#
אחד הצ'ופרים של ספרייה חדשה בבית – מעבר לפינוי המוני ספרים שהתנחלו בכל מקום אחר (טוב, פינוי של כמעט כולם...) – הוא שפתאום מתגלים כל מיני ספרים שהסתתרו מאחורי עוד שורה או שתיים של ספרים במדפים הישנים... והנה גיליתי אותו ושמחתי לקרוא בו שוב.

עשרת הסיפורים בספרון הקטן הזה נכתבו בתחילת שנות החמישים של המאה הקודמת. באותה תקופה היתה פריחה של המדע הבדיוני. המון סיפורים קצרים התפרסמו בהמון שבועונים/ירחונים ייעודיים, שחובבי הז'אנר חיכו בקוצר רוח להופעתם. בתוך כמויות גדולות של סיפורי זיבורית, התגלו גם סיפורים מופלאים וסופרים מוצלחים, שנקודות החוזק שלהם היו חשיבה מקורית והמצאתיות. אני קוראת אותו היום, מה"עתיד" שלהם, את מה שהם חשבו שיקרה. אז היינלין ניבא (כמו אחרים) את "הזום" וגם את המכונית האוטונומית. הוא ניבא (כמו אחרים) את המחשב, אם כי המחשב שלו תופס רחובות שלמים וזקוק לצי של טכנאים מיומנים, המטפלים בו וחוצצים בינו לבין שאר האנושות. הוא לא סבר שהנישואים והזוגיות ייעלמו, אך חשב בשנים ההן שהתפקידים המסורתיים של המינים – הוא עובד ומפרנס, היא מטפלת בילדים ומעצבנת – יימשכו גם בעתיד המדומיין. את האינטרנט, הרשתות החברתיות ושיטות התקשורת שאנחנו מכירים היינלין, כמו רבים מהסופרים המתנבאים החמיצו. בספר הזה האנושות מיישבת את הירח, את מאדים ונוגה אבל התקשורת היא תקשורת רדיו ומשדר שצריך להימצא לידו. מקסימום החדשנות שהיינלין תיאר היתה להשמיש את תקשורת ה FM שמחליפה את ה AM הישנה...

כל הסיפורים בספרון עוסקים באנשים בחוץ לארץ. כלומר, מחוץ לכדור הארץ. משובב נפש לקרוא היום את הפרההיסטוריה שהיתה בשנות הארבעים-חמישים של המאה הקודמת. הסיפור האחרון "היגיון של קיסרות" צד אותי. הוא לא טוב או גרוע מהאחרים. אבל הוא מנסה להסביר את שורשי השיטה הקפיטליסטית, בה דג גדול אוכל דג קטן. לפעמים הסיפור הזה מזכיר את "אוהל הדוד תום" עם מכירה פומבית של אנשים שנועדו לעזור לעשיר להיות עשיר יותר. לפעמים הוא מזכיר את המתיישבים הלבנים בדרום אפריקה, שהכפיפו את אחיהם לחוזים דרקונים שלעולם לא יסתיימו כמו ב"הקפות ביער" המעולה. השורה התחתונה היא ששיעבוד וניצול של אנשים בידי אנשים אחרים ימיו כימי האנושות. הדבר היחיד שהצליח להגביל מעט את הדורסנות האלימה, היה לקיחת אחריות של המדינה על כל תושביה (גם העניים והחלשים). תשאלו מה לזה ולמדע בדיוני? זה מדע בדיוני. הוא עוסק תמיד בסוגיות אנושיות, גם כשהוא מתאר כוכבים אחרים וחיזרים.

ספר ישן, יצא לאור בארץ ב 1979. פונט קטנטן, נייר גס (שנשמר היטב). התרגום של עמוס גפן לפעמים ארכאי: מישהי עשתה קפנדריה, לדוגמה. מתי לאחרונה נתקלתם במונח הזה? לעתים משעשע לקרוא בעצם על המנטליות האמריקאית התמימה של שנות הארבעים והחמישים שנכתבה בידי סופרים שראו את עצמם מקדימים את המחנה בשנות אור – אך היו, למעשה, נטועים עמוק בתוך תרבותם.

