לפני שנים ארוכות, קראתי את כל ספריו של דן בן אמוץ עליו השלום. דב"א כתב לא מעט על סקס ועל פנטזיות מיניות ובאחד מספריו כתב כי אחת הפנטזיות שלו היא להיכנס למיטה עם אשה שהוא פוגש ברכבת ואינו יודע דבר עליה, גם לא את שמה. מדוע צריכים גבר ואשה את כל הגינונים וכללי המשחק שלפני כן, תהה דב"א. לא יכולתי שלא להיזכר בענין הזה כשקראתי את שעה חופשית.

הנושא הזה של יחסי מין בין בני זוג אשר למעשה כמעט ואינם מכירים זה את זו פרט לשמם ומקום עבודתו של האחר, עומד לכאורה בבסיס הספר של ארקולה ליסרדי (שם עט). מדוע לכאורה? מכיוון שבני הזוג נשואים (כמובן לא זה לזו) ורק לקראת סופו של הספר נוגע הכותב בנושא שהוא אולי החשוב יותר: מה עושה הרומן הזה לנישואין של כל אחד מהם.

הספר עמוס בתיאורי האקטים המיניים של השניים ברמה שלא היתה מביישת גם את זכרונותיה של פאני היל. בסופו של הספר, בפרק אחרית דבר משתף אותנו הסופר במחשבותיו על כתיבה אירוטית ונתלה באילנות אשר לדעתי הם גבוהים ממנו בהרבה כדוגמת לוליטה, חוג הסרטן ומאהבה של ליידי צ'טרלי. גם זורבה היווני נמצא שם עם אמרתו כי "אישה הישנה לבדה זו בושה לכל הגברים בעולם". אני קצת חולק על זורבה אבל שיהיה.

לסיכום: אף פעם לא אהבתי את המושג "ספר טיסה" אך בכל זאת הספר עזר לי להעביר את הזמן בטיסה ארצה. למרות כמה תובנות מעניינות, ספרות גדולה לדעתי אין כאן. 3 כוכבים, לא יותר.

ברומן הזה, תמצאו סיפור מסגרת על מורה בתיכון הנשואה לא-באושר, הפוגשת מורה באותו תיכון הנשוי באושר מתקתק. לשניהם יש שעה חופשית פעמיים בשבוע באותם ימים ובאותן שעות ובחלון הזמן הזה- מתפתח ביניהם קשר המבוסס על תשוקה מינית ."

זה מה שרשום על כריכתו האחורית של הספר, שהוא חלק מטרילוגיה על "אי-נאמנות" של ארקולה ליסרדי- שם העט של סופר מסתורי ממונטווידאו .

קיבלתי שני ספרים מתנה לחג מחברתי הקרובה. שני ספרים שלא היו בדיוק "כוס התה שלי", אז החלפתי אותם בשניים אחרים. ו"שעה חופשית" הייתה אחת הבחירות. פשוט הנחתי עליו את היד בלי מחשבה נוספת, ובמרווח של ערב החג ליום המחרת, סיימתי את 158 העמודים שלו שלא התאפיינו בנקודות שיא, או בתנודתיות מאתגרת , והתנגנו בין טווח אקורדים מצומצם לחלוטין, ובמנות מין גדושות שלא לצורך גם אם במרכזו, ניסיונו של הסופר לגעת ולאו דווקא ב"אי-הנאמנות" כמו בתשוקה עצמה. תשוקה מינית נטו, חפה מדיבורים, ומרובת מגעים. "לנאהבים אמתיים אין מה לומר אחד לשני, מעבר למה שהם עושים ? " האומנם ?

וכאן אני מתכוונת להמשיך ולצטט עבורכם חלקים מאחרית דבר של הסופר עצמו, אחרית שבה הוא מנסה להסביר את חשיבותה ומשמעותה של הכתיבה בכלל והכתיבה האירוטית בפרט. ועל ניסיונו לרדת לעומקו של היצר הכי מסקרן אבל עם זאת גם הכי מתעתע, ולהסביר מדוע הוא בחר לכתוב על ארוטיקה דווקא .

