הקדמה
במשך שנים שבהן הייתי בטיפול, ציפיתי שישאלו אותי על הרצונות1 הגדולים שלי. אף מטפלת או מטפל מעולם לא שאלו. הסחתי את דעתי בתשוקות קטנות ובמכשולים גדולים בניסיון להגשים חלק ממה שהיה חשוב לי, ובמקביל עיכבתי את עצמי באין ספור דרכים. הפרעתי לעצמי שוב ושוב. נצמדתי לדברים שהתבררו יותר כנטל ופחות כהזדמנות.
"תשאלו אותי מה אני באמת רוצה! מה מדליק לי ניצוץ בעיניים?"
חיכיתי לקבל רשות מאחרים. בושה וגאווה שלטו בי. ככל ששאפתי להרחיב את המבט, צרות אופקים מנעה ממני לחיות את החיים במלואם.
בסופו של דבר נמאס לי לחכות ולהרגיש תקועה, והתחלתי לשאול את השאלות האלה כשהוסמכתי כמטפלת. עבדתי עם אלפי אנשים מכל שדרות החברה, ונדהמתי מהחשמל שעומד באוויר כשמדברים על רצונות עמוקים. כשמזקקים ומבינים את הרצונות שלנו, אפלים ככל שיהיו, ולא משנה מה הנסיבות, התהליך דוחף אותנו קדימה ונותן לנו הרגשה שפתוחות בפנינו אפשרויות. הבנת המאוויים שלנו מחזירה אותנו לעצמנו ויוצרת תנאים שמאיצים את הצמיחה שלנו.
לכולנו יש רצונות וקונפליקטים. אנחנו חושפים חלק מהרצונות האלה אבל מסתירים אחרים, אפילו מהתודעה של עצמנו. הרצונות העמוקים שלנו מפחידים ומרגשים אותנו. אנחנו פוחדים מכישלון וחרדים מהצלחה. אם נזהה ונבין את הרצונות שלנו, נוכל להתנהל עם עצמנו באומץ רב יותר ולחיות חיים מספקים ושמחים יותר.
מהחברה שסביבנו אנחנו לומדים לחתור להישגים ולהסתיר את הרצונות שלנו. אנחנו מעמידים פנים שאנחנו רוצים את הדברים הנכונים, בדרך הנכונה. אנחנו דוחקים הצידה את המאוויים שלא אמורים להיות לנו ומכניסים את הרצונות הנסתרים למין מחסן פסיכולוגי — החיים שלא חיינו.
הם נסתרים לא רק מאחרים אלא גם מעצמנו. כשחושפים את הרצונות שנדחקו הצידה ומדברים עליהם, זוהי פריצת דרך. ההתמודדות עם רצונות נסתרים היא חלק חשוב בטיפול הפסיכולוגי. אנחנו מתמודדים עם פנטזיות לא פתורות וסובלים מחרטות. אנחנו ניצבים מול סוגיות מתמשכות מעברנו שפוגעות בנו גם כיום. לפעמים הסודות שנחשפים הם נושאים שכבר ידוע לנו שאנחנו מסתירים — אובססיות, רומנים, התמכרויות. אבל לפעמים הסודות הם סיפורים שלא סיפרנו אפילו לעצמנו.
הרצונות הנסתרים שלנו משבשים את כל ה"צריך" — את הדברים שצריך לרצות או שצריך לעשות כדי להשיגם. אנחנו מגיעים למבוי סתום כי אנחנו פוחדים מכישלון ונמצאים בקונפליקט עם הרצונות שלנו. ריצוי של אחרים ופרפקציוניזם מונעים מאיתנו לעתים להעז לחוות דברים חדשים. אנחנו מסתובבים בהילוך סרק. אנחנו מאלחשים את עצמנו בסמים או באלכוהול. אנחנו מעמידים פנים, מסתירים חלקים מעצמנו. אנחנו רוצים את מה שלדעתנו אסור לרצות ולא רוצים את הדברים שצריך. פעמים רבות אנחנו לא סגורים על הרגשות האמיתיים שלנו ונחושים מדי לנהל חיים לפי תסריט ידוע מראש. הספר שבידיכם מבקש לעודד אתכם להכיר ברצונות שלכם ולקבל אותם. הוא מציע חלופה לרגש האשמה שרודֶה במאוויים הנסתרים שלנו ומשתיק אותם. הדרך הטובה ביותר לצאת מהמבוי הסתום היא להבין את הרצונות שלנו, לזהות את משמעותם ולהבהיר את סדרי העדיפויות.
