יורם קניוק הוא שם דבר.

מה אני יכול להגיד על אדם כזה מוערך? ועוד על הספר הזה ממש, עם התשבחות גדולות?

לא ממש שמעתי עליו הרבה מנמיכות גילי, חוץ מהעובדה שקצת מכתבים שממוענים אליו, היו מגיעים לסבא רבא שלי.
אה, וכמובן את הדעות הלא כל-כך שגרתיות שלו וזה שהוא תרם את הגוף שלו למדע, וזהו.

לא קראתי אותו עד עכשיו כי קצת חששתי שהספרים שלו יהיו עמוסים מדי באג'נדות (מה שאני לא כל-כך אוהב), והחשש שלי התאמת למחצה.
הספר כתוב בצורה לא רעה, אבל קצת מבולגנת, ובסגנון לא חינני כל-כך.
לא כלכך התחברתי לקפיצות הלא הגיוניות, ולדחיפה המורגשת של נושאים שלא היה ספק לאף אחד שחשובים לו, וגם ה''פצצת רגש'' לכאורה שהספר היה אמור להטיל, היתה מאוד קטנה ולא זכירה.

לא יצאתי בהרגשה גרועה מהספר, אבל לא יודע כמה הייתי ממליץ עליו לחבר טוב.

בא בימים של קניוק היא נובלה על אורלוב, צייר שאבא שלו גרמני נאצי ואמו יהודיה שהתנצרה והתאסלמה (!) ועל סיפור חייו העלוב, ההזוי והמוזר. איש זה, על אף שנראה שהוא צייר כלל לא גרוע, תופס את עצמו ככישלון מוחלט וכל חייו מתנהלים לאור תפיסה זו. למעשה איש זה מתפרנס מציור דיוקנאות של אנשים מיד לאחר המוות בטרם הובאו לקבורה. מה שגורר בהכרח כמה תיאורים גרוטסקיים. "הלכתי אל המתים כי היה זה המקום האחד שקיבל אותי. גם ליאונרדו ורמברנט למדו לצייר מתים כדי לדעת ממה מורכבים החיים, שכן צריך לדעת את המוות בעודך חי, לא כשזה כבר מאוחר מידי" (עמ' 16). הנובלה הכתובה בגוף ראשון, מתארת בעיקר את סיפורו של אורלוב לאחר שאישה עשירה מבקשת ממנו לצייר את בעלה המת, ואת התגליות והתובנות שבאות בעקבות המפגש.

זהו הספר השני של קניוק שאני קורא, ובוודאי שאיני יכול להביע את דעתי על כללות היצירה של קניוק, אבל מה שאין ספק הוא שהמרירות והעגמומיות של קניוק מבליחה כמעט מכל פיסקה בספר. זהותו המסוכסכת של קניוק מובעת היטב על ידי אורלוב שחוסר הזהות שלו קיצוני שלא לומר מופרך. בספר מתוארים אמנים רבים ואסכולות מגוונות כך שמי שבקי באמנות ובזרמים השונים ימצא עניין נוסף בספר. אף שציורי בית הכנסת העתיק בדורא אירופוס, אחד הממצאים החשובים בתולדות האמנות היהודית, תופס מקום נכבד בספר, הביקורת של קניוק על היהדות והדת, ובעיקר על הממסד, אינה פוחתת בספר זה, קניוק נשאר לא מפויס. אולי משלים עם העובדות אבל לא מתפייס.

הספר הוא טוב. העלילה עצמה אמנם קצת חסרה מיקוד, אבל הכתיבה מאוד מושחזת וממצה, ועל אף קוצר היריעה, לא קראתי אותו בשטף. הוא מוזר, הוא סוראליסטי, מפוזר מעט, אבל מעורר מחשבה.

ליורם קניוק ז"ל - ביקורת שכתבתי לפני חודש

את הספר בא בימים ניתן להבין כחשבון הנפש של יורם קניוק עם החיים והשלמתו עם מותו הקרב. ספר אמיץ וכן, המערבל מחשבות על חיים ומוות - לתמונת חיים רגע לפני דעיכתם. זה יחודו ועוצמתו של הספר האחרון של קניוק, שעורר בי מחשבות רבות על האמת הפנימית שלי זמן רב לאחר שסיימתי אותו.