"מנה גדושה של אהבה לאמת, זהו, ללא ספק, תנאי הכרחי לכל צורה של אמנות". כך הוא פותח וזה נכון ! "אומנות היא במהותה חיפוש האמת, או ליתר דיוק: חיפוש לשם השגת דבר מה בעל ערך מיוחד בשבילנו, תחושה שהשגנו ראייה ריאליסטית יותר מהריאליה, ראייה שפורצת את גבולות השיח הנהוג ומנפצת אותו.
כדי לכתוב ארוטיקה" הוא ממשיך, "דרושה מנה גדושה של בוז לצביעות המינית, במיוחד כאשר זו לובשת צורה של התחסדות," צודק ! כמעט שיצא לי עכשיו "יש לנו כאן כבר צדיק ! " ח ח ח ה . וזה ממשיך : "הספרות הארוטית ניזונה מהמצבים המטורפים שאליהם היא לוקחת אותנו, עם סטירת הלחי הבלתי צפויה של אותו כוח אפל, אבסורדי, שלא ניתן לעמוד בפניו ושאנו מכנים "תשוקה", ואין לו דבר וחצי דבר עם ההנאות שביציבות הרגשית או שבציוויי הרבייה"

בעצם "כל אדם יכול לכתוב אינסוף טקסטים חסרי מעצורים, מלאי שובבות או חוסר צניעות, אך טקסטים שבהם אנחנו מצליחים לזכות במבט, אפילו חטוף, באמת האורבת בעיקולי האינטימיות שלנו – אותם יכול לכתוב רק מי שמסוגל להתעלם מ"מראית העין" ומהיתרונות וההבלים הנוגעים לטעם הטוב ולכללי הנימוס" .

אז כשהליסרדי הזה כותב "על" – הוא בהחלט משכנע וכובש, אבל כשהוא כותב "את"– הוא מביך, ונשמע יותר חרמן מאשר מלא תשוקה, ובאופן אישי לי הייתה תחושה שהוא פשוט ניהנה להלך בין המילים שהוא כתב כשהוא חושף את ה"עייסק" שלו בפנינו (כמו שהחמות שלי הייתה אומרת) ולהראות לנו גם מה בדיוק הוא יודע לעשות אתו, ואיך, תוך כדי תיאורים אנטומיים שאינם מביישים שום סצנה קולנועית ברמה כזו או אחרת ...

בקיצור ספרון שאין בו שום נגיעה רומנטית, על שתי דמויות אפרוריות שנקלעות למרותה של תשוקה .

ואני בכלל חשבתי על משהו אחר...אז חשבתי !

אז כן – למסתקרנים ! ועדיף לפני יום כיפור שמתדפק כבר על דלתותינו ...
ולא -למי שמעדיף את ה"די לחכימא ברמיזא" .

ולסיכום - אין חדש תחת השמש !

אוטוטו שנת 2013 מגיעה אל סופה. זו הייתה השנה שבה חזרתי לקרוא, התאהבתי מחדש במילה הכתובה, גיבשתי לעצמי טעם מחודש ובדרך גם ניפצתי לעצמי כמה דעות קדומות לגבי העדפות הקריאה שלי. אז אני לא אוהבת רק ספרי מתח. אני בעצם מוכנה לתת הזדמנות להרבה ז'אנרים שבעבר התרחקתי מהם. אני עוברת על רשימת הספרים מהשנה האחרונה ואני רואה בעיקר מגוון עצום. ואני מאחלת לעצמי שגם 2014 תהיה טובה לא פחות ומגוונת לא פחות מהבחינה הזאת.

והנה, במסגרת הגיוון, גיליתי סוף סוף גם אני את הוצאת "זיקית" המופלאה, שאם אפשר להשוות אותה נניח לקולנוע, יש בה משהו מאוד "סינמטקי". הספרים שלה מעניקים את התחושה שהם נבחרים בפינצטה. יש התעלמות משיקולים פופוליסטיים. הם פשוט מכוונים לאיכות (ועל הדרך, הספרים שלהם מככבים ברשימות רבי המכר מדי שבוע – אני עוקבת). הספרים קטנים, צנועים, מעוצבים כולם באותה צורה, ויש בזה הרבה מאוד קסם. רכשתי לי שלושה ספרים שלהם, והשבוע סוף סוף התפניתי לראשון מביניהם: "שעה חופשית". ברור שלא יכולתי להתעלם מהבאזזז שהיה סביבו – ספר אירוטי איכותי.