כשסבי היה חי, הוא נהג לספר לי על ילדותו בקיבוץ, על היותו חבר במחתרת ההגנה בתור בן נוער, על הגיוס לצה"ל.
אבי מספר לי על עולם ללא טלפונים, על הילדות כילד במלחמות ישראל, על המעבר ליישוב חדש ליד רמאללה שאביו הקים.
אני כרגע פטור מלספר, אבל לפעמים אני חושב - מה אני אספר לילדים שלי? על עולם ללא טלפונים? שאני זוכר ששמעתי על "סמארטפון" והייתי בטוח שזה בדיחה? שאני זוכר את הביטקוין כשהוא עוד היה תנודתי ולא יציב?
לילדים שלי אני לא יודע מה אני אספר, ולנכדים? יכול להיות, שבעוד הרבה שנים אני אספר לילד שלי שאני עוד זוכר את השיגור למאדים, את החדשות על האדם הראשון שצעד על מאדים, את התקופה שבה לטוס לירח היה מבצע כביר ולא סתם חופשה נעימה?
אני יודע שזה מוזר לדבר על אקטואליה - אבל ביום שלישי הקרוב אילון מאסק משגר טיל למאדים. המטרה של הטיל להיות רב פעמי, כך שיוכל לחזור בעתיד. המטרה הסופית - שמאדים יהיה אתר תיירות.
הסיפור "הגבעות הירוקות של הארץ" פורסם בשנת 1947. יותר מעשרים שנה לפני שאדם צעד על הירח.
מתי אלך על מאדים?
מתי אצעד על הירח?
מתי אצא לחקור?
מתי אוכל לשיר בשקט -
ליבי רוצה הביתה, למלא את החלל
חוצה מרחבים עצומים בחלל הריק
לראות, לדמיין, להיזכר מעבר לחלל
להתבונן בפני כדור הארץ המוריק

הסתובבנו מסביב לכל גורם שמימי
חיפשנו סביב שווי אמיתי, גשמי,
תחזיר אותי שוב לחברי הוותיק
היישר לפני כדור הארץ המוריק

רוצה לחזור לעד, חולה געגועים
על הכדור שאת חיינו העניק
להסתכל גבוה, לגובהי מרומים
על הגבעות הקרירות של הכדור המוריק

לפני הכל, שני דברים שגיליתי על הספר הזה שלא היה ניתן להסיק מהתקציר מאחורה :
1. מדובר באוסף של סיפורים קצרים, שמתרחשים אמנם באותו "יקום", אבל עם קשר לא בהכרח מחייב.
2. בתקציר הסקתי שמדובר בעלילה המתרחשת בזמן שבו בני האדם כבר התיישבו במערכות כוכבים אחרות וכדור הארץ (ומערכת השמש) הפכה להיות למעין אגדה. ובכן, מדובר בעלילה המתרחשת בתקופה הרבה יותר קרובה (סוף המאה ה20', תחילת המאה ה21,), במקומות הרבה יותר קרובים (בגבולות מערכת השמש).

הספר הזה הפתיע אותי. זה לא ההיינליין שאני רגיל אליו מ"לוחמי החלל", "גר בארץ נוכריה" ו"עריצה היא הלבנה". פרט לסיפור האחרון, יש הרבה פחות התמקדות בפילוסופיה, רעיונות על ממשל, ודעות לגבי יצירתה של חברה חדשה. תחת זאת, הסיפורים מזכירים לי יותר את אסימוב - יש כאן התעסקות רבה יותר בהתפתחות האנושית, הקפיצה לחלל, יישוב כוכבים והסכנות הכרוכות בכוח האטום. מה שכן, היינליין עדיין שומר על ההומור שלו. הדמויות שלו הן אותן דמויות מחוספסות וגסות שמזכירים לי שודדי-ים יותר מאשר אנשי-מדע. בביקורת הקודמת שלי על היינליין הזכירו אותו כשובייניסט. קראתי את הספר תוך כדי שאני זוכר את זה. היינליין, שתוייג כבר כפאשיסט ואנארכיסט - האם הוא גם שובייניסט ? הספר הזה בהחלט לא יעשה טוב למי שחושב עליו ככה. אכן, רוב הדמויות הנשיות הן כנועות ומשניות.

יש משהו קצת משעשע ומוזר בלקרוא ספר עתידני שהעלילה שלו אמורה להתרחש ב"עתיד" שכבר עבר מבחינתנו. במיוחד זה היה לי משעשע כשדמות אחת בספר נתקלת בלוח זיכרון לאסון שקרה בתאריך שזיהיתיו ישר כלא אחר מאשר תאריך הלידה שלי, אי שם ב 1984.
לכאורה הנושאים הם לא אקטואליים. המסע לחלל נראה לנו בימינו נאיבי, כמו גם יישוב הירח ומאדים. הספר מדבר על חיים על נוגה, כשהיום אנו יודעים שזה בלתי אפשרי בגלל תנאי הגהנום והלחץ האמוטמוספרי השוררים שם. יחד עם זאת, לדעתי זה דיי עצוב שההתקדמות שלנו נבלמה, ושאנחנו כבר לא שם בימים האלה. לדעתי זה בטח לא הופך את הסיפורים ללא-רלוונטיים, במקסימום אפשר להזיז את התאריכים מאה שנה קדימה. ובכל מקרה מסקרן לראות את דעותיהם של בני שנות ה 60' על יישוב החלל. אותי זה מרתק.

