אגרוף לבטן הרכב. סטירת לחי מצלצלת. סחרחורות על גבול בחילה. תרכיז מר של מציאות ואמת. פרפרים שחורים בבטן.
צ.מ.ר.מ.ו.ר.ו.ת. א.י.ו.מ.ו.ת.
אל תפתחו את הדף הראשון לפני שלקחתם נשימה ארוכה מאוד.
אבל אל תנסו להתחמק מיצירת המופת הזו. לא בטוח שתצליחו, גם אם תנסו.

אם עד עכשיו לא הבנתם למה האביר השחור סוחף אחריו כ"כ הרבה מעריצים נאמנים, הספר הזה יוכל לסייע לכם להבין זאת.
מעבר לזאת, הספר הזה מצליח להפשיט את כל הפירוטכניקה שהמסך הגדול דוחף לנו לפרצוף כל הזמן, ושופך אור על ברוס וויין במקום בו הסרטים מתיימרים לייצר פילם נואר (אבל מצליחים להחשיך את המסך בכל סצנה מעניינת).

גותהם נפתחת בפנינו במלא כיעורה ואפלוליותה, והפחד מצליח להגיע אל הקורא דרך הסיפור ודרך הגרפיקה המעולה. גם בעמודים היותר אפלים של הסיפור, עדיין העלילה ברורה ותגרום לכם לחשוב.

שלל הטיפוסים, היצורים והגיבורים השונים של גותהם מופיעים בסיפור ללא גינוני במה מיותרים, וללא גרפיקה או הצהרות קלישאתיות.
אפשר אולי לציין נקודת ביקורת אחת (אם נרצה להיות קטנוניים משהו); במהלך השתלשלות העניינים, חסרים רמזים אשר ישלימו את הפן הבלשי של העלילה. בתום הסיפור, הדמות אותה ניסו בטמן, המפקח גורדון והתובע הארווי דנט לתפוס נראית לא צפויה, אולי אפילו בלתי-סבירה ביחס לסיפור.

למראת זאת, סיום העלילה אינו בלתי-אמין.
בשורה התחתונה אפשר לומר שזוהי קלאסיקה אמתית בקנון של באטמן.

אסטריקס, אובליסק ואדיפיקס הם שלישיה גזורה לגמרי.
אלבומי הקומיקס עם הגיבור הגאלי הדגול, אסטריקס, קיימים במספר שפות (כולל לטינית), ונסובים סביב ההרפתקאות של אסטריקס בעולם הישן (ולפעמים בעולם החדש).
מה שיפה בקומיקס הזה, זה שהסיפור יכול לפנות לכל הגילאים. קוראים צעירים יכולים ללמוד דרך הסיפורים על העולם הישן, וקוראים חדשים ימצאו בו ביקורת חברתית על החברות העתיקות האלו, ועל נושאים אשר עדיין קיימים.

האיש מאחורי הכתיבה והעריכה, רנה גוסיני נפטר אי שם בשנות ה70 לפני שאירופה הפכה לספוג מלא סלאפים, אנטישמים נאורים ושונאים אחרים, ובתקופתו הסיפורים היו בעלי גוון היסטורי יותר. כיום הסיפורים נוטים לכיוון מעשייתי, אך עדיין מדובר בסדרה מעולה.

הבעיה העיקרית בסיפורי אסטריקס, היא שחלק מהעקיצות והרעיונות די התפוגגו במהלך התרגום. קראתי את הסיפור בגרמנית, וניתן לראות שחלק מההומור ניראה טיפה צולע.
למרות זאת, זוהי עדיין סידרה מצוינת ומומלצת!

הסיפור הנ"ל הודפס ב 66' ומכיל בליל עלילות הכולל כפ]ר קטן בדרום אנגליה, מס. בני דודים מהיברניה (אירלנד), מים חמים עם חלב, בירה חמה (שאלו בריטים - זה עדיין קיים), וכמובן קרב גדול בין אסטרקיס, אובליסק, אדיפיקס והרומאים. אפילו הביטלס הגיעו לשם.

אמנם לא קראתי את כל האלבומים הקיימים, אך הפרק הזה הוא בהחלט אחד המתוחכמים והמשעשעים ביניהם.

סיפורים רבים כבר סופרו על ניצולי השואה הגיבורים.
כולם יודעים שלא מעט יהודים שרדו בזכות בתי היתומים הקתוליים בפולין ובמערב אירופה.
מצד שני, לא תמיד אנו פוגשים בספר המשלב את הפן הרוחני אשר עליו נבנו הכנסיות היפות ובתי היתומים מלאי החמלה.

ג'וזף הגיע לבית היתומים בכפר קטן בחלק הוולוני של בלגיה.
אב בית היתומים, הכומר פונס, מקבל אותו ועוד 32 ילדים יהודיים תחת חסותו.