בבסיס העלילה, אורלוב צייר זקן וכושל, המוצא את פרנסתו בציור דיוקנות מתים, גרסה של יצירת מסכת מוות המקפיאה את הבעת פניו של המת "רגע " לאחר מותו. יום אחד מתבקש אורלוב לצייר את פניו של נפטר עשיר. בין מגדה האלמנה לאורלוב האלמן מתפתחים יחסי קירבה אנושיים כשברקע גופת המת המוטלת כמודל לרישומיו של הצייר, תמונת אבסורד בה החיים והמוות שלובים זה בזה.

אורלוב מספר את סיפור חייו לאלמנה, מתייחס למצפן האמנותי שלו, קנה המידה שהציבו הציירים הגדולים: לאונרדו דה וינצ'י שלמד אמנות באמצעות גופות, ברא חיים מתוך המוות. הצייר הספרדי פרנסיסקו דה גויה הנודע ביצירת המופת: שלושה במאי 1808, המתארת בחדות את אימת הוצאתו להורג של מורד, הרגע שבו הירוי עדיין חיי וקולט את מותו הוודאי. המוות שהיווה מוטיב ליוצרים הגדולים, משמש גם לאורלוב הצייר הדחוי מקור ליצירה. השואה עצמית של אורלוב לאמנים הגדולים, מאפשרת לו להתייצב מול האמת הפנימית שלו, אורלוב אומר: אני מצייר את מה שאני לא יכול לצייר, ויוצר את מה שהוא באמת מאמין בו השונה מהצפייה של קבוצות האמנות השונות המגדירות את הרלוונטיות של האמנות, או גם הקרובים לו שמבקשים את טובתו, שיהיה פחות מפסידן מכפי שהוא. זהו בעצם תיאור המעניק תובנות למאבק בין האמת הפנימית שלנו לעומת מה שמצפים מאתנו אחרים להיות, והמחירים שאנו משלמים בכדי לחיות עם אותה אמת פנימית או גם לוותר עליה.

כשקניוק מדבר על ציור, הוא יודע על מה הוא מדבר, הוא יורד למקורות היצירה שלו בצעירותו עת הייה תלמיד בבצלאל ואחר כך בעידודו של ארדון יצא ללמוד ציור בפריס. כמו בספריו האחרים יסודות הכתיבה של קניוק מתבססים על הביוגרפיה שלו ולכן הם כול כך משכנעים. ממש כיף לקרוא ספר שיש בו הבנה גדולה לאמנות וציור המתחברים היטב לסיפור.

החלק המצמרר בספר, הוא הסיפור האמיתי על נפילת אהרון שמידט הידוע יותר בכינוי - ג'ימי, מפקד בחטיבת הראל (בה לחם קניוק בתש"ח), אותו מביא קניוק באמצעות אורלוב כתמונה קטנה ואינטימית, האב הצייר מנחם שמי אביו של ג'ימי מצייר את פניו של בנו סמוך לנפילתו (יש לי הרגשה שקניוק מתכתב עם "היצירה" של אמיל זולה). האב המשמר את תמונת פניו האחרונה של בנו, שונה בתכלית מאורלוב הצייר המשמר את תמונת פניהם האחרונה של המתים בכדי להתפרנס ולשרוד את החיים. ההשוואה הזאת היא דמוי חזק לשינוי שעברה החברה הישראלית במרוצת השנים ובסיס לחשבון הנפש שלנו האמור להסביר את הפער בין התקוות שהיו לנו לעומת האכזבות שלנו מעצמנו. אכזבה אותה ביטא קניוק באופן ישיר ובוטה בכתבות רקע עם צאת סיפרו, ולכן אעז ואומר, קניוק בועט בפרות קדשות: הציונות, ופולחן הזיכרון - סוג של פולחן מוות.

