"את בטוחה שאת רוצה לקרוא את זה?" כך שאל האיש שלי, שמכיר אותי היטב. יש הרבה סיבות מבחינתי לא לקרוא את הספר הזה. הוא רומן היסטורי, שזו בעיה בפני עצמה, הוא מתמשך על פני יותר מחמש מאות עמודים, שזה מבחינתי הגבול העליון לרומן, ועל הכריכה שלו מופיעה אישה חתוכה. מה יש להם, ליוצרי עטיפות הספרים שמעצבים אותן עם נשים נטולות פנים? חתוכות באיזור הצוואר? כאילו רק השמלה והמחשוף חשובים? במה הם שונים מאותם חרדים שמרססים בצבע שחור פרצופים של נשים על שלטי חוצות? לא משנה. מי שרוצה לראות דוגמאות לכריכות מוזמן לרשימה שייסדתי ונקראת "נשים חתוכות" שכרגע מכילה 61 ספרים שזו הכריכה שלהם.

ובכל זאת למה קראתי? אולי כי שיעמם לי. אולי כדי להבין מי זו ומה זו הפיליפה גרגורי הזאת שכותבת כל כך הרבה רומנים היסטוריים שאנשים אוהבים.

די מזל שקראתי לפני כשנה רומן היסטורי עב כרס שנקרא "וולף הול" והוא החלק הראשון בטרילוגיה, ועוסד בדיוק בתקופה שקדמה לתקופת הרומן הזה, ככה הייתי טיפ טיפה מאופסת על הרקע של הרומן. אז הרקע הוא כזה: תחילת המאה ה-16 הדפוס רק הומצא, ימי הביניים רק נגמרו, אמריקה רק מתגלית ועל רוב העולם שולטים הספרדים. לאנגליה יש מלך, שמו הנרי. השמיני. הוא נושא לאישה את קתרינה שהיתה אשתו של אחיו המנוח, אלא שקתרינה לא יולדת לו בנים זכרים ורק בת אחת שגם היא חלשה למדי ושמה מרי. ועל כן הוא רוצה לשאת במקומה את אן בולין בתקווה שזו תייצר לו יורשים בצורה יעילה יותר. דא עקא, שיש עוד מרי בתמונה, היא אחותה של אן והיא היתה פילגש של המלך. נוצר סבך בעיות דתיות, שהאפיפיור ברומא והבישוף שליחו לא שמחים לסמוך ידיהם על הזיווג החדש. בסוף הפתרון הוא להקים דת חדשה, אבל לוקח לזה זמן רב לקרות. בין השאר בניסיון לעקם את הכללים לטובתו ולטובת יצרו, רוצה הנרי השמיני לבטל רטרואקטיבית את נישואיו לקתרין בתואנה שהיה ממילא היתה "פסולה" בהיותה קודם לכן אשתו של אחיו. ביטול כזה גורם למרי, הבת של קתרין, להיות ממזרה בדיעבד. את היורש, החולני, אדוארד, יולדת לבסוף אשתו השלישית של הנרי השמיני, ג'ייו סימור.

עד כאן הרקע, ועכשיו לספר הנוכחי, הלוא הוא הדור הבא, שזה כבר אמצע המאה ה-16. המלך הנרי מת, בנו החולני יושב על כסאו, והמדינה מנוהלת על ידי רוברט דאדלי, השליט הזמני עד לבגרותו והתחזקותו של אדוארד. לאחר מכן אדוארד מת, וכל הספר עוסק במאבק המלוכה והדת בין מרי, שהיא כמובן קתולית, ובין אחותה אליזבת, הבת של אן בולין, שהיא גם חסידה אדוקה של הדת החדשה, הפרוטסתנטית. על מלכותה של מרי יעיד הכינוי ההיסטורי שניתן לה - מרי העקובה מדם. מרי עולה על כס המלוכה, ומתחתנת עם פיליפה מלך ספרד במטרה ללדת יורש עצר שיקדים את אליזבת וימנע ממנה לעלות על כס המלכות. היא לא מצליחה ואליזבת הפלרטטנית מולכת, לא לפני שהייא מפתה את פיליפה.