בפנטזיות שלנו אנחנו מדמיינים איך החיים יכולים להיות. יום אחד נעשה את מה שאנחנו באמת רוצים. אם רק הדבר ההוא היה קורה אחרת, או אם היינו בוחרים אחרת, החיים היו מה שאנחנו רוצים. אבל ה"יום אחד" וה"אם רק" משטים בנו, מענים אותנו עם הבלחות מהעבר ומהעתיד המדומיין, ומשבשים את היכולת להפיק את המיטב מכל ההזדמנויות הקיימות בחיינו כיום. הסיפורים בספר זה עוסקים באנשים במגוון גילים ושלבי חיים שמתחבטים במאוויים הרוחשים מתחת לפני השטח. ההתמודדות עם הרצונות ועם האמת שלהם היתה עבורם תחילת הדרך לפתרון.
הספר הזה יסייע לכם להתחבר למה שנמצא מתחת לפני השטח, לקבל את מה שהיה נסתר מעיניכם ומעיני אחרים, ובעזרת המודעות שפיתחתם להתקרב אל גילוי הדרך שבה תרצו באמת להתקדם בחיים היקרים — והיחידים — שקיבלתם עלי אדמות.
פרק 1
לאהוב ולהיות נאהבים
יש לנו רצון לאהוב ולהיות נאהבים. זה יכול להיות פשוט וקל. זה יכול להוציא מן הדעת ולהסתבך עד בלי סוף. אנחנו מחפשים אהבה, מפנטזים עליה, חושבים שהיא בלתי אפשרית, דורשים אותה, פוחדים ממנה, הורסים אותה, דוחים אותה, כמהים לה. אנחנו שוברים לבבות, גם את שלנו. החיים יכולים לשבור את לבנו. אבל האהבה עושה את החיים יפים.
לכולנו יש סיפורי אהבה. אלה סיפורים שמשקפים את האמונות שלנו לגבי אהבה. אולי לא סיפרנו אותם באופן ישיר לאחרים, אבל אלה טקסטים פנימיים על אהבה, לרוב לא גמורים, שמעצבים את האהבה שאנחנו רוצים, את האהבה שאנחנו מדמיינים, את האהבה שאנחנו מביעים. למדנו על אהבה מהניסיון, מהתרבות, מאנשים שאהבו אותנו, שאכזבו אותנו, שדחו אותנו, שחינכו אותנו, שהיינו יקרים ללִבם. אנחנו עדיין לומדים. כל עוד אנחנו חיים אפשר להמשיך ללמוד. אנחנו לומדים מזרים, מכישלונות, מספרים, מסרטים, מסיפורים של אחרים, מהטבע. לפעמים הגיהנום הוא לאהוב את הזולת ולפעמים יש הרגשה שהאהבה היא הישועה. אפשר לאהוב ולשנוא את אותו אדם, ואת עצמנו.
כדאי לזכור שלא יזיק לנו לעדכן כל העת את סיפורי האהבה שלנו. יש צירופי מקרים, יש דמויות, תעלומות. העולם משתנה וכך גם אנחנו, וחשיבה רחבת אופקים על אהבה תאפשר גמישות לגבי הפרטים. לפעמים, אחד המכשולים הגדולים למציאת אהבת אמת הוא ההיאחזות בסיפור המקובע לגבי האופן שבו דברים אמורים להיות.
הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו על אהבה נוגעים בנימי נפשנו. הם מעצבים את האמונות שלנו על בני אדם, על הזולת, על עצמנו, על עצם החיים. יש בהם כאב וגם עונג. האמונות שלנו לגבי אהבה יכולות לשפר את חיינו או לגרוע מהם. הטיפול עוזר להביע את הסיפורים, לערוך בהם שינויים ולהבין את המשמעותיים שבהם. בואו נחשוב לרגע על חוויות האהבה שלנו. האם הרגשנו גם לא אהובים? באילו נסיבות התוודענו לאהבה והרגשנו אהבה?