האם קניוק באמצעות אורלוב מתפייס עם החיים שלא היו והחיים שלא יהיו, האם יש לכך בכלל חשיבות ? קניוק מעניק לחלק מהשאלות תשובות, יחסיו של אורלוב עם בנו הופכים להיות יחסים של השלמה והבנה, בנו הולך בדרכו (באמת הפנימית שלו) כשבוחר להיות עורך דין המייצג עניים בשולי החברה, יש בכך המון חמלה ואופטימיות במקום שהם לכאורה לא צפויים. לחלקן האחר של השאלות קניוק לא ממש מעניק תשובות. החיים שלנו מורכבים יותר, אנחנו לא תמיד מסוגלים או רוצים להביט אל האמת הפנימית שלנו, מצב של " נוחות " בו השאלות והתשובות הן לא בהכרח רלוונטיות. לאחר סיומו של הספר הרגשתי שאני בוחן את מעשי בסיטואציה לא פשוטה לאור האמת הפנימית שלי, בתחושה שאני מעדיף נכס זה על נוחות ונכסים חומריים אחרים, בחירה בהחלט לא קלה.

קניוק, דווקא ממרומי גילו, לא מפסיק ליצור, יצירה מפתיעה בעוצמתה, העוסקת בנושא קשה - המוות, הוא עוסק בו באופן מרתק ומעניין, יוצק יופי אסטטי לכתיבה. לא יכולתי להניח את הספר מידי עד שסיימתי, פשוט נפלא .

הייתי תינוקת יפה, כך לפחות סחו לי הוריי.
נולדתי קירחת, לבנה וכחולת עיניים.
אמא שלי מספרת שכשהאחות שמה אותי בקונסולת התינוקות השקופה והצמידה בעדינות את תג השם לידי, הבטתי בה במבט מסוקרן ולא בכיתי לרגע.
היה לי ברור שזאת אמא שלי והכל מעתה יהיה בסדר.
ואמנם היה לי תיאבון בריא וגדלתי במהירות.
חפצים הקסימו אותי והייתי יכולה לשחק עמם שעות.
קוביה גדולה או כוס מפלסטיק, כפית או נשכן. הייתי יושבת בעגלה ומעבירה את האובייקטים מיד ליד, מביטה בהם בעיניים משתאות ונותנת חופש פעולה להוריי שיכלו לפטפט בבתי הקפה, להדיח כלים או לצפות בטלוויזיה באין מפריע.
היתה לכך סיבה טובה; התקשיתי בהליכה.
פעולת המוטוריקה הבסיסית ביותר היתה עבורי כתעלומה.
התעקשתי שלא ללכת, בקושי לזחול הסכמתי והורי היו חסרי אונים.
אז עוד היתה הפיזיותרפיה בחיתוליה ועל כן חשבו שאולי התפריט אינו מגוון, שחסרה לי חברה ניאותה, שאין לי מספיק גירויים.

אמי רכשה מיני צעצועים, פיתויים ואטרקציות על מנת לשכנעני לזוז לפחות חצי מטר.
כלום. עד שסבי הגיע אלינו ערב גשום אחד ושי באמתחתו.
סוסעץ על גלגלים שעל צווארו כרוך חוט ארוך.
נדרשה לו פעולה אחת בלבד: אני ישבתי על השטיח והוא עמד על הרצפה:
״תראי שילוצ׳קה, קניוק״ הוא אמר.
הבטתי בחפץ בתדהמה ועיניי זהרו באור מוזר; אני חושבת שזה היה הרגע בו הפך צבען מכחול לירוק.
בלי חשש ופחד התחלתי לזחול לעבר היצור המרשים כשסבי מושך בחוט וגורם לסוסון לנוע לכיוון המטבח.
הורי היו בשוק. כוכב חדש נולד
מאותה זחילה מרשימה, תוולדנה העמידה וההליכה וכל השאר הסטוריה.

שנים לאחר מכן ידעתי מהו שמו העברי של הצעצוע המופתי שהוציאני מעבדות לחירות.
קניתי אחד כזה גם לילדיי ווידאתי שהוא פשוט, יפהפה וללא סוללות.
אך את השם קניוק מעולם שכחתי ובזכותו אני אוהבת סוסים (גם כאלה העשויים מעץ)וסופר אחד אלמותי.
אינני בטוחה אם קיים דבר כזה.
סופר שהוא כמו בילד אין, שמתאים כמו כפפה ליד, שדיעותיו כשלי ושכתיבתו בעיני הינה פלירטוט ממושך עם המוות.
ניסיתי שלא להיות נאמנה ליוצר אחד ולקבל סגנונות שונים אך Alas כמו שאומרים, הלכתי שבי אחריו.

