זה הספר שלי.
הוא קורא אותי, יותר משאני אותו.
הוא הספר המיוחד שלי.
לא קראתי את הספר הזה כי המליצו לי עליו. לא קראתי אותו מרצון בכלל.
אבל מה לעשות שיש בגרות בספרות, ויש דברים מסוימים שצריך לעשות כדי לעבור אותה. גם אם זה בניגוד לרצוני.
תמיד התרחקתי מספרים כאלו. למה לי לקרוא על מציאות זהה למציאות שאני חיה בה?
הספרים שלי מעולם לא היו כאלה. גם אם הם הציבו בפני מציאות קיומית של אנשים נורמליים בעולם הזה, הספר מעולם לא היה אמתי מבחינתי.
והודיתי על כל ספר כזה שקראתי.
למה אני צריכה עוד הוכחה לכך שהחיים שלי רגילים, משעממים, חסרי ייחוד?
הספרים הם המפלט שלי. הם מספרים לי סיפורים שעוד לא שמעתי. הם מתארים לי עולמות שנמצאים בצד השני של הארון, מעבר למחסום הרכבת, מאחורי עץ האורן, באנגליה של שנות השלושים, בעתיד, בהווה.. כשאני פותחת אותם, הם פותחים בפניי דלתות למקומות אחרים. הם זורקים אותי למציאות אחרת, ושם אני פוגשת אנשים אהובים, מקומות חדשים, וחיים שהייתי רוצה לחיות.
הם המפלט שלי. ולמפלט שלי אני לא מכניסה אנשים זרים.
כשהספר הזה הגיע, הוא היה בדיוק אחד מאותם זרים. הרגשתי שבכוח דחפו לי מישהו לא רצוי למפלט שלי, והכריחו אותי להתמודד אתו. 'זה המצב.' הם אמרו. 'עכשיו תקראי.'
בפחד הולך וגובר פתחתי את עמודיו הראשונים.
איך יכולת לבגוד בי ככה, מדף ספרים יקר, הה?
כריכה, דפים, דיו.. איך העזתם ליצור צירוף שכזה, ועוד להכריח אותי לקרוא אותו?
אבל הימים עוברים, והמבחן מתקרב, והייתי חייבת לדעת במה מדובר.
אז קראתי. לא הייתה לי ברירה.
הספר פותח בריצה.
אפשר להרגיש אותה ממש.
השפה, המשפטים.. צירוף המילים.. אני רצה את הריצה של אסף אחרי דינקה.
והספר סוחף אותי אתו. אני רצה אתו, ולא יכולה להפסיק.
כן. הוא קורה בארץ שלי. כן. המקומות אמתיים, הכבישים באמת שם, וכל משפט שיוצא מהפה של הדמויות יכול לצאת מילה במילה מהפה שלי.
והוא קרוב למציאות שלי יותר ממה שספר אי פעם היה. וזה היה קשה בהתחלה.
ואז גיליתי כמה זה נפלא.
בימים האחרונים סיכמתי את העלילה של הספר כמו שלא עשיתי עם ספר מעולם. שיננתי מוטיבים שמופיעים בעלילה, ניתחתי דמויות וסוגי רומנים, והחלטתי שזו תהיה חזרה טובה אם אני פשוט אשב ואכתוב תקציר של כל מה שקורה בספר. לכו תבינו.
הספר כבר היה אמור לצאת לי מכל החורים.
אבל משום מה.. משום מה זה לא קרה.
הוא מיוחד, הספר הזה.
יש בו משהו שלא נותן לך לעזוב אותו. הכתיבה המדהימה, העלילה שפשוט מחייבת אותך לעקוב בריכוז אחר המתרחש בספר.. כבר המון זמן שלא קראתי ספר כזה.
מישהו לרוץ אתו חשף אותי לסגנון ספרים שהוא הכי לא אני – והראה לי איך הוא אני בדיוק.
תמר, תמר השבורה, הפגועה.. תמר שמרגישה שמשהו חסר בה, שהיא לא שלמה.. שהיא לא יכולה להיות שלמה.. תמר האנושית. מתי בפעם האחרונה קראתי ספר עם דמויות אנושיות? אנושיות באמת? דמויות שסובלות כמו בני אדם, מרגישות כמו בני אדם, ולא פותרות את הבעיות שלהן בהינד עפעף.. דמויות שנלחמות על הזכות שלהן, דמויות שמראות לי מה זה באמת לחיות..
המלחמה של הדמויות בספר, והמאבק המתמיד שלהם הדהימו אותי.
הם הזכירו לי שגם אני אנושית. ושלא משנה על כמה מכשפות, חייזרים, חצויים, אלפים ודרקונים אני אקרא – אני עדיין אשאר כזאת.
הספר בעצם הפך להיות הגשר שמחבר את המפלט המיוחד שלי, למציאות שאני חיה בה.
קראתי ספרים מציאותיים מקודם. אפילו אחד מסוים ומיוחד, שיישאר אתי תמיד. אבל אף אחד מהם לא היה מציאותי ברמה שיכולה ממש לשקף את החיים שלי.
מישהו לרוץ אתו הראה לי שגם בחיים הרגילים אפשר למצוא את המפלט המיוחד שלא נכנסים אליו זרים. בין אם זה בנגינה, בכתיבה, בשירה.. בכל דבר שאעשה מתוך נכונות טהורה להיות פשוט אני.
הוא הסביר לי, במשפטיו היפהפיים, שלא צריך ללכת כל כך רחוק, ולחצות אגמים נהרות, הרים וארונות כדי למצוא מפלט באיזו ארץ רחוקה.
הוא העניק לי, במילותיו העדינות, את המפלט שביקשתי.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
