ביקורת על הספר "אתה יכול לרפא את חייך" מאת לואיז ל' היי הוצאת אור-עם 1994 (מהדורה ראשונה) 256 עמ'

ראשית אתחיל בזאת שאומר שלמרות פגמיו של הספר/מדריך הזה של לואיז ל' היי אני דיי מצטער שבתור נער בן 17 במקום לקרוא אותו בצמא ובשקיקה קראתי ספרים אחרים פסימיים קודרים ומדכאים כגון "עולם חדש אמיץ" של אלדוס האקסלי או "1984" של ג'ורג' אורוול או "הומו פאבר" של מאכס פריש ספרים שהיו דיסאוטופיות מדכאות ותיארו עתיד קודר ופסימי לאדם ולעולם ואשר התאימו כמו כפפה ליד להלך רוחי ולמציאות חיי כנער עגמומי בודד שנוא ודחוי...

אל הספר הזה של לואיז ל' היי הגעתי שנים רבות אחרי שנעוריי תמו בעקבות המלצה מאדם צעיר וטוב לב שיצא לי להכיר תקופה מסוימת ואשר ראה מקרוב את מצוקותיי וקשיי בחיים ורצה נורא לעזור לי מטוב ליבו אך למרות כוונותיו הטובות לא ידע כול כך איך... בכול אופן קניתי את הספר והתחלתי לקרוא אותו וקראתי אותו עד סופו בראש כמה שיותר פתוח בפעם הראשונה בחיי...

שמה של לואיז ל' היי ושם ספריה כבר היו ידועים לאוזניי מאז אמצע שנות ה90 אולם תמיד ביטלתי אותם משום מה והקפדתי לפסוח עליה ועל ספריה וזה בניגוד גמור לאנשים (בעיקר צעירים) שהיו אומרים לי כי הספרים של לואיז היי "שינו את חייהם" או "נתנו להם תקווה וכוח"

וכעת אחרי שקראתי את הספר למרות הפיתוי הרב לומר עליו שהוא "גיבוב שטויות" אינני יכול לומר עליו זאת... לואיז היי לדעתי ולפי תחושתי צודקת בהרבה מובנים ובהרבה קביעות שהיא אומרת וקובעת בספר אשר מתבססות על ניסיון חייה ועל דברים שעברה בעצמה על בשרה ואכן היו לה חיים לא קלים והיא ידעה תקופות קשות – ועם זאת כשאדם פסימי ו/או ציני מטבעו שרוב חייו ראה את עצמו כקורבן הנסיבות כי סבל הרבה בחייו ולכן ברח מלקחת אחריות מלאה וטוטאלית על חייו קורא לפתע בספר משפטים וקביעות כגון "מחשבה יוצרת מציאות" או כגון "יש לנו תמיד את השליטה המלאה על חיינו שלנו ואנו נושאים באחריות המלאה על חיינו" ובכך להבין כי למעשה לטענת לואיז היי אנחנו אנו עצמנו הם אלה אשר יצרנו את בעיותינו ואנו הגורמים לכול סבלנו ורק אנו האחראים לאומללותנו ואיננו יכולים לברוח מכך או להאשים מישהו אחר בסבלנו ובאומללותנו כי הכדור והמפתחות נימצאים תמיד בידיים שלנו - הדבר עלול להיות מכאיב מדי ומטלטל מדי ובעיקר מפחיד ומאיים מדי... כמו מעשן כבד וכרוני רב שנים אשר הרופא לפתע אומר לו כי עליו לחדול לגמרי מעישון ולא הוא לא יאריך ימים ויגווע בייסורים כך מראה לנו לואיז ל' היי ואף מדגימה כי דפוסי מחשבה שליליים שאנו מאמצים לעצמנו במהלך חיינו ובעיקר בתחילת חיינו עלולים לגרום לנו נזקים וייסורים ואף להרוס ולהחריב אותנו ואת חיינו בשיטתיות אולם למזלנו לואיז היי בספרה מסבירה ומתארת בפנינו כיצד ניתן לאט לאט על ידי התמדה ובעיקר על ידי נכונות להשתנות לטובה ולאמץ דפוסי מחשבה חדשים וחיוביים במקום דפוסי המחשבה המקובעים בנו כי אם השליטה על חיינו נמצאת רק בידינו אז אם נלמד את עצמנו מחדש לחשוב חיובי ולאהוב את עצמנו ולסלוח לעצמנו ולאחרים ולהפסיק לראות בנו קורבן ולהאשים אחרים בגורלנו אם רק נוכל בצעדים קטנים לשנות את עצמנו לחיוב ולטובה אז נוכל גם להשתחרר מסבל ומאומללות ומבעיות ולחיות חיים מאושרים יותר וחופשיים יותר... חופשיים מבושה ומשנאה עצמית מכעס וקורבניות ושלל רגשות שליליים...

ספרה של לואיז ל' היי הוא ספר שיכול לתת תקווה וכוח ואמונה ביכולותיך לשפר ו"לרפא" את חייך שלך בכוחותיך שלך למי ששרוי במצוקה ובאומללות ובקושי אולם לשם כך דרושה נכונות ובעיקר אומץ כגון האומץ לעמוד מול מראה ולהסתכל לתוך עינייך ולומר לתוך עינייך שלך לתוך נשמתך הנצחית ללא ציניות וללא פחד או בושה ומבלי לשחק משחקים ולומר זאת מתוך כוונה אמיתית כי אתה אוהב את עצמך ואת מי שאתה ועוד שלל מסרים חיוביים אל עצמך אם את/ה מסוגל/ת לכך וכן מסוגל/ת לעבור ולעמוד בעוד מטלות שנמצאים בתרגילים הניתנים בספר ייתכן ואתם תוכלו אט אט לשנות את אמונותיכם ומחשבותיכם לגבי החיים ולגבי עצמכם ובכך תזכו לצאת ממצבכם האומלל ולשחרר את עצמכם מהסבל...