יש אין ספור דרכים לאהוב ולהיות נאהבים. האהבה יכולה להיות הבטחה ואכזבה, אפשר להאמין בה או לפקפק בה. אפשר להתייחס רע מאוד לאדם אהוב, ומי שאוהב אותנו עלול לפגוע בנו. אהבה יכולה לתת לנו תחושת ביטחון או להפחיד אותנו. אפשר לדכא אותה לחלוטין או לשמור ממנה מרחק בטוח. אפשר לחבל בה באלף דרכים. הכחשה היא אחת מהן. דרך נוספת היא הַתָקָה (Displacement).
לעתים קרובות אנחנו פוחדים לאהוב את עצמנו באמת. יש לנו חשש לנפח לעצמנו את האגו, או לגלות שטעינו כשהתלהבנו מעצמנו ולהרגיש מטופשים. אנחנו חושבים שדרושה לנו הוכחה מאחרים שאנחנו ראויים לאהבה לפני שנאפשר לעצמנו לאהוב עד הסוף. אחד הדברים הכי טובים שאני יכולה לעשות כמטפלת הוא לתת מקום לדרכים שבהן אנחנו לא אוהבים את עצמנו. בעייתי לחשוב שאנחנו חייבים לעורר אהבה כל הזמן. אפשר גם להגיע להבנה שאנחנו אוהבים בני אדם שאכזבו אותנו, שבגדו בנו, שפגעו בנו.
אנשים מדברים איתי על אהבה כל הזמן. הם באים לטיפול כדי לקבל עזרה בנוגע לאהבה. הם מתוסכלים מהאופן שבו אנשים אחרים אוהבים או לא אוהבים אותם, לא מבינים אותם, מאכזבים אותם, מפחידים אותם. אבל פעמים רבות הרצון לאהבה הוא פחות ישיר. סוגיות של אהבה מגיעות לטיפול כך או כך. החרדה, הפחד, האובדן, ההתלהבות שאנחנו מרגישים — אלה תחושות בסיסיות שנוגעות לאהבה על כל גווניה. אהבה היא העלילה והמטרה של רוב הסיפורים. עבודתי עוסקת במורכבויות במערכות יחסים — מערכות היחסים שלנו עם אחרים, עם עצמנו ועם העולם. אהבה עצמית היא מסוג הדברים שנשמעים נפלא באופן תאורטי, אבל מקרוב היא מאתגרת. היא אולי באה בקלות לחלק מהאנשים, אבל לרבים מאיתנו היא עשויה להיות הקושי העיקרי.
יש מטופלים שמהססים להביע בטיפול את הרצון שלהם באהבה כי הם לא חושבים שהוא סביר. במסגרת הטיפול, הם לומדים בין השאר להיפטר מהנחות מסוימות שסיגלו לעצמם לגבי אהבה. לעתים קרובות אנחנו פוחדים לטעות, ועריצות הפרפקציוניזם מחזיקה אותנו במצב של שיתוק חרדתי שמכשיל כל חתירה למערכות יחסים ולהתנסויות בעולם שבחוץ. אנחנו רוצים אהבה ויחד עם זאת פוחדים ממנה. מחסום הדחייה — הפחד שלנו מדחייה — מכשיל אותנו. אם נכיר ברצונות הבסיסיים שלנו, נוכל להבדיל בין מיתוסים לעובדות וצורת האהבה תהיה אמיתית ואפשרית יותר. המשמעות היא אולי לחיות בתחושת אי־ודאות מתמדת, או להכיר במה שכבר יש לנו.
ג'ורג' ברנרד שו (שעבורי הוא השראה יותר מספרי פסיכולוגיה רבים) כבר אמר פעם ש"לפעמים בני אדם קשורים לנטל שלהם יותר ממה שהנטל קשור אליהם". בכל מה שנוגע לדברים שאנחנו ממש רוצים, אנחנו מוצאים דרך לשכנע את עצמנו לא לחשוב בבהירות על הרצונות ועל הצרכים האמיתיים שלנו. אנחנו מסתבכים במכשולים. אהבה אינה יוצאת דופן במובן הזה. אנחנו מתארים את הסיבות שבגללן אי־אפשר לעשות משהו, את הבעיות שמונעות מאיתנו להתקדם. קל לנו יותר להגיד מה אנחנו לא רוצים מאשר מה אנחנו רוצים. אם נרשה לעצמנו לרְצות אהבה, נחשוף את הצד הפגיע שבתוכנו ונסתכן בדחייה ובהשפלה שכבר חווינו או שאנחנו מדמיינים. צריך אומץ רב כדי להביע כמיהה לאהבה.
