פגשתי את מיכל באוניברסיטה. העברית.
ישבתי במנזה - קפטריה בירושלמית של שנות החמישים - והיא הגישה מזון. לעצמה. תהיתי האם הבחורה הצנומה הזאת באמת הולכת לחסל את כל הצלחת הענקית שהיא העמיסה. הסתכלתי בסקרנות על 175 הסנטימטרים הכי מרשימים שראיתי בחיים, והמוח שלי עיבד עשרות נתונים בחמש שניות. טוב, זאת לא חוכמה, כל מוח עושה את זה. ראיתי חיוך עם שיניים מושלמות, מעליו שתי עיניים ירוקות, באמצע אף קטן ובהחלט לא נשרי. מזל שהוא לא נשרי, חשבתי, אני אייצג אותנו בכבוד באגף הזה. המבט שלי ירד קצת למטה. מרשימים אך לא מפוארים. יופי, לא צריך מפוארים. עליתי בחזרה למעלה וראיתי שיער חלק. טוב מאוד, אני לא יודע להתמודד עם תלתלים. אבל מה שבאמת תפס אותי זאת התנועה, הביטחון שביציבה. איזה יופי. פשוט יופי. עכשיו, איך עושים שהיופי הזה יהיה שלי?
***
ניגשתי אליה ושאלתי אם היא רואה איך צומחים לי על הגוף תלתלים קטנים של כבשה.
אתה לא נראה לי שעיר, היא השיבה.
הסברתי שיש שני מצבי צבירה. או שאתה מחליט על עצמך או שאתה כבשה.
למה אתה חושב שאיתי אתה תהיה כבשה? מיכל שאלה בחיוך.
כי רואים את העוצמות שלך דרך הבגדים.
אולי אתה טועה?
לא נראה לי.
אז מה אתה מחליט? מיכל הצחיקה את עצמה.
בינתיים כבשה, עניתי.
באותו ערב יצאנו בפעם הראשונה לבר קטן במרכז העיר. שתינו וודקה. אין על וודקה, בלעדיה הרוסים היו מפסידים לגרמנים את סטלינגרד. בטוח. אחרי הכוסית השלישית מצאתי את עצמי מספר לה הזיות שקפצו לי לראש באותו רגע.
מיכל, את רוצה לעשות איתי מהפכה?
מה יקרה במהפכה?
נקים פה שלוש מדינות. אחת ליהודים, אחת לערבים ואחת לאנשים שאוהבים עמבה.
עמבה?
כן, עמבה. אני לא רוצֶה לגור באותה מדינה עם מי שאוהב עמבה.
מה כל כך נורא בעמבה?
אני לא אוהב את הריח.
טוב. מה עוד יקרה במהפכה?
כל מי שמרגיז אותך יעבור למדינת העמבה.
אף אחד לא מרגיז אותי עד כדי כך, מיכל אמרה בחיוך.
באמת? נניח שהיית יודעת שהמוסכניק רימה אותך במוסך והמציא תקלה שלא היתה. תחשבי על חודשיים התרעננות במדינת העמבה. הוא לא ירמה יותר, נכון?
זה לא קצת קיצוני?
אם את לא רוצה מדינת עמבה, אפשר לחשוב על רעיון אחר שימצא חן בעינייך.
אני לא אומרת שאני לא אוהבת את הרעיון, אני פשוט צריכה להתרגל אליו.
תחשבי על זה, מיכל. ואם את רוצה אפשר לעשות הצבעה.
מי יצביע?
את ואני, מה זאת אומרת מי יצביע?
אתה ואני נחליט על הקמה ופירוק של מדינות? מיכל הקשתה.
בטח, זאת רק ההתחלה.
מה יקרה בהמשך?
כל מה שאת רוצה שיקרה, מיכל. רוצה עוד וודקה?
אתה מדבר לפעמים ברצינות?
בטח, כל הזמן.
טוב, אז תספר לי על החברים שלך ועל המשפחה שלך ועל כל מה שפיספסתי.
טוב, אמרתי. קוראים לי מיקי ואני לא באמת כבשה.
מיכל הביטה בי ואמרה, אני רוצה שהילד שלי יהיה כמוך.