ספר זה יקר לי ואני שומר אותו בספרייתי הדלה והצנועה כמזכרת מאדם אשר אהבתי והערצתי ואשר איננו נימצא יותר בחיי לצערי – אותו אדם שהיה צעיר ממני וטוב לב ומלא כרימון בתכונות טובות אשר הערצתי בו ובעיקר חכם ממני כי הוא הבין כבר שהמתנה הגדולה והיקרה היחידה שיש ביכולתו להעניק כדי שתישאר לי ממנו לאחר שדרכינו יתפצלו ואשר באמת חסרה לי בחיי נימצאת בספרה זה של לואיז ל' היי אשר מלמד כיצד לאהוב את עצמך וכיצד לשחרר את עצמך ואת חייך מסבל ואומללות מיותרים...

רשימת ביקורת על הספר "תסריטאות – המדריך השלם לכתיבת תסריט" מאת קובי ניב, הוצאת נ.ב. ספרים, 2004, 334 ע'.

חלום ילדות ישן שלי (ושל רבים אחרים כמסתבר) היה להיות במאי קולנוע ולעשות סרטים. על החלום הזה וויתרתי מזמן אולם אני זוכר את ההתרגשות שאחזה בי עת מצאתי ורכשתי את הספר הזה אי שם באמצע העשור הקודם... כי אם להיות במאי זה קשה מדי אז אולי לנסות להיות תסריטאי? תסריטאי שמחליט וכותב ובורא מתוך מוחו ודמיונו את התסריט אשר ממנו יעשה הבמאי את הסרט... אולי אכתוב תסריט ואתרגם אותו לאנגלית אמריקאית לפי הפורמט האחיד שלהם ואצליח למכור אותו לאולפני הוליווד תמורת מיליון דולר? אולי אזכה לראות את הסרט שאני כתבתי לו את התסריט בקולנוע?

קובי ניב יודע לכתוב ולכתוב היטב הוא מצליח להדביק אותך בהתלהבות שלו ובאהבה שלו לקולנוע והוא יודע להתנסח ולנתח והניתוחים הקולנועיים שהוא עושה בספר לסרטים הם מלאכת מחשבת אשר באה להראות לך כי הקולנוע יכול להיות אומנות ויצירה מופלאה... ספר זה החזיר לי במהלך הקריאה בו את ההתרגשות והפלא שהיה בי פעם כילד לנוכח סרטים שראיתי בקולנוע ובטלוויזיה – ההתרגשות התמימה אשר גורמת לך לחוש ואף להאמין שבקולנוע הכול אפשרי בניגוד לחיים האפורים והמדכאים.

איך שסיימתי לקרוא את הספר מתחילתו ועד סופו ישר התחלתי לראשונה בחיי לכתוב את התסריט הראשון שכתבתי אי פעם. במשך 48 שעות של אופוריה ודמיון חופשי כתבתי תסריט לסרט באורך בינוני והייתי בטוח שאני כותב יצירת מופת גאונית או לכול הפחות יוצר משהו שהוא שלי בלבד שאיש חוץ ממני לא יכול ולא יוכל לכתוב כמוני... המעלה של הספר של קובי ניב היא שהוא אשכרה גרם לי לנסות ולכתוב תסריט... דבר אשר לא הייתי מעיז לעשות אילולא קראתי את ספרו ואילולא הייתי מקבל ולומד ממנו כלים בסיסיים ועקרונות לכתיבה קולנועית והבנה במה היא שונה מכתיבה סיפרותית...

השנים עברו והתסריט שכתבתי עדיין שמור לי במחשב כמזכרת וכיום אני מסתכל עליו לפעמים ויודע שלמרות שכלום לא יצא ממנו לפחות אני את שלי ניסיתי ועשיתי.

הספר הזה מומלץ בחום לאוהבי קולנוע וסרטים טלוויזיה וסדרות וכמובן לתלמידי קולנוע ותסריטאות – הספר הזה מומלץ בחום לכול אלה אשר לא וויתרו ושעוד מעיזים לחלום ולהפוך את חלומותיהם ליצירה קולנועית...

ביקורת על הספר "אאוטסיידרים ומורדים: על העומדים מחוץ ומנגד" מאת גבריאל רעם, הוצאת ידיעות ספרים, 2006, 493 ע'.

ישנו משהו תמים מאוד על גבול הסכנה בספר הזה ואינני מתכוון לסכנה לממסד כלשהו אלא דווקא לאאוטסיידרים ולחריגים התמימים שיושבים על הגדר ומתלבטים לגבי לאן מועדות פניהם.
ומדוע זאת? משום שכול הספר הזה אשר מתנהל כמו הרצאה עיונית-אקדמית פופולארית ניתנת האשליה המסוכנת כאילו מרידה בממסד או בחברה או ברוב קונפורמי/נורמטיבי או בכלל מרידה במוסכמות וערכים המקודשים לכלל החברה היא כאילו מעשה מגניב ונטול מחיר או סיכונים כבדים ביותר למעיז למרוד – המרידה פה מצטיירת כאיזה מעשה קונדסי שתמיד מצליח – כאילו שהאנושות מאז ומתמיד בהתחלה אומנם מענישה את המורדים בה אך אל דאגה תוך פרק זמן לא ארוך מתברר לכולם שאלה שמרדו רק הצליחו לראות ראשונים את פני הדברים נכונה ולמעשה הצדק איתם ואז משתנים כהרף עין פני המציאות ומיד האנושות מעלה את המורדים והסוררים לשעבר על נס ומשבחת אותם על תרומתם לעולם טוב יותר – ואין קשקוש יותר מסוכן מזה מאותן אגדות סינדרלה וליכלוכית – בעוד שהאמת היא קצת שונה ובעצם שונה בהרבה...