שמחתי לגלות שהבאזזז הזה היה מוצדק בהחלט. כמה הנאה הסב לי הספר הקטן והצנוע הזה, בשעתיים שקראתי אותו. וכמה חומר למחשבה הוא סיפק לי.

זהו סיפורם של אירינה ואנדרס, שני מורים בתיכון שנפגשים במקרה משום שלשניהם יש שעה חופשית באותה שעה פעמיים בשבוע. אירינה נשואה לא באושר, בינה לבין בעלה יש מערכת יחסים של קור ושל ניכור, והצורך שלה ברומן מהצד ברור. אנדרס נשוי באושר רב, הוא אוהב מאוד את אשתו ומנהל איתה מערכת יחסים מלאה בחום ובאהבה אבל פוריטנית למדי, והדבר היחיד שמעיב על מערכת היחסים שלהם הוא העובדה שהיא לא מצליחה להיכנס להיריון.

אירינה ואנדרס פוצחים בקשר המבוסס על תשוקה מינית בלבד, והם מתגלגלים אליו בטבעיות רבה. זה קשר שמשחרר אותם מכל הכבלים שיש להם, שנותן להם חירות רבה. הם נפגשים פעמיים בשבוע בחדר במלון, אליו הם ממהרים כדי להקדיש שעה שלמה ליצרים שלהם. הקשר המיני הזה תורם לכל אחד מהם בדרך אחרת, ושניהם מפיקים ממנו תועלת. הוא מכניס להם הרבה עניין ואושר לחיים.

הסצנות האירוטיות בספר הן מפורשות מאוד, ישירות מאוד, ולגמרי לא מרומזות, אבל הייתה בהן עדינות רבה, בעיניי. לעתים הרגשתי שאני קוראת שירה. הכתיבה של ליסרדי מופלאה ממש, נעימה, קלילה. הוא מתאר בצורה מדויקת ואמיתית מאוד את נקודות המבט של הגבר והאישה הלא נאמנים, את המשיכה החייתית ואת הרצון להיות נחשק תוך התעלמות מהמחיר. ספר שהקריאה בו היא פשוט חוויה. שלל הספרים הארוטיים שיצאו השנה (סדרת 50 גוונים של אפור, לדוגמה) הוציאו שם רע לארוטיקה. "שעה חופשית" לא מזכיר אותם במאום, הוא רק מזכיר איך צריכה ארוטיקה אמיתית להיראות (ולהיכתב). נפלא, מענג ומומלץ.

אנשי הוצאת "זיקית" מפתיעים שוב ובגדול .

"שעה חופשית" הנו רומן ארוטי ללא כחל וסרק.אנשי "זיקית" טוענים כי הנו רומן ארוטי איכותי ולא פונוגרפי .איני יודעת מהו ההבדל .אבל אני כן יכולה לציין שהטקסט של הרומן הזה הוא אחר.
הרומן ארוטי וגדוש בתיאורים מפורטים של סקס, ועדיין הנו איכותי ומעורר מחשבות ושאלות בנושא הבגידה .

שתי הדמויות הראשיות בספר הן אנדרס ואירינה. מורים באותו בית הספר שחולקים את השעות החופשיות במשבצות זהות במערכת, בימי שלישי וחמישי. אנדרס נשוי באושר לחולייטה האישה הקטנה ,הנאיבית וחסרת היכולת להביא ילדים ,עובדה שאליה השכיל אנדרס .