מה זאת אומרת?
אני רוצה שהוא יהיה ילד שמח ושובב.
את רוצה ממני ילד? שאלתי בחשש.
מיכל התחילה לצחוק, מה פתאום ילד ממך, קודם־כול תהיה בנאדם לפני שאתה מציע ילדים לבחורות שרק הרגע הכרת.
אבל את הצעת.
מיכל המשיכה לצחוק ואמרה, אתה מתוק כשאתה נבוך. תראה לי שוב את הגומות שלך.
מיכל ואני גרים בירושלים.
העיר הזאת שנמצאת ליד הכותל המערבי, מערבית לכנסיית הקבר, קצת שמאלה ממסגד אל־אקצה. שם, במרכז העיר, גרים גם בני־אדם. הם גרים בבתי אבן, קמים בבוקר, נכנסים לאוטו ונוסעים לעבודה. הם גם אוכלים וישנים, ושמחים ועצובים, והם ממש כמעט כמו כולם. רק שהירושלמים הם לא אנשים כמו כולם, הם אומרים את האמת כל הזמן. וכך אדם נורמטיבי שמגיע מן החוץ, יכול לשמוע לפעמים שני ירושלמים אומרים דברים אחד לשני. דברים שאותו אדם שהגיע מן החוץ היה ממש נעלב אם היו אומרים לו אותם. נניח אמירה בסיסית וחברית כגון - אתה לבוש כמו תחת היום. סביר להניח שאותו אדם מן החוץ יחשוב בליבו שירושלמי א' רצה להעליב את ירושלמי ב', אולי חלילה להקניטו או סתם לזלזל בכבודו. אך לא ולא. מה שהוא לא ינחש לעולם זה שירושלמי א' התכוון לעזור לירושלמי ב'.
ירושלמי ב' יביט מיד בחולצתו ויבין שלא כדאי לו ללבוש יותר את החולצה המשובצת הספציפית הזאת. ירושלמי ב' יודה לירושלמי א' על עזרתו ויציע עזרה משלו בתמורה. עזרה שתבוא לידי ביטוי באמירה בסיסית וחברית כגון - התספורת שלך היא התספורת הכי מכוערת שראיתי בחיים שלי. ירושלמי א' יקלוט שהספר שלו כנראה שכח את הקו הסגנוני שלו ובחר קו חדש בלי ליידע אותו. הוא ייגש אל אותו ספר - כי בירושלים אין מעצבי שיער, רק בתל אביב הם נהפכו למעצבים - ויגיד לו את מה שהוא חושב על העסק שלו ואולי גם אמירה כללית על אִמו ומקצועה הקודם. רק בשביל לעזור כמובן. כי בירושלים אנשים רוצים לעזור ולכן הם ניגשים אחד לשני ואומרים דברים. דברים מהלב.
כשאמרתי למיכל אחרי שנתיים של יחד שאני רוצה להיות לבד לתקופה, היא מייד הבינה שאני מתכוון לעזור לה. ולכן היא ניסתה לעזור בחזרה והציעה לי לא לראות אותה יותר בחיים. כדי לעזור לי, כמובן. העזרה ההדדית הזאת יכלה להתרחש רק בירושלים. העיר שבה אנחנו חיים ונושמים אוויר הרים צלול כיין.
1. המאפייה של אנג'ל
קוראים לי מיקי, קיצור של מיכאל, ואני בן עשרים ותשע.
אני אוהב את השם מיכאל, יש בו הרבה היסטוריה וגם כמה אנשים עם סיבוב קטן. מיכאל גורבצ'וב שהנהיג את הפרסטרויקה והפך את העולם כשלמצחו כתם מטופש. מיכאל גורדוס שלא יצא מהבית ארבעים שנה, כי הוא אוהב להאזין לרדיו. מיכלאנג'לו שהעביר ארבע וחצי שנים מחייו ליד התִקרה. ועוד כמה שהלכו עם התיאוריה שלהם עד הסוף. לצערי הרב המכנה המשותף היחיד שיש לי עם האישים הדגולים הללו זה הסיבוב הקטן. הסיבוב הזה שגורם לבנאדם להרגיש שיש לו חלומות משלו ורצונות משלו ובזמן הקצר שהוא קיבל על פני האדמה כדאי שהוא יעשה מה שהוא רוצה, ולא מה שאחרים מצפים שהוא יעשה.