ג'וזף, אשר בא מבית עמיד ודי אפאתי כלפי הדת, נחשף לעשן הרוחני של חלונות הוויטראג' שלל איקונין ופסלים, והעוגב המרטיט והרועם של הכנסייה הקרובה. נפש סקרנית של ילד, אשר לא חווה רוחניות בחייו הקצרים, תפרח במקום כזה.

האב פונס הוא אדם מכיל, אך מאידך הוא גם מסתיר סוד.
בינו לבין ג'וזף מפתחים יחסים מעוררי השראה, כשמעליהם מרחף דיון קלאסי וסובלני בין היהדות לדת הקתולית.
בין מבוגר אשר נלחם לכבוש את רגשותיו, לבין ילד אשר מנסה לעשות את אותו הדבר ובאופן טבעי נכשל פעם אחר פעם.

הספר הזה מזכיר לנו איזה מקום משמעותי מעמידה הדת הקתולית לתורה. הרי אם תפתחו את הברית החדשה של הקתולים, תצטרכו לעבור את כל התנ"ך עד שתגיעו לפאזל הסיפורתי של הבשורות ועלילותיו (לכאורה) של אותו האיש.

זהו ספר טוב מאוד, למרות אקורד סיום בנאלי וסר טעם המפשפש בסכסוך הישראלי-ערבי בא"י של אחרי השואה.

* הייתי רוצה להוסיף שמהכירות אישית עם מספר בלגים דוברי פלמית, מדובר בעם מקסים. הייתי רואה הגיון בכתיבת הסיפור הנ"ל על קהילה פלמית ולא וולונית. חלק זה של בלגיה מוביל את הפדרציה כיום לחורבן בחסות השריעה, וכואב לי על כך.

חולני. במלא מובן המילה.
זהו ספר שלוקח כל מה שבטבע של הילד - חופש, הנאה, סקרנות, חלימה בהקיץ... והופך אותו לסיוט סאדיסטי ודוחה.

קראתי את הספר בשפת המקור. לא פלא שהגרמנים סובלים מכזו סטגנציה אנאלית.
הספר הזה מנסה ללמד לקח ומוסר, אבל תמיד נגמר בקטסטרופות מזעזעות. הילדה נשרפת לחלוטין. הילד מאבד את האצבעות כי הוא לא מצץ את האגודל. כולא F'n מצץ אגודל! זו לא סיבה לסאדיזם איסלמי!

או למשל הילדים התעללו בילד האפריקאי ונענשו ע"י טבילה בכסת דיו. יופי. זה לא הופך אותם לפחות גזענים - זה רק מכסה אותם בצבע שהם לועגים לו. איזה מן מוסר זה??

גם ההיגיון סביב הרגלי האכילה של אוגוסטוס השמנמן...
א. ממתי ילד שמנמן פתאום לא רוצה לאכול מרק?
ב. גם אם לא בא לו מרק, כי בואו נודה שירקות גורמים בחילה לחלק מהאנשים, זה לא אומר שהוא לא יאכל משהו אחר. זו גרמניה, פרפלוכטה שייסה, לא חסר פה תפוחי אדמה ובשר לבן. אז פעם אחת בשבוע הוא יאכל את האוכל של אבא ולא את המרק של סבתא. ביג דיל...
אבל לסיים סיפור כזה במוות של ילד מפאת רעב? בחיי ד"ר הופמן, גש לארון המשקאות, תוציא את השנאפס, מזוג כוס של שוט, תניח אותה על השולחן ושתה את שאר הבקבוק. Prost.

אה, וד"ר הופמן היקר, לספר לילדים שהם עלולים לעוף בעזרת המטרייה שלהם כמו רוברט - יגרום להם לרצות לתפוס את המטרייה ולצאת כל פעם שיש קצת רוח בחוץ. אז מה מה עשית עם זה?

נקודות האור היחידות בספר הינן הסיפורים על פרדריק האכזר ועל הצייד, אשר מלמד ילדים צער בע"ח. פה דווקא כן הייתי מלמד ילדים שהתעללות בבע"ח נגמרת באסון אדיר.

מומלץ למבוגרים בלבד, חובבי הגרוטסק והסאדיזם.

שולמית שחר מתמקדת בעיקר בסקירה העובדות ובמחקר הפופולרי בנושא הצוענים באירופה, ובעצם פותחת לקורא העברי חלון להכרתם.

רוב הישראלים מכירים את הצוענים אשר צצים בתקופת התיירות בערים הקלאסיות של אירופה, אך מלבד המפגשים הקצרים האלו (ואלו לא תמיד מפגשים נעימים), לא ידוע עליהם הרבה בישראל.

הכרתי פעם מישהו מרמה"ג אשר לטענתו אחד מהוריו צועני. הוא עצמו לא ידע הרבה על הצוענים. הוא אפילו לא הכיר את המעדן "הלאומי" (הרי ההגדרה "לאום" אינה חופפת במלואה את הזהות הצוענית). יתכן שהמחסור במידע עליהם מגיע מסוג של היעדר עיסוק עצמי בתרבות וזהות הצוענים - מצד הצוענים עצמם.