אירינה ,אירנה -הדמות היותר "גדולה ונוכחת "בטקסט,היא דמות עכברית,ללא חיצוניות מושכת,נכנעת משהו לבעלה האדיש המחזיק מאהבת מהצד ועושה הכל כדי לרצות אותו בכל תפקידיה מהבחינה המשפחתית ,האמהית ,המינית ומודעת לעובדת קיומה של המאהבת .

אירנה סובלת בשקט מחיי הנישואים המשעממים שלה,ומודעת לכך.את המפלט מהשעמום הזה היא מוצאת במפגשיה עם אנדרס בבית המלון הישן ליד בית הספר למשך שעה ומשהו ,בשעה החופשית שלהם בין עשר ועשרה לאחת -עשרה וחמישה , בימים שלישי וחמישי.

בין השניים מתפתחת מערכת יחסים שמבוססת על תשוקה מינית בלבד .הם מעבירים את השעה החופשית בסקס .אין במפגשים הללו דיבורים של "סמול טוק" ,זה לא מעניין את אירינה .היא רוצה סקס .ואנדרס נעתר לאווירה הישירה הזאת ברצון .
מפגשיהם הולכים ומתגבשים לבעלי אופי סקס פרוע ,משוחרר מעכבות בכל פעם .אירינה בעקבות כך מרגישה שינוי נפשי וגופני בתוכה ומתוכה. היא חשה אישה יפה ,מוחמאת .יותר מכך היא אומרת לעצמה :אני מאושרת וילדיי, משפחתי וביתי יוצאים רק נשכרים מהאושר הזה שלי. אין לה שום תהיות באשר לשאלות המוסר בכל מה שקשור במילה -"בגידה " .

אנדרס - טוב לו .הוא מענג ומתענג באופנים שהוא אינו יכול או אינו רוצה או אינו דורש מאשתו האהובה בבית .אשתו "קדושה"!.
אין קשרי-גומלין בין מפגשיו המיניים הסוערים המספקים את הפנטזיות המיניות שלו בימי שלישי וחמישי בחברתה של אירינה המפתיעה בתעוזתה המינית בכל מפגש מחדש,לבין הבית ואשתו .לאנדרס אין כל מחשבות ותהיות מוסריות.כל עוד אשתו אינה יודעת ,וכל עוד הוא מבדיל בין אהבתו לאשתו בבית לבין המין ללא רגשות אהבה אפילו ללא חיבה לאירינה -אז אין כל בעיה מצידו .הוא מתענג וזהו .

בעלה של אירינה -מנואל - ברגע שהנו מודע לקיום מאהב בחייה של אשתו הוא משתנה באופן תמוה ?! - הוא עוזב את המאהבת שלו ,מתחיל להיות נוכח יותר ויותר בבית בין ילדיו, משתתף במטלות המשפחה ומחזר אחרי אירנה בסקס אחר מושקע ,מתחשב ומענג יותר לצרכיה .

אז מה יקרה לדמויות הללו ,בשנת הלימודים הבאה ?האם תהא שעה חופשית במערכת ?האם אירינה עדיין תתנהג כחתולת מין פרועה ונלהבת ללא כל עכבות? האם אנדרס -ימשיך להתעניין באירינה מהבחינה המינית ?

מה המיוחד ברומן הארוטי הזה ? התשובה -שפת הטקסט שלו והשאלות שאותן מעלה הסופר לדיון סביב הנושא: הבגידה .

המחבר -ארקולה ליסרדי {הוא שם עט-פְּסֶבְדוֹן}של סופר אורוגוואי,כותב מסות ודברי עיון מעמיקים ומעניינים על פורנו ופוסט-פורנו ופרסם 25 רומנים ארוטיים .הוא זכה לבוז ולהתעלמות מצד החוגים והמבקרים הספרותיים במדינתו משום שראו ברומנים הללו רומנים פונוגרפיים בלבד .רק כאשר זכה להצלחה ופרסום בבואנוס-איירייס אז החלו להתייחס אל יצירותיו אחרת כאל רומנים ארוטיים .מה שמחדד את האימרה:-שפונוגרפיה היא שאלה של גיאוגרפיה! והפעם היא-אורבנית .

נחזור לטקסט.

