וקוסם - Witch & Wizard - מכשפה וקוסם #1 / ג'יימס פטרסון או-קיי אני במצב רוח רע, מאוד ... המשך לקרוא girl on fire לפני 3 שנים ו-11 חודשים
9. מכשפה וקוסם - Witch & Wizard - מכשפה וקוסם #1 / ג'יימס פטרסון או-קיי אני במצב רוח רע, מאוד ... המשך לקרוא גלית לפני 3 שנים ו-11 חודשים
10. מכשפה וקוסם - Witch & Wizard - מכשפה וקוסם #1 / ג'יימס פטרסון או-קיי אני במצב רוח רע, מאוד ... המשך לקרוא אקו לפני 3 שנים ו-11 חודשים
11. אטלס האיזמרגד / ג'ון סטיבנס כל מה שאני אכתוב... המשך לקרוא בר20 לפני 4 שנים ו-4 חודשים
12. אטלס האיזמרגד / ג'ון סטיבנס כל מה שאני אכתוב... המשך לקרוא הבלגית המעופפת לפני 4 שנים ו-4 חודשים
13. אטלס האיזמרגד / ג'ון סטיבנס כל מה שאני אכתוב... המשך לקרוא fairy tale לפני 4 שנים ו-4 חודשים
14. אטלס האיזמרגד / ג'ון סטיבנס כל מה שאני אכתוב... המשך לקרוא Mira לפני 4 שנים ו-4 חודשים



©2006-2017 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