כתיבתו היתה תמיד מוזרה, מרומזת.
לך תדע למה התכוון המשורר אך אני תמיד ידעתי.
סיפוריו אלימים, מורבידיים, דקאדנסים.
יש בהם מעין ריקבון מתקתק, חולניותה של החברה חד וחלק וכל הקלפים על השולחן, גלויים.
הוא בוטא אך אינו וולגרי, קשוח ורגשני באותה מידה ומצליח להפתיע בכל פעם.
״בא בימים״ הינו סוג של קבלת הדין, השלמה עם המוות והרצון להבין אם יש דבר מה מעבר לעיניים עצומות ועור חיוור החף מדם לאחר שהנשמה עוזבת את הגוף.

הגיבור, אורלוב, זקן בא בימים וצייר מתים לפרנסתו עבר תלאות רבות בחייו.
נולד להורים שלא רצו בו ונישא לאישה שבזה לו.
הוא מנסה להבין את מהות החיים במתים ולכן הוא מצייר אותם, מנציח אותם באופן ייחודי והם נראים על הקנבס כמו עדיין נושמים, כאילו מעולם לא עזבו, נצחיים.
הוא אינו מבין כמה עוצמה יש בכישרונו וכיצד הוא משפיע על לקוחותיו ובכלל על סביבתו.
נושא המוות שעמו התכתב קניוק מזה שנים, מקבל תפקיד ראשי בעלילה אך הפעם הוא אינו הנבל.
יש נסיון להבין מה יש מעבר לדממה; הוא מזכיר את התקופה הוויקטוריאנית בה צילמו משפחות את מתיהם ואת הציירים הדגולים אשר הנציחו קדושים כישו על הצלב בצורה ריאליסטית: פצעים פעורים, פגמים והבעות גרוטסקיות.
הוא משווה בין אמנות הצילום והציור ומעלה תובנות שאין שניות להן.

קראתי את הסיפור בהשתאות ונזכרתי בקליפ של להקת רוק כבד שראיתי לא מזמן.
אינני ממעריצות הז׳אנר שבד.כ מחריש את אוזניי אך עלי לציין שהסרטון ממחיש דיי בדייקנות את האימה, הסקרנות והפחד ממיתה, מחידלון.

ספר שהוא בגדר חובה
סיפור שהוא בגדר צוואה.

https://youtu.be/P-zb4C_k7Ek

למרות שאני לא מתחברת לספריו של קניוק בעקבות המלצה השאלתי את הספר מהספריה ולומר לכם את האמת לא עזבתי אותו עד שסיימתי.
האמת חברים הוא ספר לא קל אך יש בו משהו ששואב את הקורא לתוכו.
הסיפור מספר על צייר שמצייר מתים, ציור המתים הוא מעין בריחה מהתמודדות, חייו ומכאוביו נפרשים בפני הקורא לאחר שיום אחד אלמנה מתקשרת ומבקשת שיגיע לביתה לצייר את בעלה המת.

לא פשוט לקרא את הספרים של קניוק, הם מאד מרכבים. הספר הזה העלה בי מחשבה על פלטה של צייר.ואכן הספר עוסק בצייר, צייר דיוקנאות של מתים. הצייר זקן ובגילו מתיו מרובים. יש משהו כאותי וסוראליסטי בכתיבה ובחומריה כמו הבלגן על פלטת הצבעים של הצייר. אלא שהבלגאן גם סדור כך שיספר על כל המשמעויות של להיות צבר בן תש"ח, יהודי שהשואה תפורה הייטב לגב מעילו, בנוסף לנטל המוסרי והנפשי של הסכסוך יהודי/ ערבי וכמובן גם מיהו יהודי וזה עוד לא הכל. אצל קניוק כל אלה ועוד אלמנטים מחיו האישיים לא מאפשרים לו להתיחס בקלות והומור לעצמו.שאיפתו היא לאיין את עצמו לא ע"י התאבדות אלא ע"י ביטול הערך העצמי שלו בעיניו ובעיני אחרים, גם אלה שאוהבים אותו ואת יצירתו. למרות שהוא צייר טוב מאד הוא בוחר להתמקד בציור גוויות כי לדעתו הכישלון מובנה כבר בנושא,להפיח חיים במתים. אין מצב שקורא רגיש לא יזהה על הפלטה של קניוק את הצבעים שצובעים גם את תמונת חייו הוא, כאן, בארץ הזו,ובעצם גם אם יעבור לארץ אחרת. מהשק מלא "כל טוב" הזה קשה להתנער.כל הנסיונות לביטול עצמי לא מספיקים לו לזקן מול כוחם של החיים שיודעים לצבוע את הקדרות, הבלבול והקושי בצבעי תקווה לטוב.
הספר קצר, נובלה בת 100 עמודים. גם למי שמתקשה לבלוע את סגנונו של קניוק כדאי לנסות שוב. הנובלה נקראת בנשימה אחת ומשאירה אחריה רושם עמוק.