99.99 אחוז מה"מורדים והמורדות" האמיתיים לאורך ההיסטוריה גמרו כך או אחרת את חייהם מאחורי סורג ובריח בתוך תא צר ומצחין באיזה בית כלא או גולאג או מחנה עבודה או במוסד לחולי רוח או גרוע יותר הוצאו להורג (בצליבה או סקילה או העלאה למוקד באש או בתלייה או על ידי כיתת יורים או בעריפת ראשם בגרזן או בגיליוטינה או בכיסא החשמלי וכוליי) לפעמים בכיכר העיר למען "יראו ויראו" ולפעמים בהיחבא ואף אחד עד היום לא יודע מי הם היו וגם לא זוכר אותם או את שמם אם בכלל...

לדעתי מרידה אמיתית איננה שעשוע אינטלקטואלי או משחק תחביב לשעות הפנאי וגם לא סמל סטטוס חברתי ומגניב – מרידה אמיתית איננה פריבילגיה ואיננה נעשית כמעט אף פעם מתוך בחירה חופשית – אלא היא נעשית מתוך כורח ומתוך חוסר ברירה כשגבינו כבר אל הקיר וכשכבר הגיעו מים עד נפש וכבר אי אפשר לסבול יותר להמשיך ולציית לקונפורמיות או לממסד ואפילו לא ניתן יותר לברוח ולקבור את הראש בחול כמו בת יענה ובעיקר כשאי אפשר להמשיך לשקר לעצמנו שהחרא שמאכילים אותנו הוא שוקולד – וזה תלוי לחלוטין באדם עצמו ובמבנה אישיותו ומתי אם בכלל הוא מתעורר למול מה שעמוק בפנים ניתפס בעיניו כעוול או כשקר...

ספרו של גבריאל רעם בעיני הוא אנכרוניסטי ומיותר – מיותר מפני שמורדים אמיתיים מעולם לא נזקקו לספר שיסביר להם מדוע ובשביל מה למרוד אלא הם פעלו מתוך כורח פנימי והלכו עד הסוף עם ה"אני מאמין" שלהם ושילמו בלב שלם את המחיר במלואו יהיה אשר יהיה ואת זה או שיש לך או שאין לך ואם אין לך את זה אז לא יעזרו כול הספרים שבעולם...

בנוסף הספר אנכרוניסטי – מדוע? מפני שפניו הם אל העבר ולא אל העתיד והעתיד אשר אנו צועדים אליו עם ההשתכללות הטכנולוגית הוא עתיד בו הכול מתועד ואשר בו "הפנקס פתוח והיד רושמת" ו"עינו של האח הגדול פקוחה תמיד" אני חוזר שוב למי שלא הבין – הכול מתועד כול מעשינו ברשת ועל המחשב ובצעצועים הדיגיטליים הנוצצים שלנו – זה המחיר של חיים אונליין – הפרטיות מתה מזמן בין אם נרצה או לא – ובמציאות כזו שבה הכול מתועד והחברה מפוקחת ומבוקרת תדיר כבר אי אפשר באמת למרוד במשהו מבלי לשלם מחיר כבד על שהעזת "להתעסק עם הממסד" או עם התקינות הפוליטית הנורמטיבית השלטת או אם חיללת את כבודם של ערכים המקודשים לציבור גדול ורב – מספיק לפעמים במעידה חד פעמית או בטעות בשיקול הדעת ואתה "אוכל אותה" ובגדול אפילו שלא באמת רצית ולא באמת התכוונת למרוד וכבר היו מקרים כאלה שאף הסתיימו בטרגדיה. בעולם בו הכול מתועד צריך לחשוב פעמיים לפני שכותבים ומפרסמים "שטויות" או משחקים אותה "דיסידנטים" ברשת כי בעולמנו הוירטואלי והממשי "חיים ומוות בידי הלשון" וחירויות אזרחיות כמו "חופש הביטוי" בעולמנו הן עניין גיאוגרפי ובכול מקרה גם הן גמישות ויחסיות – אני גם ממליץ בחום לקרוא את הספר "1984" כדי שתבינו כבר לבד לאן הדברים עלולים להגיע במצבים קיצוניים...

סוף עידן הכוח בשירה העברית – התרשמויות ומחשבות משירת דוד אבידן

הייתי נער בן 17-18 והייתה זו תקופה אחרת כשאינטרנט ורשתות סלולר היו חלום רחוק כאשר ניפטר המשורר דוד אבידן ב11 במאי 1995 ומותו לווה בדיווח חצי לקוני ובדיון ציבורי מעט חפיפניקי – אז עוד הייתה השירה והמילה הכתובה רחוקה מעולמי ולא קראתי ספרי שירה אך מאז ניחקק שמו של דוד אבידן בזיכרוני – למרות שלא ידעתי עליו כמעט דבר – השירה הייתה רחוקה ממני אז בצעירותי – אחרי הכול מה לי ולשירה? השירה היא למשוררים - אותם אנשים מוזרים תימהוניים ופתטיים מעט אשר מתעסקים במילים ואשר כותבים ספרי שירה מלאים בשירים חידתיים הכתובים בשפת סתרים אליטיסטית אשר מקשה לבן התמותה הרגיל להבין "למה התכוון המשורר?" ובכלל שירה שייכת הייתה לעיר הגדולה תל אביב ולא לי – נער מעיר קטנה בעלת מנטאליות חצי פרובינציאלית – וחוצמזה המילה "משורר" האם היא לא כינוי מנומס מכובס ומכובד לאדם ערירי או מעורער נפשית שסופו תמיד למות בצורה טרגית בגיל יחסית צעיר? (התאבדות או מהתמכרות לטיפה המרה או לסמים או ממחלה חשוכת מרפא או ממה-שלא-יהיה)...

