הרשו לי לגלות לכם סוד: על מנת לקרוא את סאראמאגו ולשרוד, צריך לקרוא לאט.
המבנה הדקדוקי של כתיבתו הוא פס האטה אחד ענק לכל סוג של קורא. ייתכן שסאראמאגו פיתח את הסגנון הזה על מנת לתת לקורא זמן לחשוב בין המילים. מרחב למסקנות. אם ננהג בפורשה על כביש מהיר, לא ניהנה מהפרטים בנוף. אם ניכנס עם אותה פורשה לבוץ, יהיה לנו מספיק זמן להביט סביב וללמוד את הסביבה. דקדוקו של סאראמאגו הוא הבוץ על רצפת הסיפור.
על הפיקחון משרטט דיון בנושא כל כך ישראלי - השחיתות, מנקודת מוצא ישראלית אחרת - אדישות חברתית.
תושבי אותה העיר אשר ראתה רק לבן ב"על העיוורון" מתעצלים לבחור, ואפילו מתעצלים להגיע לקלפיות לפני אחה"צ, ולבסוף מצביעים בפתקים לבנים.
המערכת כולה נכנסת לטירוף, אבל התושבים לא מתרגשים ולא מבינים על מה המהומה. המצב כמובן מתדרדר.
בזמן ש"על העיוורון" (היותר פופולרי) מתחיל את דרכו בחושך ומגיע לאלומת אור בסופו, "על הפיקחון" מתחיל באור יום ונגמר בחושך. בשני הסיפורים הצבע הלבן נוכח, ובשניהם כלב הדמעות משוטט בסביבה מלאת חורבן.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