הרצון לאהוב ולהיות נאהבים הוא דבר פשוט וקמאי. הוא יכול להיות גם דבר קשה ומייסר. כשטסה היתה בתהליך הפרידה שלה מהחיים, היא התמודדה עם סוגיית האהבה. היא סיפרה לי את סיפורי האהבה והחיים שלה.
מה שטסה ידעה
המקום הראשון שבו עבדתי כמטפלת היה בית חולים עמוס בלונדון. הייתי חברה בצוות שעסק בטיפול פסיכולוגי קצר מועד בקרב חולים במצב אקוטי ובני משפחותיהם. לא היתה פרטיות של ממש וסביבת העבודה היתה מאולתרת. עבדנו לצד מיטת החולה, בחדרוני שירות, במסדרונות. היתה בי מין אופטימיות בלתי מעורערת שהטיפול יצליח להציע משהו, ולא משנה באילו תנאים ונסיבות. אני עדיין מאמינה בכך. יש הרבה דרכים שבהן אפשר לשפר את החיים.
ההפניה הראשונה שהצוות שלנו קיבל הגיעה מאחת האחיות הראשיות. בכתב יד ובסגנון מיושן שהתקשיתי לפענח, כתב גבר שאשתו, בשנות השישים לחייה ובשלבים מתקדמים של סרטן הלבלב, רוצה לדבר עם מישהו. יש לאפשר זאת בהקדם.
הגעתי למחלקה הפתוחה בהרגשה שאני בוגרת לחלוטין, ענדתי את התג המזהה החדש שלי בשרוך סביב הצוואר, והוא סימן אותי כאשת מקצוע. הייתי גאה כל כך בתג המזהה שלי — לראשונה ראיתי את עצמי מזוהה כפסיכותרפיסטית — עד שלפעמים ענדתי אותו גם לפני העבודה ואחריה. אחות הובילה אותי לחדר מלא בנשים חולות, ואל מיטתה של אישה בעלת מראה אופנתי במיוחד. טסה אמנם היתה חולה, אבל הקרינה חיוניות רכה ונשיות. השיער שלה היה עשוי בתסרוקת, היא היתה מאופרת בליפסטיק וישבה זקופה בעזרת כמה כריות. על המיטה היה מונח ה"פייננשל טיימס" וספרים וקלפים נערמו על השולחן לצדה. המחלקה היתה מלאה במחלות ובכאוס, אבל סביבה היה אזור קטן של סדר מחושב. גבר בעל הדרת פנים ישב לצד מיטתה, וכשראה אותי נעמד מיד, פנה אליי והציג את עצמו בשם דיוויד, בעלה. הוא התפנה באדיבות מהמקום ללא כל מבוכה ואמר שיחזור בעוד שעה.
מבטה של טסה הצטלב עם מבטי. "התקרבי אליי," היא אמרה.
התיישבתי בכיסא שלצדה, שלפני רגע ישב בו בעלה. רעד עבר בי. הסטתי את הווילונות סביבנו כדי ליצור תחושת פרטיות, מסגרת טיפולית סמלית מינימלית. אמרתי לה שיש לנו חמישים דקות. ניסיתי לשדר מעין סמכותיות ומקצועיות. מקרוב, כפות הידיים של טסה נראו סגולות וחבולות ויכולתי לראות את החולשה שניסתה להסוות כמיטב יכולתה.
"אין לי זמן לבזבז. אפשר לדבר איתך באמת?" היא דיברה במין חיתוך דיבור שגרם לי להזדקף. אמרתי שכן, בוודאי, זאת הסיבה שאני כאן.
"אני מתכוונת לדבר באמת. בכנות. אף אחד לא נותן לי. אני מניחה שאת מוכנה לזה. הצוות הרפואי, המשפחה שלי, מנסים להסיח את דעתי ולעזור לי להרגיש בנוח. הם נלחצים ומעבירים נושא כשאני מעזה לדבר על מה שקורה. אני לא רוצה להעביר נושא. אני רוצה להתמודד עם זה."