כעבור שנים רבות כשהתחלתי לקרוא שירה ובייחוד מאז שהתחלתי לכתוב שירה התחלתי לקרוא כול מה שיכולתי לשים את היד עליו שהיה קשור לדוד אבידן או שניכתב עליו ברחבי הרשת וכמובן במשך שלוש או ארבע השנים קניתי את ארבעת ספרי "דוד אבידן כול השירים" כרך אחרי כרך כשהם יצאו עוד טריים מן הדפוס וכמו גם רכשתי את "משהו בשביל מישהו" בהוצאתו המחודשת – אפשר לומר כי דמותו ובעיקר שירתו הילכו עליי קסם שיריו בעיקר המוקדמים אך חלק גם מן המאוחרים הכו אותי בהלם – הייתה תקופה בה הערצתי את שירתו – את שיריו החצופים והמתריסים כגון "מזשיר" (מה זה שיר) "אין עילית רוחנית בארץ הזו" "שנאה ארוכת-טווח" או את הפסימיות וחוסר הטעם שבזקנה ובלהיות זקן ("ערב פתאומי" "איזה סקסאפיל יש למשוררים זקנים?") ואת הערצת ערך הנעורים והערך להיות חדשני ולפרוץ גבולות ולהיות בכול מחיר אוונגרד בשירתו ויעידו על כך ניסיונותיו (הלא כול כך מוצלחים בעצם) לכתוב על התנסויות עם הסם ל.ס.ד. בסוף שנות ה60 או על ניסיונותיו לשוחח עם בינה מלאכותית (אותה תוכנה "ELIZA" על מחשבי חברת IBM ישראל) בשנות ה70...

אך לדוד אבידן אשר שאף לחיי נצח ולתהילה היו גם שירים איומים ונוראים שירים פוגעניים מעליבים על גבול הגזענות השוביניזם וההומופוביה בעיקר בספרי שיריו המאוחרים אשר כיום בתקופתנו התקינה פוליטית ספק אם היו נחשבים לשירה כמו כן אבידן המאוחר (החל מאי שם בשנות ה70) החל לחטוא בשירה על גבול הגרפומניה בו הוא בעיקר לוקח נושא ומלהטט בו עוד ועוד הופך אותו משחק בו עד למיאוס ושאלת הקורא "לשם מה זה טוב?"...

לקח לי כמה שנים עם יציאת כול כתבי המשורר בארבעה כרכים כדי להשתחרר מן ההערצה העיוורת שהייתה לי כלפי דוד אבידן ולהבין כי מאחורי המשורר חד הלשון עמד אדם בשר ודם עם מעלות וחסרונות ומגרעות ככול אדם – בדיוק כמו כולנו... אדם אשר אנשים שהכירו אותו בימי חייו העידו כי היה "אדם קשה... בלתי ניסבל לעיתים" אדם עם אגו גדול ותחושת חשיבות עצמית על גבול המגלומניה...אדם כוחני... אדם אשר עשה הכול עד הרגע הכמעט אחרון בכדי להסתיר מעיני הציבור וקהל קוראיו את חולשותיו את זקנתו ואת בעיותיו האישיות (הכספיות הבריאותיות וכו') ולשדר כי הכול בסדר ותקין גם כשהלכו אלה והחריפו ואיימו להטביעו עד אשר הביאו למותו... אדם אשר נמנע מלהביע בשיריו רגשנות או סימני חולשה גלויה מפורשת ונישאר צמוד לשפה כמעט מדעית יבשה ודייקנית עד כמעט להכאיב נטולת רגש כמעט לגמרי...

אני הכרתי פעם דוקטורנט לפילוסופיה ואומנות אשר את עבודת הגמר שלו עשה על הסוריאליסטים ואשר היה טוען בפני בתוקף כי דוד אבידן לא היה אוונגרד אמיתי אלא חקיין של הדאדאיסטים והסוריאליסטים מאירופה של בין מלחמות העולם "כול מה שאבידן עשה בחייו עשו כבר 40 שנה לפניו הסוריאליסטים... הוא לא חידש בכלום רק עשה חיקוי בשפה העברית" אני לא לגמרי קונה את התיאוריה הזאת אם כי רבות הוזכרה השפעת השירה הפוטוריסטית הרוסית על אבידן ובייחוד על הערצתו את המשורר מאיאקובסקי...

מי שטורח לקרוא את "כול כתבי" דוד אבידן כן את כול ארבעת כרכי "דוד אבידן כול השירים" 1 2 3 ו4 לא יכול שלא להתרשם ולחוש איך שירת אבידן הולכת ומתפוררת. בתחילה ישנה שירה של משורר צעיר – עילוי פואטי מבריק וחדשני פורץ דרך אחרי כן התבגרות ושירה ניסויית קיצונית אחרי כן מתחילה לאט אך בטוח ההתנוונות אף על פי שעדיין ישנם רגעי התעלות וחסד ובסוף בסוף ישנה כבר מיחזור וגרפומניה לעוסה – כתיבה לשם כתיבה גרידא כתיבה על מנת לא להישכח... ובין לבין בכול הקנון הזה עולים ומוזכרים פרטים אישיים על חייו של המשורר שכן אבידן גם כתב על חייו על הצלחותיו תקוותיו וכישלונותיו למרות שצריך אוזן קשובה וחדה להבחין בכך... מבחינה מסוימת ה"כל כתבי" הזה מתעדים יותר מכול את התרסקות והתפוררות שירת האגו והכוח – את שקיעתו ונפילתו של ענק מדור הנפילים...