הרומן גדוש בתיאורים מפורטים של סקס,איברי הגוף,תנוחות הגוף ומיצי הגוף, במילים ובמשפטים הישירים ביותר ללא כחל וסרק ,ללא "צעיפי-מילים" ,שפה לוהטת, יצירית ,עסיסית ומגרה .

ליסרדי המחבר טוען באחרית דבר שכתב במיוחד למהדורת בעברית ,כי כדי לכתוב ארוטיקה צריכים להתקיים בכתיבת הסופר שלושה מאייפנים :

-מנה גדושה של אהבה לאמת,כי אמנות היא במהותה חיפוש האמת .ולכן יש לגעת בה ללא מתווכים .

-לכתוב ארוטיקה דרוש מנה גדושה של בוז לצביעות המינית ,זאת המעניקה מידת התחסדות לנורמליות לגינונים ונימוסי החברה .

-אין להפעיל כל צנזורה עצמית מצד המחבר בבחירת המילים והמשפטים כדי לגרום למיסוך חוזקה של האירוטיקה .

אין ספק שליסרדי עומד בטקסט במאייפניו הללו.

ולמרות האופי הישיר של השפה -המחבר מעלה ברומן תהיות מוסריות אישיות וחברתיות סביב נושא -בגידה בבני זוג.

אירינה מוצאת צידוק למעשיה בגין אדישות בעלה כלפיה וחוסר הסיפוק המיני בחיי הנישואין שלה ,יותר מכך לאחר שהיא מוצאת אושר וטעם בחייה החדשים בעקבות יחסי המין הפרועים עם אנדרס,היא רואה עצמה אישה מאושרת ומתוך כך אמא מאושרת לילדיה ולמחויוביותיה למטלות הבית .
תודו שיש דברים בגוו .

אנדרס מצידו -מוצא הצדקה למעשיו בכך שהנו יודע להבדיל -כך להרגשתו ,בין פגישות המין שמגשימות את רצונותיו ודמיונו הפרוע במין עם אירינה ,לבין אהבתו לאשתו חולייטה ,שאין הוא רואה עצמו כלל בעמדת לדרוש או לבקש ממנה להיות כמו אירינה ,כי חולייטה היא קדושה !! אשתו אינה יודעת על קיומה של אירינה -ולכן אינה נפגעת ממנו והוא אינו פוגע בה .
חוסר הידיעה הוא המפלט המוסרי -הצידוקי מצידו!

והכי הכי חשוב -אין לו כל רגשות אהבה לאירינה ,רק רגשות עינוגי הגוף .אז מה בכלל לא מוסרי או פוגע בכך שהמין מהצד נעשה רק בתוך מסגרת "הטכנית" ללא רגשות חיבה או אהבה כלשהם?! יש להתייחס אל סוג המין הזה כמו לאכילה, שתיה ,שינה ,דהיינו מילוי צורכי גופו הפיזולוגיים.
תודו -שגברים אכן חושבים ומצדיקים את בגידותיהם באופן החשיבה הזה .

אכן זהו רומן ארוטי ישיר ובוטה בטקסט אבל מבין שורותיו עולה בחינת מהות הבגידה,מה הם המדדים שקובעים מה היא בגידה
בבן הזוג ?! כמה רמייה עצמית יש פה? מהי האמת מציאותית כאן? מה ההצדקה ?מה מחירה של הבגידה ?.

לכשעצמי - לא קטעי הארוטיקה ברומן הם העיקר,אלא הנלווים ההכרחיים לשאלות מוסריות שכל בן/בת זוג נתקלים בהם ביחסיהם :

-מהי בגידה ? בגידת הגוף בלבד ? האם הטיעון בדבר יכולת ההפרדה בין גוף לנפש היא אמתית ? מציאותית? או כיסוי טיעון מוסרי להמשיך ולבגוד ?

-האם שיממון בחיי נישואין הם עילה לבגידה ?

-האם המחיר הנפשי והגופני שאותו משלם הנבגד מצדיק את מעשה הבגידה ?