"ספרי לי עם מה את רוצה להתמודד," אמרתי.
"עם המוות שלי. עם החיים שלי, אני רוצה להתבונן בהם. נמנעתי מהדברים האלה כל חיי וזאת ההזדמנות האחרונה להסתכל כמו שצריך."
שמתי לב לכל מילה שאמרה ולדרך שבה אמרה אותה. האופן שבו בני אדם מתארים דברים בפגישה הראשונה יכול להאיר עיניים למשך שנים. כתבתי בקדחתנות משפטים מסוימים שאמרה, קטעים שרציתי לזכור, אבל היה לי חשוב לשמור על קשר עין ככל האפשר, שהפגישה הטיפולית תתנהל במשותף. לפגוש אותה במקום שבו היא נמצאת, זה מה שיכולתי להציע לה, ולכן שבתי והתרכזתי פשוט בלהיות נוכחת ברגע ההוא איתה.
"אני מרגישה שאני הולכת ונמוגה מיום ליום. אני רוצה לעשות אצלי סדר בעניינים. כדי לעשות את זה יש שני דברים שאני פשוט חייבת לדבר עליהם. תמציתיות תמיד היתה אחת החוזקות שלי. אף פעם לא הייתי בטיפול. זאת בעצם שיחה שבה אני יכולה לדבר בחופשיות ולמצוא קצת אמת ואולי משמעות, ולהבין מה אפשרי. אני צודקת?"
"כן, כן," אמרתי והנהנתי בהסכמה. איזו תמציתיות!
"אבל בבקשה בואי נסכים קודם כול על משהו. אני הולכת עם הרושם הראשוני שלי לגבייך. אין לו הרבה על מה להתבסס, אבל אני מרגישה שאני יכולה לדבר איתך. אז אם ככה, בואי נעשה את זה באמת. אני לא רוצה שזה יהיה חד־פעמי. אני לא בחורה ללילה אחד, בואי נסכים שתחזרי, ושתמשיכי לבקר אותי עד שכבר לא אוכל לדבר איתך."
"אנחנו יכולות להסכים שיהיו עוד פגישות," אמרתי.
"חשוב לי שיהיה ברור בינינו: את תמשיכי להגיע עד שלא אוכל יותר. כדי לספר את מה שיש לי, אני צריכה לדעת שאפשר לסמוך על זה, עלייך, יחד עם כל יתר הדברים שקורים, למשך כל הזמן שנותר לי. בסדר?"
"כן, בסדר." לעבודה היתה מסגרת ברורה של 12 פגישות טיפוליות ולא היה לי מושג מה יהיה לוח הזמנים של טסה, אבל איך יכולתי לא להסכים? היא הפגינה סמכותיות, ובהתחשב במצבה היה נראה שזה יתאים. נוצרה בינינו ברית טיפולית שהתבססה על ביטחון, זיקה אישית ואמון.
"טוב." היא הרימה אליי את מבטה ונשענה מעט קדימה, כאילו מצאה סוף־סוף את מקומה.
"אני הולכת לסתור את עצמי. אל תפסיקי אותי. אמנם אמרתי שתמציתיות היא אחת החוזקות שלי, אבל עכשיו הייתי רוצה לומר מה שאני רוצה, מתוך ידיעה שיש לנו עדיין זמן." הקול שלה נשמע סמכותי לגמרי. היתה בה גם קצת שובבות.
"קדימה." אם היא היתה רוצה שאנחה אותה, הייתי יכולה לשאול שאלות ולהוביל את הדיון באופן המקובל בפגישה ראשונה, אבל טסה לא רצתה בזה ולא היתה זקוקה לזה.
"ה'סוגיה' הראשונה שלי, כמו שאומרים בטיפול (בתקופתי סוגיות היו רק בחדשות, לא ברגשות), עוסקת בחרטה. אני רוצה לספר לך על החרטה, אבל בבקשה, שרלוט, אל תשכנעי אותי אחרת, אני פשוט צריכה לומר את זה." הסכמתי.