אין זה יהיה מוזגם לומר שיום מותו של דוד אבידן סימן את תום עידן הכוח בשירה העברית או לפחות את מראית העין של כוח כיוון שאבידן בשנותיו האחרונות כבר היה נמר ללא שיניים ומעמדו בשירה התערער וחל בו פיחות רב ממש כמו מעמד ומצב השירה עצמה אך עדיין הוא והשירה שמרו על מראית עין של כוח או לכול הפחות על מכובדות וקיום מכובד... מאז מותו הטרגי אשר חשף לעין כול את אסונו ואת המצב והמעמד אליה הידרדרה השירה - הולך ונעשה ברור ככול שחולפות השנים שמעכשיו השירה אשר ירדה מגדולתה והושלכה אל האשפתות שייכת לכולם כלומר לכול מי שיחפוץ בה עדיין...

לפני כמה שנים היה מבקר תרבות אשר העיר כי אילו היה דוד אבידן ממשיך לחיות ולא ניפטר בצורה כה טרגית ב1995 הרי היום הוא היה פורח בעידן האינטרנט והפייסבוק – הוא היה יכול לפתוח בלוג ולפרסם שם שירים כאוות נפשו וליהנות מהפרסום המיידי ומהחשיפה אל הקהל אליה היה כה צמא בימי חייו ולהתכתב עם קוראיו... דברים דומים נאמרו גם על המשוררת יונה וולך אשר רבים סוגדים לשירתה עד היום... אילו נערך סקר בין המשוררים הצעירים והמשוררות הצעירות בו היו הם נשאלים איזה שמות משוררים עבריים הם מכירים ו/או השפיעו עליהם – ללא ספק דוד אבידן ויונה וולך שניהם היו מוזכרים בנשימה אחת – שניהם אם אפשר להגדיר זאת הם "האבא והאימא" של השירה העברית בעידן האינטרנט כיום – שניהם בסגנון שירתם החופשית בלשון היום יום הראו או לפחות רמזו או נתנו תחושה לרבים כי "כול אחד יכול..." כול אחד יכול להעיז לכתוב שירה ולהיות משורר באינטרנט או לפחות לנסות את מזלו – כן כול אחד יכול לפתוח בלוג בישרא-בלוג או בתפוז ולפרסם שירה או יומן רשת או מה שבא לו כמה שבא לו ויהיה גם מי שיקרא אותו... אין עוד צורך כמעט בהוצאות ספרים בעורכים ובמבקרים – מחשב מקלדת עכבר מסך וחיבור לאינטרנט הוא כול מה שצריך ואז הכול פרוץ הכול אפשרי הכול זמין – חופש מוחלט כאוטי רדיקלי "איש כטוב בעיניו יעשה"... אפשר לומר כי כול אלה אשר כותבים משהו ברחבי הרשת בין אם זהו אי מייל או סתם מעדכנים את הסטטוס בפייסבוק – גם הם כן כן אף הם משוררים בפוטנציה...

דוד אבידן ממש כמו יונה וולך הפכו לאייקון לאחר מותם ומבחינה מסוימת בכך שרדו את מותם – אולם איזה מחיר כבד הם שילמו על כך! – למות מות כלבים בייסורים ולחיות במחסור ובחוסר רוב חייהם – הם במידה מסויימת הקריבו את חייהם למען שירתם ולכן אולי בזכות זאת נכנסו לפנתיאון – כמה מאיתנו משוררי דור הפייסבוק והרשת מוכנים ללכת בדרכם? כמה מאיתנו מוכנים להקריב הכול בשביל שיהיה איזה מישהו שיקרא לנו בתואר המפוקפק "גאון" לאחר מותנו? דוד אבידן ממש כמו יונה וולך היה משורר טוטאלי – אני בספק אם כיום ישנם עוד משוררים משוגעים מספיק בכדי להיות מוכנים לשלם מחיר כה גבוה...

בעידן השירה הנוכחי בה השירה בדפוס דועכת וגוססת אך באינטרנט השירה פורחת נידמה כי תם עידן הנפילים בשירה העברית – אין יותר משוררים לאומיים ואנו נותרנו עם מפת שירה קרועה ומפורקת בה כול משורר ומשוררת וכול חבורה של משוררים מתאגדת סביב "הנישה" שלה – אין כבר קובעי טעם ואין שופטים או מבקרים אובייקטיביים כול מה שנותר הוא "לשלוח את לחמנו על פני המים" מתוך תקווה כי משהו מכול העבודה שהשקענו יחזור אלינו. יש לי הרגשה שדוד אבידן ידע באיזה חוש שישי חד כי כך יהיו פני הדברים וכי השירה הולכת "ליפול מגדולתה" בגדול ולעבור שינוי ומהפכה ולחזור לידיהם של האנשים הרגילים מבחינות רבות תם עידן הנפילים והגאונים והמשוררים הטוטאליים והחל עידן אחר של משוררים בשר ודם הכותבים שירה אנושית פחותת אגו ומגלומניה – כלומר יש אגו ויש מגלומניה וכמובן גרפומניה אך במקום להתרכז במספר מצומצם של משוררים סופר אגואיסטים יחידי סגולה שכולם סוגדים להם והם כוחניים היא מתפזרת שווה בשווה בין מאות ואלפי משוררי רשת קטנים המחפשים במה וקוראים לשיריהם הגענו לסוף עידן הכוח בשירה כיוון שהטכנולוגיה מאפשרת לכולם לכתוב ולפרסם שירה ואין האחד נעלה על השני והשופטים האמיתיים הם כמות הקוראים שקראו ואהבו ויזכרו את השירים שכתבת – ואולי זה לטובה... אך עם השינוי יש גם חסרונות – ירידה באיכות השירה והשירים ללא ספק לעומת משוררי הדור הקודם. מרבית המשוררים הצעירים אינם קוראים או שקוראים מעט מדי ספרי שירה של אחרים וכותבים יותר מעולמם הפרטי והאישי והתוצאה דומה לכך שכול אחד ואחת מנסים להמציא בכישרונו או בכישרונה את הגלגל מחדש במקום לנסות "לעמוד על כתפיהם של ענקים (משוררי העבר)".