אני לא אעבור על כל הסיפורים הקצרים, אבל בסקירה ממש קצרצרה - "דלילה והחללאי", הסיפור הראשון בהחלט מכניס לאוירה. שם דווקא מדובר על אישה מרדנית שמתנגדת לבוסים השובייניסטים (ודיי מצליחה בזה). "המשמרת הארוכה" הוא בעל סוף קצת טראגי ומדבר על אומץ לב של עמידה נגד קצין בכיר המוצב על הירח שרוצה להלחם בכדור הארץ. "נהדר לחזור" מדבר על קשיי הסתגלות של ילידי הארץ שחיו על הירח 3 שנים ועתה חזרו לגור על כדור הארץ (להיינליין יש דמיון דיי מפותח, ואני מעריך את הגאונות שלו - בספר הזה הוא בהחלט השתמש בו לתאר את הקשיים וההבדלים בין הירח לארץ). "-אנחנו גם מטיילים עם כלבים" הרשים אותי בעיקר בגלל ההומור והחיספוס האהוב כל כך של היינליין. הסוף של "הגבעות הירוקות של הארץ" באמת ובתמים ריגש אותי, ו"היגיון של קיסרות", שהוא הסיפור האחרון, הזכיר לי קצת יותר את היינליין שאותו הכרתי מסיפורים קודמים. הוא הסיפור הארוך ביותר (40 עמודים), ומדבר על פוליטיקה, ממשל, חופש, פרטיות, וכו'. הסוף שלו לדעתי קצת חפוז, אבל סך הכל מדובר בסיפור מעולה.

סך הכל מדובר בקובץ ממש מעולה של ספרים. הופתעתי לטובה, ואני ממליץ בחום לכל חובבי המדע הבדיוני הקלאסי.

אינני חובב מושבע של מדע בדיוני, רק לאחרונה התחלתי לקרוא זאנר זה ובעיקר את מה שנחשב לקלאסיקות.
את 'הגבעות הירוקות של הארץ' קניתי בחנות יד שניה בעיקר בגלל השם המקסים של הספר, הכריכה והתיאור מאחורה.
משהו בציור הפשוט הזה, של הבית והגבעה הירוקה שמשתקפת על קסדתו של איש החלל פשוט קסם לי.
שם הספר והתיאור מאחורה גורמים לי למעיין עצבות חמימה שצובטת בלב, בני אדם החיים בחלל, מתקדמים בידע אך מפנטזים וחולמים על הבית בכדור הכחול שלנו.
אני מאמין שהמין האנושי עוד יצא ליישב עולמות רחוקים, לא תהיה לנו ברירה... האם נחוש תחושות אלו גם כן? מהי המשמעות של "בית" ושל כדור הארץ עבורנו..
לצערי, ברוב הסיפורים הקצרים בספר זה, אין את הערוגה הזו שכל כך צובטת אותי, ישנם פה סיפורים טובים יותר כמו הסיפור על זוג אשר חיי מספר שנים על הירח, והסתגלותם בחזרתם ארצה, או הסיפור האחרון על עבדות בכוכב נוגה.
אך בערך כמחצית מן הסיפורים, הרגישו לי סתמיים ואף משעמים כמו הסיפור על משפחה שבעת ביקור בירח בנם הקטן נאבד בזמן סיור או הסיפור הפותח על האישה בחברת הגברים.
בקיצור, אני אשאר עם הכריכה והתיאור מאחורה.

יש דברים חיובים ודברים שלילים בקריאת סיפורים קצרים.
אני באופן אישי פחות אוהב את הסגנון של הסיפורים הקצרים אבל היינליין כותב אותם בצורה שוטפת וקריאה כפי שהוא יודע לעשות כל כך טוב
חלק מהסיפורים בספר זה טובים יותר וחלקם טובים פחות, כולם מתרחשים בעתיד הקרוב והשערתי היא שכולם קורים באותו עולם של גר בארץ נוכריה.
להערכתי היינליין התנסה בכתיבת סיפורים קצרים בעולם זה במטרה להרחיב ולהעמיק את הרקע לגר בארץ נוכריה ומאוחר יותר איגד אותם לספר זה.

ספר זה אינו אחד מהמוצלחים ביותר של היינליין