כמו ב"וולף הול" גם כאן נדרשת דמות משנית להנעת העלילה. אבל בעוד הילרי מנטל התמקדה בדמות היסטורית אמיתית - תומס קרומוול, פיליפה גרגורי לקחה "דאוס אקס מכינה", דמות בדויה שמשמשת כג'וקר. זאת היא חנה גרין, חנה ורדה, נערה יהודייה בת לאנוסי ספרד שנסה עם אביה סוחר הספרים ובעל בית הדפוס, יברחה מאימת האינקוויזיציה ומתגוררת כרגע באנגליה. איך נערה יהודייה יכולה להיות בכל מקום - גם בביתה וגם בארמון המלוכה, גם על יד מרי המלכה, גם על יד אליזבת וגם בקאלה המותקפת ובמקומות אחרים? אה, זה פשוט. היא סוג של נביאה, כלומר לפעמים, כשנחה עליה הרוח, וככה היא משמשת "שוטה" אבל כזאת שגם יכולה להיות אשת סוד אמינה וגם מרגלת, וגם מאהבת של רוברט דאדלי, אם זה מה שצריך. בנוסף חנה גדלה להיות אישה חזקה, דעתנית ועצמאית, ממש כאילו העבירו עבורה מכונת זמן שלקחה אותה ארבע מאות שנה אחורה. בניגוד למה שכתבתי בספר "שארית היום", שבה המספר הוא דמות לא אמינה במכוון וזה העיקרון של הסיפור, כאן דמות המספר הלא אמינה והמקפצת בין הטוענות לכתר כאילו אין משמרות ואנשי חצר בעולם, היא צרימה לא קטנה במהלך הסיפור.

השעיית האימון הנדרשת מצד הקורא גדולה כל כך עד כי הרוח הנישאת על פני כל העלילה היא רוחם של ספרי פנטזיה, ואין זה סתם. רוב כותבי הפנטזיה, כולל משחקי הכס, ממוקמים במקום שהוא די דומה לאנגליה, ובזמן שדי דומה לתקופת שושלת טיודור, כולל הסוסים, גלימות הרוכבים, המרכבות, האח הבוערת ושאר פרטי חיים לא מודרנים בעליל.

או או הנרי ה 8 נפטר מהר מהר מי ירוץ לתפוס את מקומו,,,,נשים צאו לקרב GO.
כבר ראיתי בחיים קרבות בין נשים אבל הקרב המפורסם ביותר היה בין מרי לאליזבט בסביבות השנים 1553 והלאה.חלק נכבד מהספר מספר על כך.על שתי אחיות חזקות שהדת והאמונה הפרידה בין השניים.ואני תוהה איזה קסם צריך לעשות שכל אחד יחיה באמונתו הוא בלי לשלוף ציפורנים.
אחת הגיבורות הראשיות היא
חנה שגמרה אומר להיות השוליה של אביה שהיה דפס במקצועו.היא החליטה ללבוש בגדי ילד ,לפקוח עיניים בגב ולהדליק נרות שבת בסתר .רק כך יכלה להמשיך לחיות זו הדרך היחידה שיכלה לשרוד את הימים הללו כשכל דיכפין ברחוב נחשב לבוגד.

לפעמים קוראים ספר בעל 60 עמודים שנדמה שהוא ארוך וכבד כאורך הגלות, ולעיתים כמו הפעם הספר בעל 550 עמודים נגמע מהר כל כך ששום דבר לא היה יכול לעצור אותי .
ההצצה אל דפי ההיסטוריה והמרחבים הירוקים והאפרוריים של אנגליה בתקופת האינקויזציה הייתה חגיגה בשבילי כאוהבת היסטוריה
.אני לא יכולה אפילו לתאר לעצמי עולם שבו אני לא אביע את דעתי .
איך אפשר בלי החירות הזו לנוע ולהסתובב מתי ואיפה שאני רוצה בלי להסתתר ולהחבא ולהסתיר את מוצאי ,את אמונתי,את גילי או שם משפחתי.

היום החירות הזו שיש לנו כל כך ברורה שכנראה לא נסכים וניתן לאף אחד להחזיר אותנו אחורה לשום מאה אחרת.

לאחר שהעלו את אמא של חנה על מוקד ובזמן ששתי האחיות מרי ואליזבט נלחמו על כס הירושה חנה גרין ואביה ברחו מהאינקוויזציה בספרד לאנגליה כדי ששום כנסייה לא תרדוף אותם ולא יהיה להם עסק לא עם הקתולים ולא הפרוטסטנטים.שם המשחק לאורך כל הספר הוא העמדת פנים.
כשחנה השילה בסופו של דבר את בגדי הנער היא הפכה לברבורה יפה ומצודדת ולאישה חכמה וברת מזל שתימרנה עם החיים בחצר המלוכה כדי לבנות לה חיים משל עצמה.