רונן בלומברג

רשימת ביקורת על "בדידות ישראלית: שירים 2000 - 2004" מאת יובל גלעד ובעריכת רן יגיל ועמוס אדלהייט; הוצאת כרמל 2004 תשס"ה. 72 עמוד.

כמה חשבתי לתמימותי שכתיבת ביקורת שירה בכלל ובפרט על ספר שיריו השני של יובל גלעד "בדידות ישראלית" תהיה מלאכה קלה. אחרי הכול מדובר על ספר שירה דקיק המפתיע אותך בפשטותו הפיסית ובצניעותו האסתטית – התצלום שעל העטיפה הוא מאת לא אחר מהמשורר עצמו – אך לא כך העניין בפירוש לא כך – שכן יובל גלעד בשיריו אשר בספר משדר בתדר מסוים ומזווית ראייה מסוימת ובעיקר דן בנושאים ובדקויות וניואנסים אשר רוב החברה הישראלית כבר איבדה את הרגישויות אליהם ולבה קהה והפך גס ואדיש כלפיהם – הוא כותב אמת פשוטה מסוימת אשר אינם נקלטים כבר ברדאר החברתי / תרבותי / ספרותי ואשר גם כאשר הם נקלטים הם והעיסוק בהם כבר אינם פופולאריים. יובל גלעד עוסק בשיריו בספר בבדידות בשונות ובהרגשת החריגות לרוב על בשרו בגוף ראשון יחיד. הוא לש אותה ומתאר אותה בלשון אותנטית פשוטה. זוהי איננה בדידות רגעית חולפת זו אינה בדידות חלקית הניזונה מריקנות צרכנית או "אי התאמה" או "חוסר הצלחה" זמניים במרוץ העכברים של התפקוד האוטומטי הנורמטיבי של משפחה עבודה קריירה ("עשייה לביתך") וכו' – לא זוהי בדידות כמצב קיומי נתון של אדם המוצא את עצמו כמו אסטרונאוט אשר חג מעל לאטמוספרת כדור הארץ מתבונן על הישראליות הנורמטיבית כולה ועל העולם כולו מבחוץ ומתאר לנו איך זה מרגיש להיות שמה ומה הוא רואה עלינו משמה – אין צורך למשורר להיות רדיקלי או ביקורתי או מתריס כלפי החברה או המציאות כיוון שעצם קיומו והמקום אשר ממנו הוא כותב את שיריו הוא התרסה וקריאת תיגר על הסדר החברתי והערכי שלאורו צועד הרוב באמונה כמעט עיוורת.

עם זאת יש לומר שהמשורר למרות זרותו בנוף המקומי אינו שואף לברוח מפה מהמציאות הישראלית הצברית הדוקרנית והקשה הוא אינו רוצה להוציא איזה דרכון זר ולברוח ולמצוא מקלט כאיזה אזרח עולם אוניברסאלי נטול שורשים ולהמטיר משם עלינו אש וגופרית כפי שאולי בוחרים או התפתו לבחור אחרים אלא מבקש דווקא להישאר פה ולהתמודד באומץ ולהיאבק בכדי להכות שורשים עמוקים יותר מהשטחיות של פני המציאות המכוערת והקשה ולהתחבר ולהיות חלק ממשהו עמוק יותר וקדום יותר כמו אמונה ללא דת כאמצעי תיווך מיותר המסתיר את אור האל או כמו יופיו המדהים של הטבע אשר איננו כלוא ב"היכלי תרבות" או מוזיאונים למיניהן וכן על ידי הזדהות עמוקה עם זרים ובודדים אחרים המוצאים עצמם מחוץ למחנה ולחברה – יש משהו אופטימי אפילו פטריוטי בבחירתו של המשורר לא לומר נואש ולהתעקש להיצמד לפה דווקא אל פה אל המקום הקשה הזה – מעין אופטימיות זהירה שאולי יש עוד תקווה לעתיד טוב יותר למרות הכול לו עצמו וכן למקום הזה ולנו אשר חיים פה.

הספר הנזירי הזה מחולק לחמישה חלקים: כול חלק מתאר עוד תחנה או תקופה או התנסות בבדידות וניסיונות למצוא נקודות שייכות אותנטיות עצמאיות מבלי להיבלע בתוך העדר הנורמטיבי – גרעין אמת בתוך שכבות של זיוף. כול אחד מחלקיו של הספר בנוי ממספר שירים והשירים בנויים לרוב מבתים של מספר שורות ולפעמים אף שורה אחת בלבד – דבר אשר מזכיר במקצת את שירת ההייקו היפאנית ונותן תחושה של אמת מזוקקת ותמציתית של חיסכון במילים כסגנון לשוני וכבחירה מודעת לעצמה. זו שירת דוגרי מושחזת אנטי גרפומנית אנטי חרזנית אנטי בוסרית.

ראשית אני רוצה להביא כדוגמא את השיר "אמונה" הפותח את קובץ השירים היפיפה הזה:

"1. בגן הנטוש מאחורי היכל-התרבות / עץ שקמה ענק מפיץ יופיו / ואני, אלמלא האמנתי כל כך ביופי / העולם היה רומס אותי, כנעל את העלים.

2. בלילה קר פועל זר לא נירדם, / וירד להטביל עצמו בים, צף וידיו לצדדים. / מיום ליום הוא הופך דתי יותר, בלי להרגיש / מביט בעננים גבוהים כפעמוני-מנזר.