עוד פנינה של יורם קניוק.

אורלוב, גיבור הסיפור, בוחר לצייר מתים מתוך ויתור על העימות מול העולם המסובך, השיפוטי והמתנשא. כאן הוא מפגיש בין הגוף הבן-חלוף (שמשך חייו משול לזמן בעירה של גפרור) לבין האמנות הנצחית, שבפיסגתה נמצאים ציורי הקיר בני ה - 1,800 שנה מבית הכנסת בדורה אירופוס.

בכל כך מעט מילים ומשפטים מצליח קניוק לזקק סיפור חיים שלם ומסוכסך, מחשבות על אמנות, אהבה ומוות, שואה, עסקים, יופי ודת (או יותר נכון - בוז לטקסים הדתיים ובעיקר לאנשי החברה קדישא האמונים על פולחן המוות), נעורים וזיקנה.

לקרוא לאט, שלא ייגמר.

כבר בתחילת הקריאה ידעתי שהעלילה היא רק תירוץ. כי מיד נוקב המספר בשמותיהן של יצירות שנחשבו בעיניו ושל ציירים שלא את כולן שמעתי, ונדרשתי לחפש, בעזרת הצדיק גוגל, ולמצוא מהן היצירות הללו והציירים האלה ומדוע דווקא בהם בחר קניוק שיהוו עבור אורלוב (גם גיבור מיתולוגי שנפל בהגנה על המושבה פתח תקווה ב1921, וגם שם שושלת אצולה רוסית מפוארת) חלקת מפלטת הצבעים שבאמצעותה הוא מביט בעולם ומעתיק אותה אל הבד. הרעיון של ציור שיהווה מעין מסכת מוות נולד מתפישה עתיקת יומין שרגע המוות החמקמק הוא הרגע שבו ייתכן וניתן לתפוס בעין את נפשו האמיתית של האדם ההולך אל מותו. כאילו היה זה רגע שבו לא ניתן להסתיר את האמת הפנימית שהיתה חבויה בו. אבל גם המספר, כמו גם הקורא יודעים שהעין המתבוננת היא המתווכת והיא המציגה למעשה את האמת שלה שמגולמות בה אפשרויות פרשנויות של האמת שנראתה בעיני הצייר כמו גם האמת של הגברת שמבקשת ממנו להנציח את בעלה. וכמובן האמיתות של הקורא איתן הוא ניגש אל הטקסט מלכתחילה. לתוך הסבך הזה מטיל המספר קשרים חברתיים ומשפחתיים שאינם ניתנים להתרה אלא באבחת סכין, והוא מבקש נחמה מאיתנו הקוראים. שנבין, שנסלח שנמחל על העוולות שעשה ונאפשר לו ללכת בשביל חייו ברגיעה. יש משהו כמעט דתי בדרך שבה הוא מצפה למחילה של בנו. במעט מלים והרבה אזכורים לספרים אחרים שכתב קניוק הוא מסכם את יצירתו כולה ונפרד מן הקורא בידיעה שלא יפגשו שנית.
עניין קטן ומשובב נפש, בספרו מות העיר, מופיע הדמוי "קול כמו משחת שיניים" והנה כאן כשהופיע הדימוי הזה בשנית, לבד מן העובדה שמדובר בסגירת מעגל, שמחתי לפגוש את הדימוי הזה בשנית, ולומר לעצמי בלב, אני יודעת למה הוא התכוון.
חשוב לקרוא ויותר מפעם אחת.

- לא יודעת מה לומר, ספר קשה (שרה מ.)
- ההתחלה טובה מאוד, פתאום אחר כך הכל מסתבך, הכל הוא מכניס (אינגה ל.)
- לא משהו מיוחד (דב ז.)
- עדיין לא עיצבתי דעה (גלה ג.)