הספר מלא בתאורי קרבות על כס המלוכה עם סיפורים מלוכלכים בין שתי האחיות וטריקים ולחשים וגם אלכמיה והעלאות על המוקד אנשים פשוטים שלא עשו כלום הם רק נמצאו במקום הלא נכון בשם הדת הלא נכונה לאותה דקה. כשכל רגע נתון ההסטוריה מתהפכת לגחמת מלכה כזו או אחרת,אנשים משנים פרצופים ומסכות בהתאם לדת השולטת.חנה הפכה להיות שוטת החצר הנצחית שהייתה מקורבת לשתי המלכות ואהבה את שתיהן.חנה הייתה שוטה וידעונית כי ידעה לנבא את העתיד וגם ידעה להלך בין הטיפות.

בזמן שהיהודים היו אנוסים להחביא את דתם והלכו למיסות יום ראשון כדי שאף אחד לא ילשין עליהם.אנגליה התחלקה למאמינים ולכופרים,המאמינים בחרו להאמין לאחות מרי הרצינית שניסתה להתעבר פעמיים או לאחותה אליזבט מהדורה מיוחדת יפיפיה של נסיכה שרמנטית שמסובבת גברים על אצבעה כבר מגיל 14..והיא הצליחה והם היו שלה ועזרו לה לחתור תחת אחותה מרי ולהרוס אותה....השאלה הגדולה מי מאמין ומי כופר? מרתק לקרוא על כך.

ספר עם עליות ומורדות כשם שההסטוריה שלנו מלאה בהם,לעיתים חצר הממלכה מלאה בשמלות צבעוניות ,מסיבות ענקיות עם המי והמי כשכל שועי העולם מתמנגלים.ולעיתים ריח אנשים שרופים ממלא את חצר הממלכה ואפרוריות שולטת בכל קרן צהובה שמנסה לחדור.תלוי לאן נושבת הרוח ומי יושב בשלטון.

ספר נפלא והיה לי תענוג.
חג חירות שמח .

זהו בסך הכל ספרה השני של פליפה גרגורי שקראתי. הראשון היה "בת בולין האחרת" אשר בחלקים גדולים ממנו דמה לרומן למשרתות ואני המשכתי לקרוא אותו רק מפני שהסיפור ההיסטורי ענין אותי מאוד. הספר הזה עולה על בת בולין האחרת בהרבה מאוד דרגות.

הסיפור מרתק: אנגליה במאה ה-16בתקופה שאחרי מותו של הנרי השמיני. תקופת שלטונו הקצרצרה של בנו אדוארד (מנישואיו של הנרי השמיני לג'ין סימור) ולאחריו בתו של הנרי מנישואיו לקתרין מארגון: המלכה (בלאדי) מרי הראשונה. העלילה מספרת כיצד רדפה את הפרוטסטנטים ואת כל מי שנחשד בכפירה וכל זאת דרך עיניה של חנה גרין, יהודיה אנוסה אשר נאלצת להסתיר את יהדותה מאימת האינקויזיציה האנגלית, סיפור מלחמתה של מרי בצרפתים וכיצד הפסידה את קאלה לאחר 200 שנות שלטון אנגלי שם, סיפור הריונותיה המדומים של מרי וכמובן כל התככים בחצר המלוכה, וכל זאת עד מותה והכתרתה של אחותה למחצה המלכה אליזבת הראשונה, ביתו של הנרי השמיני מאן בולין. התרגום מעולה, הסיפור קולח וחמש מאות ומשהו העמודים של הספר זורמים מבלי שנרגיש.

אם אתם אוהבים רומנים הסטורים, הספר הזה הוא בדיוק בשבילכם. לחובבי היסטוריה בריטית כמוני, זו הייתה חגיגה כפולה.

רומן הסטורי הכתוב בכשרון של סופרת בשלה הבקיאה בתחומה.
נהנתי מקריאתו למרות שארכה כחודש ימים. אבי קרא אותו אחרי בעקבות המלצתי בשבת אחת, כך שניתן להגיד שהוא מתאים לטווח אוכלוסיה רחב.

האלמנטים הפנטסטיים ארוגים בעדינות ובמידה ואינם פוגמים בהתייחסות לספר כמקור הסטורי.