3. כמה יפה כפיפת התפילה המוסלמית / הגוף רכון קדימה, צמוד לאדמה כעץ. / הגב לומד לא לפחד מרקיע עם צבע ממית, / וכף-הרגל מראה כמה קשה להיות פה."

בבית הראשון המשורר מוצא את היופי האמיתי דווקא בטבע בעץ שיקמה ענק ועתיק בגן נטוש שמאחורי גבו של היכל התרבות והרמיזה כאן היא ברורה כי היופי האמיתי נימצא בטבע ולא בחיקוי מעשה ידי האדם והיופי הזה הולך ונירמס ונעלם מעולמנו ככול שאנו הולכים ומתרחקים מהטבע מבייתים אותו והורסים אותו כדי לבנות עוד כביש עוד שכונה עוד היכל תרבות או קניון (בימינו הקניון הפך להיכל התרבות והיכל התרבות הפך לקניון) במידה מסוימת אנו מנסרים את הענף עליו אנו יושבים כי עולם ללא טבע הוא עולם חסר אנושיות בו האדם עתיד לקמול ולנבול כמו עלים בסתיו ולהיות מרמס של כוחניות אנטי אנושית אשר ה"תרבות" תשמש לה רק כעלה תאנה מוסרי במקרה הטוב ובמקרה הגרוע כ"לחם ושעשועים" כמיטב מסורת קיסרי רומא.

בבית השני פועל זר – (הדברים נכתבו ב2004 לפני גל הגירושים של העובדים הזרים ולפני תופעת המסתננים מדרום סודן ואריתריאה) אדם בודד ללא שורשים וללא שפה נטול אזרחות ישראלית או מעמד תושבות בארץ וגם ללא סיכוי כלשהו לקבל אזרחות או תושבות קבע ולהכות פה שורשים – עבד מודרני ניתן אפילו לומר – יורד "להטביל עצמו" בים בלילה קר במקום לישון – וכאן ישנה שימוש בביטוי דתי מן הנצרות (הטבלתו של ישו בירדן על ידי יוחנן המטביל) ומן היהדות (הטבילה במקווה) בשני המקרים מדובר בביטוי של טקס של קדושה והיטהרות ואשר עומד בניגוד גמור לביטוי נרדף ל"להטביע עצמו" שהוא מעשה ייאוש של התאבדות וכול זאת מפני שהפועל הזר הופך מבלי להרגיש מיום יום ליותר דתי והאמונה הזו היא אשר מצילה אותו מהייאוש. אין הוא ניזקק לדת מאורגנת כלשהי כי דתו היא דת האמונה ובית מקדשו הוא הטבע הפתוח והוא הולך ורואה בעצמו כנזיר אשר מנזרו הם השמיים הים והארץ הזו אשר קדושה לשלושת הדתות המונותיאיסטיות.

הבית השלישי והאחרון בשיר מדגים מצוין את האל-זמניות של שיריו של יובל גלעד אשר בספר ומדוע הם יהיו אקטואליים גם בטווח הרחוק. הבית הוא דברי מחמאה ושבח פשוטים כלפי כפיפת התפילה המוסלמית משום שיובל גלעד מצליח לכתוב ממקום שהוא מחוץ לסכסוך הישראלי-פלסטיני-ערבי והוא מצליח להוציא את עצמו מנטאלית מחוץ לקונפליקט ומזכיר לנו את מה ששכחנו והוא שמלבד ארגוני טרור, רקטות קאסאם, חגורות הנפץ, תוכנית הגרעין האיראנית, תאי טרור רדומים של אל קאעידה, דברי ההסתה כנגד "הציונים" והיהודים וישראל ואיומי נסראללה מלבנון ואחמדיניג'אד מאיראן "למחוק אותנו" מלבד כול אלה האסלאם הוא ראשית כול דת ואמונה של כמיליארד (אם לא יותר) גברים נשים זקנים וטף ובעל היסטוריה של למעלה מאלף וארבע מאות שנים לפחות אם לא יותר. יובל גלעד אינו מפחד מן האחר ומן השונה וראייתו את בני האדם בכול שיריו בספר היא ראיית האדם כאדם באשר הוא אדם. הוא מסתכל רואה וכותב את שיריו ללא התחשבות בדפוסי המחשבה המקובעים על ידי הסכסוך ומעבר לתכתיבי הלאומנות והגזענות השנאה והפחד שכופה הקונפליקט המדמם בינינו לבין העולם הערבי והאסלאמי. המשורר מסרב למרות הסכסוך הגואה והמאיים עלינו לעשות הכללה ולראות באסלאם ובמוסלמים באשר הם מוסלמים כאויב או כאיום שיש למגר להדוף לגרש או לטרנספר מפה אלא כאמונה לגיטימית בעלת שורשים וזכות קיום בארץ הזו.

אחרי שיר הפתיחה כאמור אנו מגיעים לחלק הראשון של הספר הנקרא בפשטות "וידויים" בו במילים פשוטות וכנות מתאר לנו המשורר את עברו ועולמו או בקיצור מאין בא – את נעוריו, התבגרותו, בדידותו, שירותו הצבאי, משפחתו המתכנסת לחגוג את ליל הסדר ופחדו מאהבה.
אני רוצה רק להתעכב רק על שני קטעים משני שירים בחלק זה:

החלק הראשון מתוך השיר "בדידותי" שיר אשר עושה השוואה בין עולם הפוליטיקה וההפגנות הדורסני לבין שוק הפנויים-פנויות והרווקים והרווקות אשר מחפשים אחר אהבה ורומז לנו שמציאת אהבה משולה למערכת בחירות כוחנית עם מנצחים ומפסידים:

"הסיכוי שלי / למצוא אהבה כמו / הסיכוי של מי / שלא שירת בצבא / להיות פה / ראש ממשלה."