-האם האושר והסיפוק שאותם מוציאים הבוגדים -זולג באמת ובמציאות לחיי הנישואין שלהם ועושה לכולם רק טוב ?

-אם מעשה בגידה לא נחשב איסור חברתי -מדוע הוא נעשה בהסתר ?


לא קראתי את "50 גוונים" ולכן איני יכולה להשוות בין הספרים מבחינת התוכן,הטקסט והמסרים .ברור רק שהספר הזה פורסם 4 שנים לפני "50 גוונים" כך שאת הבכורה בנועזות ובמיוחדות שלו אי אפשר לקחת ממנו .

את הספר תרגמה בכישרון מיוחד -סוניה ברשילון.

מאיירת העטיפה היפה והכל -כך מותאמת לזירת ההתרחשות המרכזית בספר: בית מלון ישן שהמאוורר בצורתו הזאת מעניק נכון את התחושות והאווירה בחדר ובמהלך המפגשים הסוערים בין אירינה ואנדרס .המאיירת -נטע חמו .

עוד ספר מוצלח ,מעניין,מיצירות ספרותיות עולמיות אחרות ולא שגרתיות ,המביא לקהל הקוראים הישראלי בית היוצר של הוצאת
"זיקית" כפי שהבטיחו.

שאפו !!.

גבר ואשה, העובדים באותו מקום עבודה, נפגשים באופן אקראי. שניהם נשואים (לאחרים) לשניהם יש עניינים משלהם. באופן מקרי יש להם שעה פנויה באותו זמן, פעמיים בשבוע. עד כה סיפור מוכר, רבים חוו אותו. שום דבר מיוחד לכתוב עליו. וכך גם מפה והלאה.
הסיפור על שני האנשים המקיימים מערכת מינית המתוארת בפירוט רב, מתקדם בדיוק כמו מין "חפוז" - בלי קישקושים, בלי להתעכב על הדמויות כי הדמויות, המניעים, ההתלבטויות(?), ההשלכות, אינם חשובים כלל. מה שחשוב זה האקט המיני. והפנטזיות של הסופר.

ליסרדי כותב ספרות אירוטית. בזה הוא מתמחה, ולדעתו - לפי "אחרית הדבר" בסוף הסיפור - בזה הוא מומחה. לדעתו כדי לכתוב אירוטיקה דרושה מנה גדושה של אהבה לאמת (שימו לב. יש אמת, היא אחת והיא תנצח!) מנה גדושה של בוז לצביעות המינית - במיוחד זו הלבושה בהתחסדות. והגורם השלישי ההכרחי לדעתו כדי לכתוב אירוטיקה הוא חוסר יכולת להפעיל צנזורה עצמית. ניסוח יפה, אבל משמיט את הגורם הכי חשוב (לדעתי הלא נחשבת) בכתיבה (אירוטית וגם אחרת): היכולת לגרום לקורא להזדהות עם הכתוב, ולדמיין את עצמו כחלק מהסיפור. היכולת הזו חסרה פה לגמרי.

בדרך כלל אין חשיבות למין הסופר. נראה לי לפי הספר הזה, שבספרות אירוטית יש לזה חשיבות רבה. הסופר הגבר הכותב את הפנטזיות המיניות שלו מעצב את דמות האשה שלו לפיהן. אבל האשה בסיפור אינה יותר "אשה" מבובה מתנפחת. היא כתובה רק כמענה לפנטזיות מיניות - במידה רבה מופרכות - של הסופר, ולא ניכרת התעניינות בדמותה של האשה מעבר לתפקוד שהוא ברא עבורה.

ועוד מלה על ההוצאה שמיתגה את עצמה כהוצאה איכותית ורעננה, בועטת במוסכמות ובמימסד. זה רק הספר השני של ההוצאה שקראתי, ואי אפשר להסיק ממהמדגם החסר הזה על ספרי הההוצאה, אבל לא נראה לי ש"נידח" שווה בהכרח ל"איכותי". את הראשון אהבתי את הנוכחי לא אבל שניהם אינם ראויים, לדעתי, לתואר "ספרי מופת".

