אנדרוגינוס כהשתוקקות לחלק שאבד, כמרפא ללב
(זהירות ספויילרים)
בדיאלוג "המשתה" מתאר אריסטופאנס, בדברים ששם בפיו אפלטון, מיתוס המבקש להבהיר את מהותה של האהבה. אריסטופרנס מתאר יצור בשם אנדרוגינוס, יצור כלאיים עגול גוף בעל ארבע ידיים, ארבע רגליים ושני ראשים, מעין חיבור בין גבר ואישה. הוא משתמש במיתוס זה בכדי להסביר את המשיכה של האוהבים זה אל זה – כאילו נמשכים הם אל מי שהיה חלק מהם פעם, בעבר הרחוק,לפני שהופרדו בידי האלים.
יושימוטו, בשני הסיפורים בקובץ זה, "המטבח" ו"צלו של אור הירח", מתייחסת למיתוס זה בצורה מעניינת. בשני הסיפורים עוטים גברים דמות של אישה חסרה, מישהי יקרה שאיבדו, ובכך מבקשים למלא את החסר של חלקם האבוד. כלומר, בעטיית חלקם הנשי הם מבקשים לאחד מחדש את עצמם עם חלקם החסר, לחזור להיות אחד על ידי הפיכת הדמות למינה של בת הזוג בסיפור "המטבח" או על ידי לבישת בגדיה של המתה בסיפור "צלו של אור הירח".
בסיפור הראשון, עטייה זו אינה עובדת לבסוף משום שדמות האב של יואיצ'י ההופך לאימו על ידי שינוי מינו – מת גם הוא לבסוף. מוות זה הוא זה היוצר את הזיווג בין המספרת לבנם של בני הזוג שמתו (הוא יואיצ'י) – ובכך ישנו חיזוק למיתוס ב"המשתה" – הזיווג, ההאחדה, יוצר את האהבה. ואילו בסיפור השני ישנה הצלבה – שני בני זוג שהמקשר בניהם הוא היותם של הנערים, בני הזוג בכל צמד - אחים, חווים אבדן כאשר בת זוגו של האח הצעיר נהרגת בתאונה יחד עם האח המבוגר. המספרת היא בת זוגתו של האח המבוגר, כאשר האח הצעיר, כמעין טקס אזכרה, עוטה את לבושה של חברתו המתה – חצאית בית הספר שלה.
ישנה בסיפור זה רמיזה להצלבה ביחסים, לחשד כי לא סתם מתו השניים יחד; יתכן כי היה קשר סמוי בין שני המתים שלא התגלה טרם התאונה – (המספרת מציינת כי היו בינה ובין בן זוגה בגידות). וגם כאן, ישנה רמיזה, בסגנון היפני המצמצם, הרומז בלבד, כי גם בין בני הזוג אשר נותרו בחיים ייתפתח משהו. שוב יש כאן התייחסות ל"משתה" של אפלטון – בת הזוג החיה תופסת את מקומה של זו המתה, ההאחדה מתרחשת בתוך ההצלבה כאשר בני הזוג המתים, הקיימים במימד מיתי כל שהוא, מתאחדים, בעוד החיים מתאחדים גם הם – כאילו כל חלק מצא את מקומו, זה במוות וזה בחיים. ברגע שהאחדה זו מתרחשת, היירגי (האח החי) מסיר את לבושה של חברתו המתה. גם כאן מסתיימת ההאחדה ברגע שהזיווג שיצר המוות יוצא אל הפועל. האנדרוניגוס מת ובמותו יוצר את האהבה, כפי שתיאר אריסטופאנס של אפלטון.
כתיבתה של יושימוטו משתמשת במסורת הכתיבה היפנית בכדי ליצור עולם חדש, יפני - מודרני. על סף שנות התשעים (הספר יצא ב-89')ישנו בטקסט רמיזה לבאות, אותה תחושה של "משהו גדול הולך לקרות" – העולם הופך קטן יותר עם הטכנולוגיה, תוכניות בישול ו"לייפ-סטייל" עולות לאוויר, השגת מספר טלפון או כתובת של כל אחד (שנייה לפני האינטרנט) היא קלה כמו קסם, ניתן לנסוע לכל מקום וכמובן להיות כל דבר (גבר שהוא אישה ולהפך) – דבר שהחל לצאת החוצה בדיוק באותה תקופה אך היה ועודנו מהפכני יותר בחברה שמרנית כמו זו היפנית.
מול התיאורים היפים של הנוף, והשמיים והנהר, כמו במיטב המסורת היפנית, הכתובה והחזותית, עולה התיאור של הבדידות של הכרך, והשתנותם של הערכים מקידוש הטבע לעולם הבטון. מעולם שהוא רוחני לעולם של חומר, של מטבח ומזון ותשוקה וייצר. ומתוך כל אלו מסתמנת האהבה, המשיכה לחלקו השני שלנו בעולם האמיתי. בשני הסיפורים, המתים מפנים את מקומם לחיים, ובכך מאפשרים את האהבה הקונקרטית, של הכאן והעכשיו. קידוש ההווה על פני העבר (המסורת); קידוש החומר על פני הרוח, המטבח על פני חדר הלימוד או המקדש.