הספר הזה מספק הזדמנות להכרה בסיסית, ואפילו נקודת מבט על הדמיון ביננו לבינם.
חסר לי הפן הנוסטלגי אשר עולה בעיני רבים כאשר הם חושבים על צוענים, אך בסך הכול זהו ספר טוב.

הרשו לי לגלות לכם סוד: על מנת לקרוא את סאראמאגו ולשרוד, צריך לקרוא לאט.
המבנה הדקדוקי של כתיבתו הוא פס האטה אחד ענק לכל סוג של קורא. ייתכן שסאראמאגו פיתח את הסגנון הזה על מנת לתת לקורא זמן לחשוב בין המילים. מרחב למסקנות. אם ננהג בפורשה על כביש מהיר, לא ניהנה מהפרטים בנוף. אם ניכנס עם אותה פורשה לבוץ, יהיה לנו מספיק זמן להביט סביב וללמוד את הסביבה. דקדוקו של סאראמאגו הוא הבוץ על רצפת הסיפור.

על הפיקחון משרטט דיון בנושא כל כך ישראלי - השחיתות, מנקודת מוצא ישראלית אחרת - אדישות חברתית.
תושבי אותה העיר אשר ראתה רק לבן ב"על העיוורון" מתעצלים לבחור, ואפילו מתעצלים להגיע לקלפיות לפני אחה"צ, ולבסוף מצביעים בפתקים לבנים.
המערכת כולה נכנסת לטירוף, אבל התושבים לא מתרגשים ולא מבינים על מה המהומה. המצב כמובן מתדרדר.

בזמן ש"על העיוורון" (היותר פופולרי) מתחיל את דרכו בחושך ומגיע לאלומת אור בסופו, "על הפיקחון" מתחיל באור יום ונגמר בחושך. בשני הסיפורים הצבע הלבן נוכח, ובשניהם כלב הדמעות משוטט בסביבה מלאת חורבן.

Who will deliver me from this body of death
Current 93.

הספר הזה מבוסס על רשימות אוטוביוגרפיות של יוזף מוראו, בן משפחה אצילה בעלת אדמות באוסטריה. גיבור העלילה חי ברומא, בגלות ממולדתו ובגלות-מבחירה מזהותו האוסטרית.
מות הוריו שם קץ לחייו האיטלקיים, וכפה על מוראו בעלות על האחוזה המשפחתית. מוראו לא סובל את משפחתו, מלבד דוד אחד.

ברנהארד יוצר שפה של הגזמה שזורה בלשון המעטה, על מנת לנהל סגירת חשבון בין יוזף למשפחתו. הסופר לא פסח גם על השואה והקורבנות, ושילב אותם בסוף הסיפור בניסיון ליצור תחושת קתרזיס (תוך נקיטת צעד הרסני במיוחד!).

ראוי לציין שלאורך כל הסיפור ישנה אווירה גרוטסקית. יש מי שירגיש זאת באופן מחניק.

אני חייב להודות שזהו לא סיפור קל לקריאה, אבל עשוי לעניין קוראים אשר יתעניינו בביקורת עצמית של האירופאים לאחר מלה"ע השנייה והשואה. חובבי ניהיליזם יתענגו.

שנות ה-60 עם כל הרומנטיקה הנוטפת שלהן. פריז.

מומו הקלפטומן חי באווירה מחניקה עם אביו הדכאוני. מיסייה איברהים, בעל המכולת, הוא "הערבי של השכונה היהודית" (למרות שהוא לא ערבי אלא טורקי סופי, אבל מה זה משנה לשכנים כל עוד הוא פתוח ביום א').

אל מול דמות אב אחת אשר קמלה, עומד דמות אב שניה קורנת אושר לכאורה.
עולם אחד נחרב לאור יום, ועולם אחר מרופד היטב באמרות כנף סוּפיות וחיוכים לרוב.

הסיפור הקצר הזה נכתב כמחזה במקור, וכך קראתי אותו. בזמן שהפילוסופיה מנסה להסביר את העולם והאדם - התיאטרון מתיימר לייצג אותם. אריק עמנואל שמיט מצא בהצלחה דרך לגזום את כל הנרטיבים, כל הסתירות, כל המרירות וכל הציניות שבחיים ולצמצם קשר בין שני אנשים שונים בתכלית (לפחות על הנייר, כי את ההצגה לא ראיתי).

הסיפור/ מחזה הזה נותן לנו הצצה לאיסלם הסופי אשר נבלע בים הטרור והחושך של האיסלם העכשווי, וכן לפריז נאיבית של פעם.

כל זה יכל להתרחש בפריז של שנות ה60 אך לא היום, לצערנו.
זו צרפת אחרת. זו טורקיה אחרת. זה איסלם אחר.