קצת אחרי שמיכל ואני נפרדנו, כשישבתי עם גברי ורפי, חברי הילדות שלי, במטבח של ההורים של גברי, ניסיתי להסביר להם שלא יכול להיות שהבנאדם מתאמן בלהיות גבר מגיל ארבע־עשרה, ואז כשהוא כבר ממש מגיע לזמן שלו, באים ואומרים לו, אדוני שכחנו להגיד לך, אתה בעצם כבשה.
בגדת בה? הם שאלו במקהלה פרסית.
השתגעתם? מה אני לא נורמלי?
אז מה קרה?
אנחנו בהפסקה.
מי החליט על ההפסקה? גברי שאל.
זה משנה?
כן, זה משנה.
את גברי הכרתי בגיל שמונה, כשהגעתי לירושלים.
עוד לפני שהמשאית פרקה את הארגזים, לקחתי את האופניים שלי ויצאתי לסיבוב בשכונה החדשה. הוא חצי עמד חצי ישב על האופניים שלו ואמר "תחרות" בריש מתגלגלת. לגברי היה שיער ארוך עם שביל בצד והוא נראה די מאיים. אז עוד לא ידעתי שהכידון של האופניים שלו נוטה שמאלה באופן קבוע, כך שהוא מעולם לא רכב בלי ידיים.
את רפי הכרתי שבוע אחר כך. לרפי לא היו אופניים, כי אבא שלו פחד. במקום אופניים הוא קנה לו טלסקופ. אבא שלו קיווה שהוא יהיה אסטרונום חובב. במקום זה הוא קיבל מציצן שמשקיף בכל ערב מהמרפסת על ההומואים בגן העצמאות.
שלושתנו גדלנו באותו רחוב במרכז ירושלים, מטר מהמדרחוב, חצי מטר מהכנסת הישנה וסנטימטר מגן העצמאות, אם אתה חמוש בטלסקופ של רפי. אבל רק גברי ורפי היו חברים במקהלה הפרסית, כינוי שהדבקתי להם בשלב המביך שבו הקולות הילדותיים שלנו נהפכו לצפצופי נערים. בשביל הפרוטוקול, גברי הוא פרסי במאה אחוז ורפי רק בחמישים אחוז.
ואני, אני כישלון גנטי שנגזר עליו לקבל אפס אחוז. גורל.
מי החליט על ההפסקה? המקהלה התעקשה.
תכין תה, ביקשתי מגברי. פרסים לא מכינים קפה. עיקרון.
בינתיים גירדתי את תפוחי האדמה מהתחתית של סיר האורז וסיפרתי לו שוב איך הייתי אתמול עם אמא שלו ולכן היא בישלה כל כך טוב היום. מגיל הצפצופים אנחנו תקועים עם הבדיחה האומללה הזאת. המשכתי ללהג והתעניינתי בשלומה של עוזרת הבית הערבייה. לערבייה הזקנה לא היו שיניים קדמיות, מה שכמובן עורר את הקונוטציה השנייה הכי עתיקה בעולם. התכוונתי להמשיך ולפתח את היחסים בין גברי לעוזרת כששמתי לב שהמקהלה יושבת בדממה ובוהה בי.
אני, אני הפסקתי, הודיתי.
למה?
כי אני, כי אני הכי, חיפשתי מילה שתתאר אפס.
הסתובבתי מהר ויצאתי מהבית, לפני שבאמת אביך את עצמי.
נסעתי.
למאפייה של אנג'ל.
רציתי לראות אם אחזיק מעמד כשאכנס לבד למאפייה ואזמין עוגת שוקולד לעצמי.
כמה מטומטם אני יכול להיות?
הרגשתי פיזית את האובדן. יש שם לתסמונת הזאת. ניסיתי להיזכר ולא הצלחתי.
