ספר שהוא בחזקת המינגווי למתקדמים – לא מהראויים ביותר לציון אצלו מבחינה עלילתית ורעיונית, אבל כן מספקים התנסות נוספת עם הכתיבה, הדמויות והנושאים המזוהים עמו.

לטעמי הסיפור מציע תשובה מסוימת לשאלה הבאה: מה קורה לגיבור (כפי שמעוצב ע"י קוד הגיבור הסטואי והמאצ'ואיסטי המזוהה עם המינגווי ויצירותיו) בשוך המלחמות והמעללים, אחרי שהכול מסתיים. ובאיזו דרך הערכים והתכונות שמנחות אותו באות לידי ביטוי במציאות האפרורית והאנטי קליימקסית, מחוץ למצב הפעולה האופייני שלו. מציאות שבה הוא נבחן לא בקרבות ומאבקים גורליים אלא ברגעים הקטנים של התנהלות יומיומית ואינטרקציות עם אנשים. שהמוות והחידלון לא ניצבים בה בדריכות והסכנה של שדה הקרב או זירת השוורים אלא מזדחלים בין תרופות, משקאות וכאבים כרוניים. רגעים שבהם הוא מודע – וגם אנחנו – לכך שהקסם מפעם התפוגג.

התשובה לשאלה הזאת היא לא ישירה, אלא מלנכולית, מדכדכת ואינטרוספקטיבית לפרקים. הספר מכיל כמה רגעי עדנה מחד והרבה מונולוגים שעשויים להיות מעייפים מאידך. ואולם הכבדות והתוגה הן חלק אינהרנטי במה שהמינגווי מנסה להעביר לנו, ומתקשרים במידה מסוימת לרקע האוטוביוגרפי שלו השזור במהלך יצירתו לאורך השנים. וכן למסע שלנו כקוראים בהרפתקאות ובמקומות השונים שבהם מתרחשות עלילות ספריו.

אנקדוטה שולית לכאורה, אך כזו שמתחברת לתמה של הספר בדבר חולפיות, ערגה, והתמודדות כואבת ומתמשכת עם ההווה, היא הפרט הבא: בתחילת הספר ובסיומו יוצא הגיבור, קולונל קנטוול, לציד ברווזים בביצות הקפואות למחצה שליד ונציה. את חלקם הוא מצליח לאתר ולהרוג, וחלקם עפים משם. שנה לאחר פרסומו של "מעבר לנהר ומאחורי העצים", יצא ב-1951 "התפסן בשדה השיפון", שם הולדן קולפילד מחפש גם הוא ברווזים באגם הקפוא למחצה של סנטרל פארק דרום. סלינג'ר עצמו העריץ את הכתיבה של המינגווי והם התכתבו ביניהם, כאשר סלינג'ר כתב לו מבית החולים אחרי שירותו הצבאי במלחמה"ע השנייה משהו בסגנון ש"עוד לא מצא את קת'רין ברקלי שם..." (באזכור לאחות הרחמנייה בספר "הקץ לנשק").

אסיים בכמה ציטוטים של המינגווי על גבריות, אהבה ומה שביניהם:

'ומה זה בחור קשוח? שאל את עצמו. אם אתה משתמש בביטוי בחופשיות כזאת, אתה צריך להיות מסוגל להגדיר אותו. אני מניח שאני מתכוון לבן אדם שבוחר לעצמו תפקיד מסוים וממלא אותו. או פשוט בן אדם שעומד מאחורי הבחירות שלו. ואני לא מתכוון לתפקיד בתיאטרון, חשב. אף על פי שתיאטרון יכול להיות דבר נפלא.' (עמ' 51).

'"אתה לא מרגיש טוב יותר כשאוהבים אותך?"
"כן," אמר הקולונל. "אני מרגיש כאילו אני נמצא על איזו גבעה חשופה לגמרי, סלעית כל כך שאי אפשר לחפור בה, וכל הסלעים קשים אבל אין שום דבר בולט, שום דבר לא מזדקר, ופתאום, במקום להיות שם עירום, אני חמוש. אני חמוש, ותותחי הפלאק כבר לא שם."' (עמ' 126).