נגעו ללבי תאורי ההתמודדות של יהודי אירופה בימי הביניים לפני שקמה מדינתנו.

בדומה לשיר של אש ושל קרח, המרכז של הספר הזה הוא תככים פוליטיים וצביעות בחצר המלוכה. בשונה משיר של אש ושל קרח, הוא מתחקה אחר היסטורית חצר המלוכה הבריטית במאה ה-16 כפי שהתרחשה במציאות החל מימי אדוארד השישי, והוא מסופר מנקודת מבט של נערה צעירה אחת – יהודייה ספרדייה אנוסה, שניחנה ביכולת לחזות את העתיד, כישרון שמקנה לה מעמד של "שוטה קדושה" בחצר המלוכה, וגוזר עליה להיקרע בין נאמנויות כפולות, ממש כפי שהיא נקרעת בין יהדותה המולדת לנצרותה שאומצה מפחד.
מהניסיון שלי, קשה לי להתחבר לספר שמתעמק בנושאים מסוג זה; אני מאבדת עניין, ותוהה עד כמה מחול החיוכים המלכותיים והסכינים הגב שונה מתיאורים מפורטים של טנלובלות נוער. לדעתי, השוני מתבטא אך ורק במיומנות הכתיבה: רמת התחכום, עקביות ובמידת מה העמקה. אך האישיות של שני הז'אנרים כל כך דומה – תיאור ממוקד של אינטרסים, תשוקות, שקרים, בגידות, מעמדות חברתיים, תאוות כוח ובצע, החלפה קצבית של נאמנויות, והמאבקים הפנימיים של דמות או שתיים ישרות-לב. עלילה מסוג זה לא מספקת אותי. אני מוצאת את עצמי מבקשת לדעת מי הן הדמויות עצמן, מה מתחולל בלבן, כיצד הן משתנות ומתפתחות, איך הן מגיבות לתלאות חייהן. אני מוצאת את עצמי מבקשת לאהוב אותן, או לייחל להם רע, להתרוצץ בתוך ראשן – לא להתבונן בהן בשיוויון נפש, כזבוב על קיר. פיליפה גרגורי הותירה אותי מאוכזבת מהבחינות האלה.

התככים והמזימות בשיר של אש ושל קרח לא עניינו אותי מספיק בשביל שאתמיד בסדרת הספרים, אבל אפילו הם היו מעניינים יותר מאלה שמתוארים בעלילה זו: שהרי ההיסטוריה של חצר המלוכה הבריטית ידועה, והסופרת לא מבקשת לשנותה ביצירת עולם מקביל פנטסטי. למתח שהיא מבקשת ליצור בעלילה למעשה אין שום פוטנציאל, משום שהיא מנסה לבנות אותו באמצעות סיפור האירועים ההיסטוריים עצמם – מי יוציא להורג את מי? מי יירש את מי? הכל ידוע לקורא הבקיא בשושלת המלוכה האנגלית, או לכל הפחות לקורא שיש לו גישה לויקיפדיה (והוא יפתח אותה גם בעל-כורחו, ולו כדי לעקוב אחרי מארג האישים וקשרי המשפחה המסובכים).

גם חנה, הדמות הראשית (היא ומשפחתה הם היחידים שאינם דמויות היסטוריות ידועות אלא בדיונות מוחה של גרגורי) לא שכנעה אותי. קשה להאמין שבחצר מלוכה שטופת חשדנות ובוגדנות זו, נערה תמימה יכולה לשרת בו זמנית מחנות אויבים, כמעט בגלוי, מבלי שיחשדו בה; להיות אחראית לאסונות כבדים שבאים על ראשם של אדוניה ולהישאר צחה כשלג בעיניהם.
אם להודות על האמת, לא חיבבתי אותה גם כדמות: הכתיבה הבינונית לא מאפשרת לי לראות את הדברים מנקודת מבטה, אלא מתוך ריחוק מסוים; המניעים שלה לא ברורים לי עד הסוף, והיא לא אמינה: היא מצטיירת כדעתנית ועצמאית כשהיא צריכה לעמוד מול ארוסה, גבר קלאסי של המאה ה-16 שמצפה לרעיה צייתנית; אך אין זכר לדעות ומחשבות עצמאיות כשהיא ממלאת את תפקידה בחצר המלוכה, והופכת לכלבלב שטוף הערצה של כל בן דוכסות או מלוכה שנחה עינו עליה, גם כשמדובר ברגשות הערצה סימולטניים לשני אויבים פוליטיים הקושרים זה נגד זה.
הייתי מזדהה עם הרגשת המחויבות שלה לחצר המלוכה, לו היתה מבוססת על משהו עמוק יותר מסגידה לאישיות חזקה כזו או אחרת, ואילו היתה בה נאמנות אמיתית לאחד הצדדים בלבד; אני לא מצליחה להזדהות בשום פנים עם המסוגלות שלה לאהוב אישיות שזוממת לפגוע, או פוגעת, באישיות אהובה אחרת – אם לא צבועה, הגיבורה של גרגורי היא טיפשה, חסרת עמוד שדרה או שניהם יחד.