בסוף הערב הראשון שלנו החזרתי את מיכל הביתה מהבר שישבנו בו, ורגע לפני שהגענו לשכונה שלה סטיתי מהדרך. מיכל לא שאלה שאלות, גם היא לא רצתה שהלילה ייגמר. האוטו שלי נעצר ליד המאפייה של אנג'ל. קנינו עוגת שמרים גדולה מלאה בשוקולד, ושתי כוסות קפה, התיישבנו על המדרגות של המאפייה, בצענו את העוגה בידיים וטרפנו אותה עד הסוף. אחר כך שתינו את הקפה החם לאט, כדי להתקרר. ילדים טובים ירושלים לא מתנפלים אחד על השני בערב הראשון שלהם. גם אם הם מרגישים שהם רוצים.
הגעתי למאפייה.
לא יצאתי מהאוטו.
המשכתי לנסוע.
לכיוון הדירה של מיכל.
כשנפרדנו מיכל לא בכתה. נשב ממנה קור מקפיא של אכזבה. ממני. מעצמה. התמונה מהרגע הזה מופיעה אצלי בראש בהילוך איטי. המבט של מיכל מלווה אותי כשאני פוסע לכיוון דלת הבית שלה, פותח אותה, מסתובב, מביט במיכל, סוגר את הדלת בשקט, יורד במדרגות, נכנס לאוטו, מדליק את המנוע ונוסע לאט, לאט, לשומקום.
***
שש שעות עברו מאז שיצאתי מהבית של מיכל ועוד שנתיים שבהן היינו ביחד.
הגעתי לרחוב שלה והמשכתי לנסוע. בלי לעצור.
מחר יום חדש.
2. היום יום חדש
היום יום חדש, כך חשבתי כשהכנתי את הקפה של הבוקר.
אבל אם היום נמשך מאתמול אז הוא נחשב חדש או לא? ואם מיכל נעלמת לי לתמיד אז זה נחשב שבא לי לחיות או למות? ואם בא לי למות, למה אני לא מנסה לחזור אליה?
מיכל רצתה שנגור ביחד בדירה שלה, אבל לא גרנו יחד. זה לא מתאים, חשבתי, אבל לא אמרתי, כי איך אומרים את זה למיכל? מיסמסתי. מה כבר יכולתי להגיד לה, שאני לא חברותי בבוקר, שאני אוהב לקחת בשקט את הקפה והסיגריה ולחלום בכל בוקר את אותו החלום - אני בורח מהגטו דרך הביוב, פולנייה שהיה לי רגע איתה לפני המלחמה לוקחת אותי אליה הביתה ועושה לי אמבטיה וגם חופפת לי את הראש. אני עוטה צעיף עבה כשאני נפרד ממנה ליד הדלת. היא בוכה. אני אחזיק מעמד, אני מבטיח ויוצא אל היער האפל שם מחכים לי הפרטיזנים.
בטח פרטיזן. עם סוס ורובה וכל החבילה.
מה יכולתי להגיד למיכל, לא נגור ביחד כי אני אוהב להיות פרטיזן בבוקר? ונניח שהייתי מספר לה את החלום, היא לא היתה עוזבת את הקטע עם הפולנייה והאמבטיה.
תביני, מיכל, הייתי נאלץ להסביר, היא רק החביאה אותי כשברחתי מהגטו, אין בינינו כלום. אז למה היא בכתה? מיכל היתה מתעקשת, נשים לא בוכות סתם.
אחר כך מיכל היתה שואלת איך אני נראה כפרטיזן.
מה זאת אומרת? אני נראה כרגיל, רק עם בגדים של פרטיזן.
הפרטיזן גבוה ורזה כמוך?
כן.
אתה רזה מדי, מיקי, אתה יכול להשמין אותו בקילו או שניים?
הוא פרטיזן, אי אפשר להשמין אותו.
אוקיי. יש לו שיער ארוך כמו שלך?
אין לי שיער ארוך.
יחסית. אתה לא חושב שכפרטיזן אתה צריך להסתפר?
לא.
גם לפרטיזן יש אף נשרי?
בטח שיש לו אף נשרי, ראית פעם פרטיזן בלי אף נשרי?
הוא נשמע לי פרטיזן חתיך מדי, אתה יכול להתלבש לרגע כמוהו? אני רוצה לבדוק אם אני מרשה לך להסתובב לבד ביער כשכל מיני פולניות בוכות בגללך.