'"אז מה עכשיו?"
"אז עכשיו נקום ונתנשק וניפרד לשלום."
"מה זה?"
"אני לא יודע," אמר הקולונל. "אני משער שזה מסוג הדברים שכל אחד צריך להבין בעצמו."' (עמ' 266).

כמו רוח קרירה ומקפיאה , החודרת לעצמות כך חדר המינגווי בספרו אל ליבי. בתחילה קצת היה לי קשה להתחבר אל הדמות הראשית, הגנרל, סוס הקרבות הוותיק ו"הזקן", המחוספס, המריר והציני. אך אט אט, הרגשתי כי אני נקשרת אליו ומתחילה לפתח אמפטיה ואהבה כלפיו.

קולונל ריצרד קנטוול, קולונול אמריקאי פצוע מלחמה מוצב באיטליה בסוף מלחמת העולם השנייה, ומתאהב ברוזנת איטלקייה צעירה יפהפיה.

דרך שיחותיו ומחשבותיו של הקולונל, נחשפת זוועותיה של המלחמה ופציעתו, בין לבין הוא משתף את דעותיו לגבי הממשל הנוכחי, אופן הפעולה של הדרגים הבכירים בציניות ובהומור האופייני לו.
אותי הוא הותיר עם סמני שאלה תחילה לגבי מהות האהבה בינו לבין הרוזנת.

המינגווי לא ענה לי על השאלה, בסופו של דבר השלמתי עם אהבתם, התענגתי על סגנון הכתיבה שלו. (תיאורי הנוף, המחשבות, ההומור והכתיבה).

מומלץ מאוד.

מכירים את זה שאתם בין אנשים שמכירים אחד את השני הרבה זמן ויש להם בדיחות פנימיות ורבעי סיפורים שמזכירים להם את החוויות שהם עברו ביחד? אז כך גם הרגיש לי הספר הזה. מצד אחד אני מאד אוהבת את הסגנון הישיר של המינגוויי ומאד ציפיתי להתחיל לקרוא אותו מצד שני ככל שהעמקתי בספר לא הבנתי איך אני קשורה לכל הסיפור הזה זה נראה יותר כמו סיפור שמעבירים בין חברים וזר לא יבין, אולי בגלל זה התחושה העמומה משהו של חוסר התחברות/הבנה ברוב חלקי הספר.
למי שיש סבלנות ויצלח את 200 העמודים הראשונים מובטחת הנאה איטית ומוכרת מהסופר האהוב.

לסובלניים במיוחד.

"כל החורף ההוא, עם כאב גרון חזק, הוא הרג אנשים שהתקרבו עם מקלות דינמיט מחוברים לרתמה מתחת לכתפיים ותרמילי עור-עגל כבדים וקסדות מתכת. הם היו האויב. אבל הוא אף פעם לא שנא אותם; הוא לא היה מסוגל להרגיש כלפיהם משהו. הוא פיקד על האנשים שלו, ומסביב לגרון היה כרוך לו גרב ישן טבול בטרפנטין, והם שברו את המתקפות באש רובים ובעזרת המקלעים שעדיין שרדו או נותרו שמישים אחרי ההפגזה. למעשה הוא לימד את אנשיו לירות - חיילים אירופים לא ניחנו ביכולת הזאת בדרך כלל - ולהסתכל על האויב כשהוא מגיע, כי אז תמיד היה רגע שקט אחד שבו יכלו לירות בחופשיות. בסופו של דבר הם הצטיינו בכך" (עמודים 37-38).

הספר "מעבר לנהר ואל בין העצים" (הוצאת ספרי פן בשיתוף משכל, בשנת 2013) הינו הרומן הארוך האחרון של המינגוויי שיצא לאור בימי חייו. הספר נכתב לאחר שבסתיו 1948 ביקר המינגוויי באיטליה, לאחר היעדרות בת 30 שנים. והוא אוצר בתוכו את חוויות הביקור בעיר ונציה, אחת הערים האהובות עליו, וחוויות הלחימה שלו עצמו באירופה במלחמת העולם השנייה. הספר יצא לאור ב-1950, וזכה לביקורת פושרת (ולא בכדי), אולם מבקר הספרים של הניו יורק טיימס, ג'ון או'הרה, כינה את המינגוויי בזכות ספר זה: "הסופר החשוב ביותר מאז שייקספיר". שם הספר נגזר מן המשפט האחרון שאמר גנרל תומאס ג'ונתן "סטונוול" ג'קסון, מן הבולטים שבמפקדי צבא הקונפדרציה, לפני מותו: "לא, לא, בואו נעבור את הנהר וננוח בצל העצים".