"הלוואי שהייתי מבלה יותר זמן עם הילדים שלי, מתחבקת איתם. יש לי שני בנים, בוגרים לגמרי כיום. כשאני תקועה במיטה הזאת, זה הדבר שאני כמהה לו יותר מכול. אני לא מתגעגעת כל כך לדברים בחיים שלי — לארוחות, לנסיעות, לבגדים ולנעליים, לתכשיטים, אין לי בעיה להיפרד מכל אלה. אני אוהבת ליפסטיק ודברים יפים, אבל זה לא חשוב בעיניי עכשיו. אבל כואב לי כשאני חושבת שיכולתי להתחבק איתם הרבה יותר. שלחתי את שניהם לפנימייה. צעירים, לפני שהיו מוכנים לזה. במיוחד הבן הגדול יותר. הוא באמת לא רצה ללכת. הוא התחנן בפניי שלא אכריח אותו. באותה תקופה, לשלוח אותם נראה כמו הדבר הנכון לעשות, מכל מיני סיבות. דיוויד ואני עברנו ממדינה למדינה כל כמה שנים. לא אשעמם אותך עם תירוצים. העניין הוא שאם באמת הייתי מקשיבה, אולי היינו יכולים לפחות להתחבק ולהיות קרובים יותר. להתכרבל, להתחבק. אני לא יכולה לחשוב כמעט על שום דבר אחר... אני פשוט רוצה לחבק את הבנים ולהיות יחד בבית הישן שלנו, בחום ובקרבה. את נראית צעירה, צעירה מדי בשביל ילדים. יש לך ילדים?"
"לא, עדיין לא," עניתי מיד, אף שידעתי שהמדריכה שלי באותם ימים לא תהיה מרוצה שהסגרתי את הפרט הזה בהיסח הדעת.
"טוב, יהיו לך כנראה, וכשיהיו לך ילדים, תתחבקי איתם. תעשי גם את הדברים האחרים, אבל חשוב מאוד להיות איתם. זה החלק שמפתיע אותי... העברתי חיים שלמים בלי להבין כמה זה חשוב. 'להתחבק, להתכרבל' — המילים נשמעות מטופשות אפילו. אבל הן משמעותיות. זה מה שחשוב. אני לומדת את זה רק עכשיו."
הישרתי מבט אל עיניה החודרות והרגשתי צורך להראות שאני מפנימה את לקחי החיים שלה. היא דיברה ברהיטות והתחילה להיזכר ברגעים יפים בחיי המשפחה שלה. המשכתי להאזין בקשב רב ככל שיכולתי, מתוך רצון אמיתי לספוג את קולה, את המסרים שלה, את סיפור חייה.
בעלה, דיוויד, היה דיפלומט במקצועו והוצב באסיה ובאפריקה, והם חיו בשש ארצות שונות.
"כפי שאת יכולה לתאר לעצמך, הזמינו אותנו לכל מקום. למעונות שרד אלגנטיים. למסיבות ולאירועים הנוצצים ביותר. פגשנו אנשים נהדרים. כמה דמויות מרתקות. וגם כמה משעממות עד מוות." היא תיארה את הסעודות החגיגיות שערכה, את השמלות שלבשה, את המנות שבישלה במפגשים מצומצמים, שהיו "לא יוצאות דופן, אבל אף פעם לא אכזבו, ותמיד עם יותר מדי פלפל. 'יש יותר מדי פלפל, טסה!' כולם אמרו, אבל אני מתה על פלפל, ואני חושבת שיש לי פלפל, אז לא הייתי מוכנה להפסיק עם זה. אין לי שום חרטות בעניין. ואלוהים, אני מתגעגעת לימים שהיו מתבדחים על חשבוני בחיבה כזאת במשפחה. אף אחד לא מתבדח היום כשאני חולה."
היא סיפרה לי איך אהבה להדליק נרות. "דיוויד נהג לצחוק עליי בגלל כל הנרות. הוא היה אומר שאני לא צריכה לטרוח ולעשות עניין גדול. הוא היה אומר את זה די במתיקות. 'אל תטרחי כל כך, טסה. אף אחד אפילו לא שם לב'. אבל טרחתי למען מטרה טובה, ותביני, אני שמתי לב. כדאי לטרוח בדברים מסוימים, פשוט כי יש לנו רצון להקסים את עצמנו. כן, זה העניין, עכשיו שאני אומרת את זה בקול — הקסמתי את עצמי עם הדברים הקטנים והיפים האלה. אהבתי לעשות את זה. שרלוט, תשתדלי להקסים את עצמך. זה חלק מלאהוב את עצמך. ולאהוב את החיים."