לא, מיכל. אני לא הולך להתלבש כמוהו. וחוץ מזה, הוא הפרטיזן שלי ואל תגעי לי בפרטיזן. למה מתערבים לי בחלומות?
***
לא סיפרתי למיכל על הפרטיזן.
שתיתי קפה שני והתחלתי לסדר את הבית על אוטומט, פעולה שמיכל היתה שמחה אם הייתי עושה יותר. אני גר בדירת קרקע בשכונת נחלאות הסמוכה לשוק מחנה יהודה. יש בדירה שני חדרים ומטבח קטן, וגם מקלחת ושירותים, שזה ממש הישג שהם נמצאים בתוך הבית ולא בחצר. הגעתי לשכונה כשהתחלתי ללמוד קולנוע ומייד התחברתי לאווירה, אולי בגלל יצחק וגילה, בעלי הבית והשכנים הצמודים שלי. יצחק עבד בעירייה במחלקת המים לפני שיצא לפנסיה, וגילה היתה ונשארה עקרת בית מצטיינת. מבחינת יצחק, העבודה במחלקת המים היתה בילוי מתמשך שנקטע באיבו בגלל מניין שנותיו.
בכל פעם שהיינו נפגשים בשעת ערב מוקדמת על הספסל בחצר המשותפת, יצחק היה מספר לי בעיניים נוצצות ובקרחת בוהקת סיפורי קרבות על לוחמי מחלקת המים של עיריית ירושלים. השפם האפור שלו היה מזדקר בשיא העלילה, בדרך כלל כשהוא ולוחמיו הנועזים עמדו מול צינור מפוצץ ולא היה ברשותם את מפתח הצינורות הנכון. אל תדאג, מיקי, אמר תמיד בגאווה בעודו מלטף את שפמו הזקור, גם בלי מפתח שיברים אפשר לנצח צינור. אחר כך גילה היתה מביאה אבטיח קר עם גבינה בולגרית, ואני הייתי מוציא בירות ועוד שכן או שניים היו מצטרפים, וכשיצחק היה מרגיש על הסוס, הוא היה מספר איך הוא ולוחמיו השפריצו מים על ראש העיר כשהוא ניסה לשבור להם את השביתה הגדולה. וגם סגרנו לו את המים בשירותים, יצחק סיפר בחיוך מתחטא של שובבים גדולים באמת.
פעם בשנה, ביום האחרון של אוגוסט, יצחק היה לובש חולצה לבנה קצרה ומכנסיים שחורים ארוכים, ובשעה שמונה וחצי בערב היה דופק על דלתי, לסגור את שכר הדירה לשנה הבאה. חוסר הנעימות שלו זעק לשמיים. בוא שב, יצחק, הייתי מזמין אותו באדיבות ומוזג לנו שתי כוסות וודקה של אנשי עסקים גדולים. שנינו ידענו שלא ייצא הרבה מהמשא ומתן המתקרב, אבל עסקים צריך לעשות, גם אם הסכומים נמוכים יחסית לשכונת רחביה המזדקנת שבה גרה מיכל, כמו רוב הצעירים בירושלים.
על כמה חשבת, יצחק? הייתי מתחיל בשבילו את המו"מ.
כמה החברים שלך משלמים? יצחק היה שואל בחזרה.
יצחק, אני אשלם לך כמה שאתה חושב, רק תגיד כמה.
אני בכלל לא רוצה לדבר על זה, מה שלומך מיקי?
אני בסדר, תודה. עשרה אחוז תוספת, מקובל עליך יצחק?
מה פתאום עשרה אחוז, יצחק היה נעלב, מה אנחנו המושבה הגרמנית? זאת שכונה צנועה.
תזכיר לי מתי המשפחה שלך הגיעה לשכונה, הייתי מתחיל בשבילו את הסיפור השני הכי אהוב עליו, רק כדי לחלץ אותו מהמבוכה. כשיצחק נזקק להפוגה ממורשת הקרב של מחלקת המים, הוא סיפר על סבא שלו שהגיע מכורדיסטן ברגל והיה סתת אלוף כמו רוב התושבים שייסדו את שכונת הכורדים, הסמוכה לנו ממערב. באמצע המשא ומתן האומלל שניסינו לנהל, גילה היתה מגיעה לעזור. הייתי מתלונן בפניה שיצחק לא רציני ולא רוצה להעלות את הסכום.