אין צורך לומר שאיש מאנשי המלוכה או הדוכסות לא ראוי להערצתה: לא האליל הנצלן והמניפולטיבי שלה, לא המלכה הפנאטית החובבת בשר-אדם חרוך, ולא הנסיכה הפתיינית והאנוכית. ומאחר שחייה של חנה סובבים סביבם, דרושה מידה מסוימת של אמפתיה כלפיהם וחשש לגורלם. אבל לא. לא אכפת לי. לאורך עמודים ארוכים ומייגעים הלורד רוברט כלוא בחדר חנוק, המלכה מרי הראשונה סובלת מהיריון כושל, ליבה נשבר; אחותה הבוגדנית אליזבת מפתה את גיסה המלך בעת משברה, ולא אכפת לי. כל מה שאני מייחלת לו הוא אירוע אחד מעניין שיקרה, משהו שילכוד את תשומת ליבי, אבל אני הופכת דף אחר דף בשוויון נפש, ובקושי מצליחה להילחם בדחף לנטוש את הספר.

למען האמת, גם הכתיבה לא מדהימה. ארנסט המינגווי כתב תיאור מעורר מחשבה על טיבה של כתיבה איכותית: "אם סופר יודע מספיק אודות הנושא עליו הוא כותב, הוא יוכל להשמיט דברים שהוא יודע, והקורא, אם הסופר כותב בכנות מספקת, יחוש אותם בעוצמה חזקה כל כך, כאילו הסופר ציין אותם ממש. אצילות התנועה של הקרחון נובעת רק מכך ששמינית ממנו נמצא מעל המים. הסופר שמשמיט דברים משום שאיננו יודע אותם רק משאיר חללים ריקים בכתיבה שלו."
ובכן, פיליפה גרגורי לא משאירה מקום לנשימה או למחשבה בכתיבה שלה. היא מייגעת וחסרת חן, ואני מרגישה שהספר ארוך כל כך רק משום שהיא חוזרת על עצמה כל כך הרבה פעמים. לא אקרא עוד ספרים של פיליפה גרגורי.

הספר הטוב ביותר של גרגורי! אולי זה בגלל שהדמות הראשית היא דמיונית ואפשרה לסופרת יותר חופש לתאר את רב מימדיותה לעומת שאר הדמויות ההסטוריות שלליבן ושכלן היא מתקשה להכנס. הסיפור של חנה, הדמות הראשית הוא סוחף ומרגש תוך כדי תיאור אירועים הסטוריים בזמן חייה. בנוסף, זה הספר הראשון של גרגורי שבו היה אפשר לחוש עמדה מסויימת של הסופרת על נשיות ועל חופש דת ואמונה.