הספר קריא, קצר מאד (עוד סימן הכר של ההוצאה. 158 עמודים בפורמט קטן - פחות משעה של קריאה.) ועוד כמה עמודים למי שיטרח לקרוא את הגיגיו של ליסרדי על כתיבה אירוטית. לא סבלתי בקריאתו, אבל כמו שהבנתם - לא אהבתי בכלל. הוא לא עניין אותי גם כשהוא לא שיעמם אותי. נראה לי שאני צריכה לקרוא את "50 גוונים של אפור" כדי לאזן את הסיפור הזה...

אני לא פוריטנית. אין לי בעיה עם סצנות סקס, אני יכולה לכתוב אותן, אני יכולה לקרוא אותן וגם לראות אותן ולהנות. הבעיה שלי היא סצנות סקס שמשתלטות על כל הספר, כך שהמעברונים שבין אורגזמה לאורגזמה, טובים ככל שיהיו פשוט לא מחזיקים מים. בעיניי, ספרים מהסוג הזה הופכים להיות חוברות מהסוג שמחביאים מתחת למזרן וקוראים בגלל המאמרים.
נכון שמעולם לא קראתי ספר מהסוגה של חמישים גוונים של אפור, נעלמת בעיניך, שרועה מתחתיך או נר לרגליך שצצו כמו פטריות אחרי הגשם, אבל הייתי סקרנית וזיקית הרי שווה איכות וליסרדי נשמע סופיסטיקייטד ומובטחת כתיבה אוורירית (מה זה?) שאינה נטולת קריצה הומוריסטית (איפה?)... יאדה יאדה יאדה, העדפתי ברכבת מתל אביב לחיפה לשחק טאקי בטלפון מאשר לסיים את חקר הארוס של הוגו, הסופר המסתורי שרק השם הפרטי שלו ידוע (כמה מגרה את הדמיון).
אגב, בעמוד 51 מצאתי את הקריצה ההומוריסטית. לפחות צחקתי בקול רם: (כאן המקום לשים אזהרה כמו על שער הספר: זהירות! תוכן אירוטי)
"אנדרס כרע על ברכיו על המיטה, פתח בשתי אצבעות את שער המקדש והשחיל את אבן האודם".
ובעמוד 55 "- תן לי את זה - אמרה אירינה ובו זמנית כיווצה את גופה... רכנה על בטנו ותפסה את אבן האודם בדיוק ברגע שבו נשפך הליקר."
כולי תקווה שלאבן האודם שלום.

מה דרוש כדי לכתוב ספר ארוטי (אני ממשיכה את הקו של אחרית דבר בספר) ובכן, כשרון כתיבה פיגורטיבי והרבה אומץ.
לאחרונה כמו תוכניות המוסיקה האינסופיות ותוכניות הבישול בטלויזיה כך גם הטרנד של הצפת ספרי פורנוגרפיה.
חמישים גוונים, סיקרט ועוד.

גם הוצאת זיקית נותנת מענה לטרנד ואותי סיקרן מה תבחר הוצאת זיקית לפרסם מאחר והיא מתיימרת להוציא ספרי איכות ובכן ואכן הספר עולה על אחיו העוסקים בנושא בכמה רמות ועדיין....

קצת על הדמויות: הוא מורה להיסטוריה והיא מורה למשהו אחר שיד המזכירה כיד המקרה שיבצה אותם לאותן שעות חופשיות בשבוע ומכאן מתחיל הסיפור:

שניהם נשואים הוא באושר והיא בהרבה פחות אושר וכאן אני חושבת שהסופר נכנס לנישה עקיפה של נושא הבגידה מוצדקת או שלא ובהחלט משאיר סוגיה זו למחשבה במהלך הסיפור ולאחריו ונושא הבגידה בסיפור מהווה כמעין גיבור משני בספר.
הסופר בהחלט מביא איתו לתוך הכתיבה עכבות מוסריות שבאות לידי ביטוי בין השורות ובהרבה הזדמנויות בסיפור.