היא רצתה להיות עורכת. "אני אוהבת לאתר טעויות קטנות ולראות מה אפשר לשפר. הייתי יכולה לעשות את זה די טוב. ואני תמיד מבינה את הכוונה, לא משנה כמה הביטוי מבולבל. אולי חוץ מהכוונות שלי." אבל היא בסדר עם זה שלא היתה לה עבודה. היא עברה ממקום למקום כל כך הרבה, היא עבדה קשה במובנים אחרים, ונהנתה מאוד. היא ביקשה ממני לדמיין אותה ברגעים אחרים של חייה. "את פוגשת אותי עכשיו, במצב הזה, אבל תארי לך אותי בתסרוקת מנופחת. תמיד אהבתי תסרוקות עם הרבה שיער, לא משנה מה היתה האופנה. את יודעת, הסיקסטיז, השיער של ג'קלין קנדי." היא מתגעגעת לגופה, לבחירות שלה ולדרכים שבהן הביעה את עצמה כשהיתה בריאה.
כשהיא נזכרת באירועים חברתיים, בשעות האינסופיות שבילתה עם חבריה, היא תוהה איך העבירו את הזמן, מה עשו בכל רגע ביחד. הם כנראה שתו, היא מניחה, דיברו על ספרים, על אנשים, על תיאטרון, סרטים, נסיעות, אומנות, פוליטיקה, כל זה, אבל היא לא ממש זוכרת את הפרטים. אבל לא מפריע לה הערפול והטשטוש של החלק ההוא בחייה, כי היא יודעת ש"עשתה חיים" אז. היא דאגה, ללא כל צורך, ממה שאחרים חושבים עליה. "כשאני חושבת על זה, החברים שאהבו אותי, ידעתי שהם אוהבים אותי, ואהבתי אותם מאוד. והקשרים האלה הוסיפו לי בחיים. אבל דאגתי בגלל אנשים שאפילו לא היה אכפת לי מהם. פשוט בזבוז," היא אומרת. "קצת בזבוז זמן הוא דבר בלתי נמנע, אבל זה בא במקום דברים אחרים."
טסה הרגישה צורך לומר שוב שהלוואי שהיתה מבלה יותר זמן עם ילדיה. היא היתה כלואה במיטה הזאת, וכשהמחשבות והרגשות הציפו אותה לא היה לה לאן לברוח. בסופו של דבר היא נדרשה להשלים עם העובדה הפשוטה שמדובר בדבר שהיא מתחרטת עליו עמוקות. "הבנים טוענים בתוקף שהם בסדר גמור עם מה שהיה. הם מעולם לא ממש התלוננו. למעשה הם בדרך ללונדון עכשיו — אראה אותם מחר."
"אה, נחמד מאוד," אמרתי. ההערה השגרתית הזאת היא בערך כל מה שאמרתי, בתוספת כמה המהומים וצלילים מעודדים כדי להראות שאני עוקבת אחרי כל מילה. האזנתי בקשב רב ופשוט לא היה ממש צורך לדבר. הייתי שם בשבילה. היא רצתה שאקשיב.
"פשוט אין לי יחסים קרובים כל כך עם הילדים. אני אוהבת את שניהם מאוד, והם כנראה אוהבים אותי רק כי אני אמא שלהם, אבל הלוואי שהייתי נותנת לעצמי להרגיש אהבה, להראות יותר אהבה. את יודעת, שניהם נשואים, בני שלושים פלוס. אין להם עדיין ילדים משל עצמם. אולי בעתיד. מצחיק שאני עדיין קוראת להם 'הילדים'." היא השמיעה צחוק קטן ושובה לב. "אני לא מרגישה שאני מכירה אותם כל כך טוב. יש ריחוק. אולי לא היה, אם לא הייתי שולחת אותם לפנימייה. ואם הייתי מקדישה יותר זמן להתחבק איתם ולהגיד להם שאני אוהבת אותם." הצחוק שלה גווע והתחלף בהבעה של צער מייסר. השינוי היה מהיר. עיניה — הפקוחות לרווחה — נראו לפתע כמו של ילדה מבועתת.