עלילת הספר עוסקת בחופשתו של ריצ'רד קנטוול, קולונל בחיל הרגלים של צבא ארצות הברית, בוונציה בשלהי מלחמת העולם השנייה, המחלים מפציעה בשדה הקרב. קנטוול מנהל פרשיית אהבים עם רוזנת איטלקייה כבת תשע עשרה. קנטוול הסובל ממחלת לב, מהרהר לאורך הספר בחוויותיו מן הלחימה במלחמת העולם הראשונה, תחילה בשירות צבא איטליה כמפקד מחלקה בגדוד רגלים, ובהמשך בשירות בצבא ארצות הברית. "הקולונל, שהיה אז סגן בצבא זר - עובדה שהפכה אותו אחר כך לחשוד קצת בצבאו שלו ולא הועילה לקריירה שלו - סבל אז מכאב גרון שנמשך כל החורף. כאב הגרון נבע מהשהייה הממושכת במים. לא היתה שום דרך להתייבש, וכבר היה עדיף להתרטב מהר ולהישאר רטוב. המתקפות האוסטריות לא היו מתואמות כמו שצריך, אבל הן היו עזות ובלתי-פוסקות, ובהתחלה חטפת הפגזה כבדה שהיתה אמורה לשתק אותך, ואז, כשהיא נפסקה, בדקת את העמדות שלך וספרת את האנשים. אבל לא היה לך זמן לטפל בפצועים, כי ידעת שעוד מתקפה תתחיל מיד, ואז הרגת את האנשים שבוססו לעברך בביצות, החזיקו את הרובים שלהם מעל המים והתקדמו לאט כמו שמתקדמים כשמבוססים בבוץ עד המותניים. אם הם לא היו מפסיקים את ההפגזה בתחילת המתקפה, חשב לא פעם הקולונל שהיה אז סגן, אני לא יודע מה היינו מצליחים לעשות. אבל הם תמיד הפסיקו להפגיז רק לפני המתקפה הבאה. הם פעלו לפי כללים שנקבעו מראש. כל פעם שנאלצנו לסגת מהפיאווה ולהתמקם בסילה, הם הזיזו את התותחים לקו השני והשלישי, אף על פי שכמעט לא היתה אפשרות להגן על הקווים האלה, ובעצם הם היו צריכים לקרב את כל התותחים שלהם ולהפגיז לאורך כל המתקפה, עד שהיו פורצים דרכנו. אבל תודה לאל שתמיד מנהל את זה איזשהו טיפש רם דרג, חשב הקולונל, ולכן הם עשו את זה בצורה מקוטעת" (עמודים 36-37).

וכן מספר על הלחימה באירופה כמפקד חטיבת רגלים במלחמת העולם השנייה, בין היתר בפלישה לנורמנדי. "כשנחתנו לא נתקלנו בהתנגדות רצינית. ההתנגדות הרצינית היתה בחוף השני. ואז היינו צריכים לחבור לאלה שהוצנחו ולכבוש כמה ערים ולהחזיק בהן, ואז כבשנו את שרבורג. זה היה קשה, והיינו צריכים לעשות את זה במהירות" (עמוד 213).

הספר כתוב היטב, בסגנונו המיוחד של המינגוויי, אולם דומה שמשהו לא ממש מתחבר. המתרגם, שרון פרמינגר, עשה מלאכה טובה והתרגום טוב (בדקתי). אף שנהניתי מאוד מן הקריאה בספר לא הייתי מדרג אותו באותה שורה עם תרומתו הבולטת של המינגוויי לספרות המופת העולמית (ובהם "איים בזרם", "הזקן והים" ו-"הקץ לנשק"). נחמד מאוד.