אין לי מושג איך זה קרה, אבל זה קרה.
קראתי את המלכה הלבנה - הספר החדש-ישן של פליפה לפני שגמרתי את הסדרה שלה על חצר המלוכה של הנרי השמיני.
בכל מקרה לא נהרסה החוויה שלי מהספר, כל כך נהנתי לחזור לשם, אל חצר המלוכה של הנרי \ מרי (ביתו) אחרי הזמן שביליתי בחצר קצת ישנה יותר - של אליזבת וודוויל, חצר שכ"כ רדפה אחרי תענוגות ותאוות.
היה לי קצת מוזר לקרוא מנקודת מבט של יהודייה רדופה, חנה השוטה, על מוסד האינקוויזיציה באנגליה. היה קשה שלא להזדהות עם הרגשות והתחושות החדים של חנה. כשהיא מתארת את מה שעולה בעיני רוחה - קשה להשאר שלווים.
אין לי מושג איך חשבתי לפני שקראתי את הספר שמדובר בספר על ליצן החצר של הנרי השמיני, וויל סומראס. כשקראתי את הכותרת הייתי בטוחה שהכוונה היא לשוטה (בזכר) מחצר המלוכה. לזכותי יאמר שלא חשבתי שפליפה תרחיק לכת עד כדי יצירת דמות חדשה לחלוטין בחצר המלכות האנגלי.
הזדהתי כמעט עם כל מילה שפליפה כתבה על אהבתה האין סופית של חנה לספרים ולהשכלה ולרכישת ידע גם אם הוא ידע שאסור כרגע בלמידה.
כמו כן, אהדתי את חנה על עמידתה האיתנה נגד דעותיו הקדומות של ארוסה\בעלה על מוסד הנישואים, ואהבתי אותה על ניסיונה לקחת חלק בעולם החדש ע"י ניסיון לשנות דברים ולזעזע, ולו במעט, את מצב הענינים בכל מה שקשור במסורת עתיקת היומין הזאת. אני מורידה בפנייך כובע וירטואלי, שוטת חצר וירטואלית שכמותך.
תהנו.

בתקופת האינקויזיציה, כאשר כל אישה בעלת תכונה כל שהיא, שאינה שגרתית בעיני אנשי הכמורה, יכולה להחשב למכשפה שדינה שריפה. מתגלה לאנשי המלך, כי ילדה בת 12 בתו של בעל חנות ספרים, ניחנה ביכולת לראות נסתרות ולנבא עתידות. הילדה נלקחת לארמון המלך ע"מ לשמש כ"שוטה בחצר", וזאת לאחר ש2 מיועצי המלך הגיעו לחנות הספרים, אך הנערה ראתה 3 אנשים. לאחר תחקיר קצר היא מגלה ששמו של השלישי הוא "אוריאל",ואז הם מבינים שהיא ראתה מלאך.היא נלקחת לחצר המלוכה ונשלחת למשימת ריגול כנגד הטוענת לכתר המלוכה לאחר מות המלך הצעיר.מכאן ואילך היא תשמש כחברה/משרתת נאמנה למלכת אנגליה, אחת מאנשי החצר הבודדות האומרת אמת ללא כחל וסרק.הצורך לתמרן בין כל הכוחות המושכים בחוטים בכיוונים מנוגדים, ובנוסף לזאת, הצורך להסתיר את יהדותה הופכים את העלילה למרתקת.
הספר מתאר תקופה שהיא די דומה למסופר בספר עולם ללא קץ אך בתוספת פן יהודי של אנוסים שברחו מספרד הקתולית.
הספר מומלץ מאד.

ספר פשוט טוב. נעים לקריאה, מותח ומתקדם כמו שצריך מצד אחד (בניגוד לכמה רומנים הסיטוריים שהיו עמוסים לעייפה. עיין ערך "הקתדרלה ליד הים") אבל מצד שני לא ממהר לספר סיפור על חשבון תיאורי התקופה המיוחדת הזו וכל הגינונים של חצר המלוכה. יש לו פשוט את המינון הנכון מכל דבר.
נכון שלעיתים מצאתי את עצמי תוהה: "מה, זהו? זה כל מה שיקרה פה?" אבל מצד שני כן קורים דברים פשוט הם כל כך שזורים יפה בספר ואתה כל כך נשאב אליו שאתה לא שם לב כמה הסיפור מתפתח והדמויות יחד איתו.

לצערי לא יצא לי לקרוא את "בת בולין האחרת" לפני הספר הזה ולמרות שאמרו לי שאין קשר בין הספרים אני עדיין חושבת שהספר היה עוד יותר כובש בעיני אם הייתי קוראת אותו עפ"י סדר הכתיבה של הסופרת.
עפ"י הבנתי "בת בולין האחרת" עוסק בדור הקודם של גיבורי הספר הזה (שכאן רק נותנים אותם כרקע היסטורי בשביל הבנה מינמלית של "אלו שהצטרפו אלינו רק עכשיו...") .

כמה דברים קטנים כן הפריעו לי בספר כמו למשל אי סגירת כל הקצוות בסופו והעדר הסבר הגיוני ומתקבל על הדעת לגבי תופעה פיזית שחזרה על עצמה פעמיים בספר אצל אחת הדמויות(בשביל לא להרוס לקוראים עתידיים אני אמנע מלפרט יותר..)
אבל עדיין הרושם הכללי בהחלט היה טוב.
ממליצה לכולכם.