הוא צודק, גילה חידדה, גם ככה הסכום גבוה מדי.
טוב, אני מעלה באופן חד־צדדי בשמונה אחוז, הודעתי.
בסדר, יצחק הסכים. אבל אם אתה רואה שאין לך מספיק אז תודיע לי, טוב מיקי?
טוב יצחק, הסכמתי ולחצנו ידיים.
בנחלאות לא צריך לגבות לחיצת יד בחוזה.
לקראת הצהריים שמעתי דפיקות בדלת. פתחתי אותה וראיתי את גברי ורפי חולפים על פניי ומתיישבים בסלון עם מבט מאשים בעיניים.
מה אתה נועל? המקהלה הפרסית התלוננה.
לא יודע, עניתי, מדי פעם נרקומנים מחביאים חומרים בחצרות של השכונה ובגלל שהם נרקומנים הם לא זוכרים איפה הם החביאו.
התיישבתי על הכורסה וחיכיתי. ראיתי את השפתיים של המקהלה נעות ולא שמעתי את קולה, כמו תזמורת בצורת שמזייפת שירה עם פלייבק. רק שהפעם לא היה פלייבק. השפתיים של גברי ורפי חזרו שוב ושוב על אותו משפט בגרסאות שונות - איפה מיכל - למה נפרדתם - מתי תחזרו - מה יהיה עכשיו? הרגשתי שאני לא רוצה להסביר והסתפקתי בתשובה קצרה, זה נגמר כי זה היה צריך להיגמר.
רפי כעס, אתה מטומטם מיקי.
אני ציפור.
ממתי נהיית בירדי? גברי שאל.
חייכתי, חשבתי שאם ניקולס קייג' היה קורא לבירדי עם ריש מתגלגלת, אולי בירדי היה מפסיק להיות ציפור וחוזר להיות חבר.
בוא רפי, אין עם מי לדבר, עכשיו הוא ציפור.
אני לא הולך לשום מקום, רפי התעקש.
טוב, נשתה תה, גברי אמר והלך להרתיח מים.
אין פה תה, גברי, אמרתי לך אלף פעם כבר, רוצה קפה?
אני רוצה תה, מה הבעיה שלך לקנות תה, רוצה שאני אביא לך מהבית?
איפה מיכל עכשיו? רפי המשיך להתעקש.
הצצתי בשעון וידעתי שמיכל כבר בדרכה לסיני.
טוב. אז ניסע אחריה לסיני, רפי החליט עם עצמו.
אין סיכוי, אני חייב לעזור להורים שלי בחנות, גברי התנגד.
די כבר עם החנות, גברי, ההורים שלך יסתדרו מצוין גם בלעדיך.
לא, סופסוף יש קצת תיירים.
נוסעים לסיני, רפי פקד עם מבט נחוש בעיניו.
לא נוסעים, גברי ענה בשקט.
רפי המג"ד ישב אצלי בסלון עם מבט המום של מפקד שזה עתה זכה לסירוב הפקודה הראשון בקריירה שלו, למרות שהוא ידע טוב מאוד שאנחנו לא מתרגשים מהמניירות הפיקודיות שלו. היה שם עוד משהו, רפי באמת רצה שניסע לסיני.
הבטתי בגברי שעמד בין המטבח לסלון וראיתי את ההתלבטות בעיניו, למרות ההתנגדות הראשונית. גברי ידע שההורים שלו יכולים להסתדר בחנות בלעדיו. ורפי ואני ידענו שהסיבה האמיתית לסירוב שלו היא הקושי להתמודד עם רעיונות חדשים באשר הם. אבל למרבה הפלא, גברי סימן לי במבטו שגם הוא רוצה לנסוע וגילגל את הכדור חזרה אלַי.