Across the River and Into the Trees
אני מודה שהתחלתי לקרוא את הספר הזה – ודווקא באנגלית - רק בגלל שמו של מחברו הידוע מאוד ושקראתי כמובן בעבר ספרים שלו. מדובר פה ברומן המתפתח בין קולונל בן חמישים מצבא ארה"ב לנערה בת תשע עשרה. בת משפחת אצולה איטלקית. אהבתי את העובדה שרוב הספר מתרחש בוונציה שאותה אני מכיר מביקוריי באיטליה ונהניתי לזהות מקומות שמוזכרים בספר.
הוא מתרחש בתקופה שלאחר המלחמה , בסוף שנות הארבעים של המאה הקודמת משהו כמו 1949 וכמה מעניינת העובדה שגילו של הקולונל זהה בערך לגילו הכרונולוגי של המינגווי עצמו, הקולונל בן דמותו של המינגווי הוא נהנתן לא קטן ואף פלצני משהו. בספר הוא שותה עם הנערה שבה הוא מאוהב, כמויות מסחריות של יינות וקוקטיילים. הוא יודע בדיוק איזה יינות הוא מעדיף ומאיזה מאכלים עם שמות צרפתיים ואיטלקיים הוא ייהנה וגם מגלה בהם בקיאות גדולה… וכל זאת בהיותו אורח במלון בוונציה.
יש כאן משהו שנראה לי קצת לא אמין; אמנם איטליה לאחר המלחמה הייתה יחסית זולה לאמריקניים אבל עדיין המלון, הבילויים, הארוחות, השתייה בבארים הכל בסופו של דבר עלה גם אז כסף רב ולא עוד אלא שהקולונל מעיד על עצמו שהוא חסר פרוטה… אז אם כך איך הוא יכול לממן לעצמו את הנהנתנות הזו?… ועוד משהו אני יכול להבין מה מוצא אדם בן חמישים בנערה בת 19 אבל באותה נשימה אני שואל את עצמי מדוע דווקא היא! מתאהבת בו? נערה צעירה בת אצולה שגרה בארמון ויש לה משרתים והעולם פתוח בפניה! בספר היא מתאהבת בו - באדם מבוגר מאביה שמירב ומיטב חייו הם כבר מאחוריו – והיא מאוהבת בו עד כלות הנשימה! לי זה נראה קצת מוזר למרות שיכולים כמובן לקרות מקרים כאלה.
עוד משהו שפחות דיבר אלי הוא עניין הצייד. וליתר דיוק צייד ברווזים, שבהם מתחיל ונגמר הספר. צייד מעולם לא דיבר אליי ואני מתקשה להבין את ההתרגשות והעונג שיש בהריגת בעלי חיים רק לשם ההנאה שיש בכך.
מבחינה טכנית "המספר" בספר הוא "יודע-כל" הוא יודע בדיוק מה עובר במחשבותיהם של גיבורי הספר
ולמרות זאת יש פרקים שלמים בספר ש"המספר" נעלם בהם והם בנויים על דיאלוגים, בדרך כלל בין הקולונל לאהובתו בהם הוא מספר לה - מדי פעם לשאלותיה - שהוא אוהב אותה ויחד עם זה הוא מספר לה את זיכרונותיו הקשים מזמן המלחמה וכשהוא אינו שוכח לשאול אותה האם הוא משעמם אותה
המינגווי ששהה ככתב צבאי עם הצבא האמריקני שכבש את פריז ולאחר מכן בקרבות בארדנים מוצא כאן הזדמנות להכניס את זיכרונותיו שלו מאותה תקופה… הוא מספר על פשלות צבאיות שעלו בחיי אדם רבים ושכנראה גם קרו באמת... דווקא הסיפורים הללו כן מעניינים אותי. בקיצור הספר הוא פחות או יותר "בסדר" גם אם קראתי כבר ספרים של המינגווי שהיו טובים בהרבה מזה עדיין יש פה מגע יד של "מקצוען" וכמובן סוף דרמטי ומתבקש…

המינגווי כמו המינגווי. עושה את זה לאט וכואב.
כמו שהוא גרם לי ב"וזרח השמש" לרצות לטוס לסן פרמין כך בשורות הראשונות התאהבתי בונציה.
צריך לומר שהספר בינוני יחסית וחוזר על עצמו. לא מתקדם לשום מקום. המינגווי טיפוסי. מרגיש שככה הוא רוצה.