"תוכלי להגיד משהו מזה כשתראי אותם מחר?" אני שואלת. לא יכולתי להתאפק. השאלה שלי החזירה אותה למצב שיחה. אפילו אז הבנתי שאולי נדמה לי שאני מוכנה להתמודד עם הכול ברצון ובכנות, אבל גם אני מנסה להימנע מכך בדרכי שלי כשאני לא מסוגלת לפעמים לשהות בתחושת הצער בלי לנסות להתערב באופן תומך. קשה לראות כאב ולא לעשות כלום.
"אולי, אבל איכשהו אני בספק. אולי. נראה. אבל זה מוביל אותי לדבר השני שאני חייבת לדבר עליו."
"קדימה."
"אני יודעת שלבעלי יש בת סודית בברזיל, עם אישה שהיה לו רומן איתה לפני שנים. היא אמורה להיות בת עשרים בערך. דיוויד לא חושב שאני יודעת, אבל אני יודעת. הוא הרגיש כל כך הרבה אשמה ובושה במשך השנים. זה ברור לי. הוא ביצע כמה העברות בנקאיות לאישה ההיא, מחֶשבּון שהוא חושב שאני לא יודעת על קיומו, וככה גיליתי את העניין. כדיפלומט, דיוויד בוודאי פחד משערורייה, והוא מתנהל די ביעילות ובחשאיות, אבל גם אני פיקחית."
שאלתי אותה מה היא מרגישה כלפי כל זה.
"אולי יהיה לך קשה להאמין, אבל האמת היא שאני לא יודעת. מעולם לא שאלתי את עצמי מה אני מרגישה לגבי זה..."
בהחלט האמנתי לה.
"את יודעת, הוא בטח התייחס אליי יפה יותר בגלל מה שעשה. ואולי אני לא התעמתִּי איתו כי זה התאים לי... הוא התנהג אליי באופן מופתי כל השנים..."
היא אמרה שדיוויד ירגיש צער עז אם יֵדע שפגע בה וגם בילדים. "זה יהיה יותר מדי." הרגשתי שפרטי הסוד, הלוגיסטיקה שכרוכה בדאגה שלה לדינמיקה המשפחתית, הרצון שלה למנוע פגיעה מכולם, כל אלה מטרידים את מחשבתה, מעסיקים אותה יותר מדי ולא מאפשרים לה לפתח רגשות משל עצמה כלפי הבת הסודית שלו. שאלתי מה היא מרגישה כשהיא מספרת לי על כך.
"הייתי צריכה לספר למישהו. לא יודעת, זה פשוט ממש חשוב. באמת, לפחות ביני לבין עצמי, זה עניין משמעותי. לא יכולתי לסיים את חיי בלי להגיד את זה בקול רם. אז עכשיו את יודעת, וכשסיפרתי לך זה שחרר בתוכי משהו. היה אפילו טוב יותר אם היינו בטבע. אני לא אוהבת להיות כאן, במקום הזה. אני מתגעגעת להרגיש בוץ, עשב רטוב. בואי נדמיין ששם אנחנו נמצאות, על גבעה מלאה בוץ ועשב, שנרטב לנו הטוסיק, שאנחנו נושמות אוויר צח, קריר. זאת הבריחה היחידה שלי, הדבר היחיד שבו אעמיד פנים. עם היתר אתמודד בכנות."
הרגשתי שהכמיהה שלה לברוח ולדמיין את עצמה בטבע גם היא כנה.
כשיצאתי מהמחלקה באותו יום חלפתי על פני בעלה ליד דלפק האחיות. הוא ניסה לארגן לטסה חדר פרטי. יכולתי לשמוע אותו משכנע בנימוס את האחות האחראית, והוא קטע את השיחה כדי לעצור אותי בדרכי החוצה. הוא נראה מתוח.
"לפני שאת הולכת, אני לא אחטט, אני רוצה לכבד את הפרטיות של שיטת העבודה הזאת, אבל פשוט תגידי לי, טסה דיברה איתך? היא היתה צריכה לדבר. אני שמח שמתאפשר לה."
"כן," אמרתי, בתחושה שטשטוש הגבולות מאיים עליי. לא רציתי לפגוע בו, אבל גם לא רציתי ליצור עמו קשר. הרגשתי את הממדים העצומים של הסוד שהיא הפקידה בידיי האמונות, והרגשתי שאפילו ה"כן" שלי הוא יותר מדי.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