מעניינת בחירת הגיבורים, הם אינם חתיכים הורסים מהממים וסקסיים במראם החיצוני אלא בדיוק ההיפך הגמור מדובר בשני אנשים מן הישוב הוא רזה וגבו מעט כפוף היא נראית לו תחילה כמו משהי השרויה בדיכאון והיא מסוגרת בתוך עצמה ואפילו בתחילה ניכר שנשיותה מוזנחת.

בקצרה ועל דרך החיוב, הספר קריא מאוד יש לו ערכים מוספים וחומר למחשבה למרות היותו ספר אירוטי בעליל והוא כתוב טוב בהחלט.
אפשר לקרוא.

סופרים הכותבים ארוטיקה, כמו ציירים ופסלים המציירים ומפסלים עירום. כשהדברים נעשים בטעם טוב זה נראה בסדר. מיניות אינה התחסדות, אינה צביעות היא חלק מחייהם, מחיינו.
סיפורם של אירינה ושל אנדרס מפרי עטו של רקולה ליסרדי ש"קבע" שעה חופשית באותו היום ובאותה השעה. יומיים בשבוע.
השניים מורים עמיתים בבית ספר. אין בינם יחסי מרות או כסף או כל מרכיב אחר - אפילו לא אהבה. רק ארוטיקה טהורה אחרי ה... הם חוזרים ללמד בכיתותיהם עד לסיום יום הלימודים. ומדובר במערכת יחסים מתמשכת.
כל הספור התחיל ביום גשום כשהשניים הסתתרו מהגשם באותו מקום. רק לאחר שהחלו דמעות לזלוג על לחייה של אירינה ואחרי מחשבה אנדרס קם ונישק אותה פעמיים בזוויות הפה. ולא ידע מה גרם לכך ולא התכוון, שתי הנשיקות המסו משהו ופתחו דלת לארועים.
הם אנשים מהוגנים ונשואים אנדרס נשוי באושר רב ללולייטה ומנסים להביא ילד לעולם.
אירינה נשואה לא באושר למנואל ובטוחה שיש לו מאהבת כבר תקופה לא מבוטלת ולהם שני ילדים. (אולי מסביר את הבכי בתחילת הספור).
כעת עוברים ל"מערכה ב', לקטע המיני פה אין בכוונתי להפריע למהלך המעשים בהערות מתחכמות. בשל דרך כתיבתו ממעיט בדיאלוגים. את ה"גיבורים" אנו מכירים דרך המעשים והמחשבות הנלוות למעשים. הארועים המתוארים והמחשבות הנילוות מביאים לשינויים - לתהלכים נפשיים מורכבים יש לזכור שמדובר בבגידה!!
למרות סצנות סקס שאינן משאירות מקום רב לדימיון הספר אינו "ספר זול" הוא ספר ארוטי וקריא.

ספר מתלבט בהגדרתו הבסיסית, בין פורנוגרפיה לאומנות, והאם הוא עונה על קרטריונים של איכות בקטגוריה זו או אחרת.
הסיפור פשוט.
אירנה ואנדרס מורים באותו בית ספר, מנצלים שעה פנויה ( היינו קוראים לה "חור" כסטודנטים), כדי לפתח ולהעצים רומן מתמשך ביניהם.
הסיפור מנסה להביא רבדים נוספים בנפש גיבורנו ובן/בת לוייתם.
ובכן,נתחיל מיתרונו העיקרי של הספר ,הוא קצר. כך שהקריאה בו אינה דורשת מאמץ גדול. הוא כתוב בקלילות של סיפור רכילות לחברה וזה נחמד.
תיאור הסקס מפורט מאוד, אירוטי ללא ערך מוסף ,( אולי חלק מהטכניקות, תמיד אפשר ללמוד משהו).
וזהו.
לדעתי המבחן האמיתי של ארוטיקה טובה , שאפשר להגדירה כספרות, היא השאלה, " האם כעבור ימים נותר בזכרון, או בהתרשמות של הקורא משהו? אולי ליופיו של התיאור? , עצמה מסויימת של הדמויות? או מכלול מרשים כלשהוא?
איני בטוח כי התשובה חיובית בהקשר לספר זה.