צל שואה
את מ. הכרתי כילדה שגדלה בצל השואה, ואחר כך כאישה הנושאת את צל השואה איתה.
מ.תמיד הייתה לבושה גלותית והיטב, גם אם הסתיו התמהמה ועדיין הייה חם, אביה דאג והוטרד מהאפשרות שהחורף יתפוס אותה לא מוכנה, מבחינתו, מי שלא היה לבוש חם, פשוט לא שרד.
מ.הייתה חייבת כול יום בשעה ארבע לשתות מיץ גזר, או עגבניות, כי זה חיוני לבריאות, לא הייתה לה אופציית סירוב, כי האוכל הוא החיים, ואם סירבה, אביה רץ אחריה עם כוס המיץ, תפס אותה בחוזקה, פתח את פיה, והשקה אותה, כמו אווז פיטום, וכל זאת לעיני חבריה שעמדו בצד וגיחכו על האבא המטורלל. הוא בא משם לחשו, והביטו על המספר הכחול החקוק בזרועו.
כמו סיפורה של מ, אנשי פינות של אסתי ג. חיים, הוא סיפור הדור השני לשואה, המסופר דרך דבורי הבוגרת, המספרת על ילדותה במשפחה פליטת שואה.
הבית של דבורי הילדה מורכב, מפינות חדות, רופפות בחיבורן האחת אל השנייה, בכול אחת מהן חיי אחד מדירי הבית, לבד בעולמו, סבא שעבר שתי מלחמות, חולם שהוא עדיין בחזיתות, אמא מנותקת מהמציאות, שקועה בטירופה, אבא אלים, מתפרץ מידי פעם, ובכעסו מפרק את רהיטי הבית, ובורח לחיים מקבלים, סבתא שורדת, המנהלת את הבית ביד רמה, עוסקת לרוב בהכנת אוכל, ממלאת את המקרר, שלא יחסר. בבית המפורק הזה, גרה דבורי המספרת, עם אחיה. דירי הבית העסוקים איש איש בעולמו, מתעלמים ממנה, היא שקופה, מה שגורם לה לברוא עולם דמיוני משלה. לעתים נפגשים דירי הבית יחד, לחגוג רגע נדיר של שמחה, שאחריו מתרחש אסון.
אנשי הפינות, המוטיב המרכזי של הספר, מטריד כמושג המבטא, את מי שנדחקים לשולי החברה, לילד, או לילדה שהכרנו, ונהגנו ללעוג להם, כמו דבורי הילדה, שכול כך רצתה להיות ישראלית, ובדתה את סיפור הדוד שהוא מנעדרי הצוללת דקר, סיפור שהפך אותה לישראלית לרגע, עד שפרסמו השמות והתגלה קלונה, מה שגרם לה להידחק לפינה, לשמש מושא ללעג בני כיתתה.
הסיפור מתנהל בשני מישורי זמן מקבלים, דוברי הבוגרת, מספרת את סיפורה של דיבורי הילדה, עבר המתחבר להווה. צורת סיפור המשמשת אמצעי להסברת מנגנון ההרס של ילדי דור השני לשואה, באופן שבו הם נושאים את חריגות הוריהם, כמו אות קיין, שכפול נפשי פגום, המשבש סיכוי לחיים רגילים, ומותיר אותם בבדידות, עקודים לפינה שלהם.
דבורי היא אשת פינות, את ידידה האחד איבדה, כשהיצע לה לאחד כוחות, והיא סירבה, " הרי שנינו לבדנו, בלי ילדים, בלי אהבה ... " מהמשפט הזה של הידיד, רגע לפני שנטש, הרגשתי מועקה חזקה בחזה, מתחושת העליבות וחוסר הצדק, הזועקת זעקה אילמת באמצעותה של דבורי הבוגרת.
למציאות המשפחה, מגיחה בהפתעה מתוך העבר להווה, אסתר - נייני הדודה היפה, היוצרת שינוי בסדרי העולם, צופנת בקרבה סודות מהעבר, על האופן ששרדה, ומפרה איזונים רופפים כשסודות העבר מחלחלים לתוך ההווה.
לפתע ראיתי תמונה בהירה של במת תיאטרון, בפינות הבמה, דבורי ומשפחתה יושבים כפופים, קופאים, שותקים, מבטים אל הקירות, התאורה חיוורת, ואז לפתע מוזיקה, ספוט תאורה מוביל רקדנית- דודה נייני היפה, פורצת למרכז הבמה ושרה בקול עמוק וצרוד את שירה של מרלן דיטריך- לילי מרלן, מושכת דמות למרכז הבמה, ועוד אחת, ואחר כך כולם פורצים בריקוד, למילות השיר.
אֵיךְ עוֹד נֹאהַב וְנִתְרַגֵּשׁ
יִרְאוּ כֻּלָּם כְּשֶׁנִּפָּגֵשׁ
כְּמוֹ אָז, לִילִי מַרְלֶן.
ואז, במפתיע הריקוד קופא בדממה.
התמונה הזאת של תיאטרון האבסורד, (המבטאת את רוח הספר) מגלמת התנגשות בין שתי גישות קוטביות לשואה, אחת המתכנסת בתוך עצמה, חייה בחיים שיש בהם מוות, השנייה אותה מייצגת דודה נייני היפה, לוקחת את החיים קיצוני ככול האפשר, למסלול אקסטרים, לא מתייסרת בשאלות מוסריות, חייה את חייה, כאן ועכשיו, כי אולי מחר לא יהיו חיים.
האם אנו מסוגלים לשפוט ערכית ומוסרית כול אחת מהגישות האלו לחיים ?
ככול שחלפות השנים, המחשבה על השואה, הופכת לכואבת יותר, למוחשיות יותר, על רקע ניסיון חיי, שיש בו הבנה, לתבוסות, לחולשות, למאבקי הישרדות, ולמה שהורות מייצגת עבורי. אנשי פינות, נגע בי בעוצמה מטלטלת בקצוות עצבים חשופים, נגיעה שהותירה בי תחושות מאוד מורכבות, שעליהן הייתי צריך להרהר שעות רבות, ובעיקר להירגע מהטלטלה שהספר הזה יצר בנפשי.
הציטוט מתוך השיר המלא - ויקיפדיה, הגרסה העברית לשיר לילי מרלן, בתרגום אברהם עוז (1982)
קישור לשיר לילי מרלן :
http://ingeb.org/garb/lmarleen.html השיר של מרלן דיטריך - Marlene Dietrich 694KB