גברי עובד בחנות של ההורים שלו מאז שהוא בן חמש. כבר אז הפרסי הקטן ידע כמה עולה כל שטיח בחנות, ושלא מורידים את המחיר אלא אם כן הלקוח עוזב את החנות בפעם השלישית. רק בתל אביב מורידים מחיר כשהלקוח עוזב בפעם הראשונה -
זה היה השיעור הראשון שהוא קיבל. בחנות מכרו שטיחים מכל הסוגים והמינים, אבל רק הלקוחות הפרסיים ידעו איזה שטיח הוא פרסי באמת. לתיירים מכרו שטיחים קטנים עם סמלי המדינה, פיתוח של רחל, אִמו השועלה של גברי. זה פרנסה וזה אמנות, היא לימדה אותנו כשהיינו באים לעזור לה בימי הקיץ ההומים, בזמן שהיא הבריחה את שאול, אבא של גברי, למחסן הסחורה בירכתי החנות. מיוני ועד ספטמבר שאול היה במחסן לבד. כי שאול רק מפריע, הוא לא יודע אנגלית, היא הסבירה לנו בזלזול מופגן. גם רחל לא יודעת אנגלית אבל היא לפחות נחמדה, בעיני עצמה, עד שמגיעים לסוגיית המחיר כמובן. שאול שונא מכל הלב תיירים אמריקאים ובעיקר תיירות אמריקאיות. אפשר להבין אותו. אפשר פחות להבין את הצעקה הקבועה שלו -
לכו באמריקה חרא שטיח.
ידעתי איפה מיכל תהיה בסיני, בטרבין, בחושה הקיצונית משמאל, אם היא פנויה. ידעתי גם מה היא תעשה כשהיא תקום בבוקר, תתחיל לארגן ולסדר את החושה למסדר צבאי.
מיכל, זאת רק חושה, הייתי מקשה בכל פעם.
אתה לא מרגיש שיותר נעים לך עכשיו?
בואי לשחות כבר.
איתך? מיכל חייכה.
כן, אני ארכיב אותך על הגב.
אני רק גומרת לסדר ובאה.
***
יאללה לכו הביתה לארוז וניפגש פה עוד מעט, אמרתי למקהלה וקמתי ממקומי.
אחרי שהמקהלה הלכה סידרתי את תיק הנסיעות וניסיתי לעשות סדר גם במחשבות שלי. שארית הבגדים של מיכל בין הבגדים שלי בארון בהחלט לא סייעה לבניית סדר עולמי חדש. ריכזתי את כל הבגדים שלה ותהיתי איפה להניח אותם. החלטתי לרכז אותם על מדף פנוי ויצאתי לרגע לחצר כדי לשאוף אוויר נקי של ירושלים. פגשתי את יצחק וגילה שחזרו מקניות בשוק, ועידכנתי אותם שאני נוסע לסיני לכמה ימים. גילה נחרדה מהרעיון והציעה שאקפוץ לעיר העתיקה במקום, כי בשביל מה צריך לנסוע עד שם כשיש לנו פה מספיק ערבים משלנו?
יצחק תהה מי מספק מים לצד המזרחי של סיני וכמה קילומטרים של צנרת יש שם. מה הם עושים אם יש כמה פיצוצים בכמה צינורות בו־זמנית? הוא שאל אותי שאלה מקצועית, שכמובן לא הייתי ערוך לענות עליה. שפמו של יצחק הזדקר כשהוא דִמיין את עצמו בראש הכוח הבינלאומי של לוחמי מחלקת המים. כוח שמציל מדינות מטביעה ו/או הצפה ו/או קריסה ו/או שאר קטסטרופות שעלולות לקרות אם לא שומרים על תחזוקה נאותה. זה הבסיס - אתה שומע מיקי - תחזוקה, תחזוקה, תחזוקה. נפרדתי מיצחק וגילה וחזרתי הביתה.
מיקי 1 למיקי 2
שומע.
רוצה לדבר קצת על מיכל?
לא.
רק שאלה אחת.
טוב.
אתה זוכר למה התאהבת בה?
בטח, זה קל.
אז יאללה, שוּט.
מיכל היא...
היא מה?
היא אצילית. אני לא יכול להסביר את זה במילים.
תנסה.
אתה לא יודע מה זה אצילית? זה כולל הכול.