הקטע השני הוא מהשיר שבא מיד אחריו ושמו בפשטות הוא "וידוי" – בו פשוט מתוודה המשורר ללא בושה וללא התנצלות ובכנות ואומץ רב כמה הייתה לו קשה נפשית תקופת שירותו בצבא וכי בסוף שוחרר מן הצבא לצמיתות על סעיף פרופיל 21 – אותו סעיף מעומעם של חוסר התאמה על רקע נפשי:

"בהיתי / ברגלי קב"נית צרפתייה / ובכיתי /.../ עוזי משומן / מכתים כמו / פרופיל 21 שקיבלתי"

פרופיל 21 הוא גם בימינו נחשב לכתם לסימן חולשה בחברה הסוגדת לכוח אשר אחד מסיסמאותיה היא "אין לא יכול – יש לא רוצה!" או כמו שנאמר לטירונים בצבא "מפה יוצאים רק על אלונקה!" ואכן בעיני חוגים רחבים בחברה הישראלית – מי שמקבל פרופיל 21 ואינו עושה שירות צבאי מלא הוא משתמט עלוב שאמור לשבת סגור בד' אמותיו ולהתבייש בעצמו ובטח שאין לו זכות לפתוח את הפה למתוח ביקורת על החברה שבה הוא חי הוא עשה מעשה לא פטריוטי ונאמנותו למדינה אף היא מוטלת לעיתים בספק ובכול אופן מעתה הוא נחשב לחריג אשר בגד בחובה האזרחית הקדושה של גיוס ושירות צבאי חובה ונשיאה בנטל "כמו כולם" וכאן בדיוק מתחבר הקטע הראשון – אם גם שוק השידוכים ומציאת האהבה הוא כוחני ומנותב על פי שיקולים של שירות צבאי מלא ופטריוטיזם קונפורמי נורמטיבי הרי שחריגים בעלי פרופיל 21 כמו המשורר עצמו סיכוייהם למצוא אהבה בחברה ובמדינה שסוגדות לכוח לכסף ולחומרנות באמת יכולים להתממש רק אם אותה חברה ומדינה יחול בה מהפך פוליטי חברתי ותודעתי עמוק כמו בחירתו לראשות הממשלה של אדם אשר לא שירת בצבא – דבר אשר הוא חלום רחוק עדיין בלתי נתפס במציאות הישראלית ובפוליטיקה הישראלית. בעלי פרופיל 21 נחשבים לסחורה פגומה סחורה סוג ג' או ד' בקרב בנות המין השני ובכלל.

החלק השני בספר ניקרא פשוט "פה" ומכיל 14 שירים המתארים ונוגעים בנושאים שונים שהם חלק מהמציאות הישראלית – נושאים כמו שכול, המשך הכיבוש והסכסוך בינינו לבין הפלסטינים, דתות ואמונה, ביקורת על המיליטריזם הישראלי, ביקורת מרומזת על גילויי הגזענות הסמויים שעדיין קיימים בחברה, תמונות נוף כרך עירוני מדכא אפילו תיאור מזג האוויר הישראלי בעל עונות המעבר הקצרצרות וכו' – בחלק זה ארצה להתעכב על שיר אחד קצר ויפה על "בדידותו של חסר-הבית":

"בדידותו / של חסר-הבית / בפינת הרחוב / חיונית לנו / כשהספקות / חוזרים אלינו / בדרכנו הביתה / מעוד יום עבודה."

כן מסתבר שגם לחסר הבית ובדידותו בפינת הרחוב יש תפקיד מוגדר בסדר החברתי-כלכלי כתמרור אזהרה כנגד הספקות וחס ושלום הרהורי כפירה של ממש בצדקת העולם הקפיטליסטי וצדקת הכלא של שגרת התפקוד בעולם העבודה היצרני. ערך האדם בחברה נימדד על ידי יצרנותו ויכולתו לעבוד בעבודה וערכו של האדם בסולם המעמדי הוא כושר השתכרותו – ולכול מי שמעיז לערער על סדר זה אנא שיצטרף לחסר הבית בפינת הרחוב ויארח לו לחברה. גורלם של המפוטרים והמובטלים אשר לא יצליחו למצוא עבודה ולחזור למעגל היצרנות בטרם סוף זכאותם לקצבת אבטלה יהיה דומה.

אביא רק עוד קטע מתוך השיר "כיבוש":

"...אירופה שדחפה אותנו לפה, / וגרמה לנו לדחוף אותם, / מביטה בנו בCNN, ומטיפה."

נידמה לי שבעניין קטע זה אין צורך להרחיב וכול מילה מצידי תהיה מיותרת...

החלק השלישי בספר ניקרא "אירופה" ובשיריו מתוארים רשמים משהות בברלין פראג ובודפשט גם במהלך מסע שורשים זה נישאר המשורר בבדידותו מוקף ניכור וזרות אירופאים ומתאר את רשמיו:

"...ברחובות / ברלין / לא ראיתי / אף חתול"

"פראג / אוהבת / את עברה / כמו ילד / את סיפורה / של אימו..."

"בודפשט / היא עיר / אפורה מדאגה / כשערה של אימא פולניה..."

ואלה הם רק דוגמאות קטנות וספורות –

החלק הרביעי ניקרא "החברים שלי" ובו ארבעה שירים בלבד. ומיהם חבריו של המשורר? לא בני אדם כי אם בעלי חיים. שני גורי חתולים שגדלו בחצר ביתו של המשורר ואשר בחייהם ובמותם הטרגי והעצוב לא נפרדו, עכברת מעבדות לבנה בכף ידו של מדען בתמונה מצולמת, נמר בכלוב של גן החיות אשר הוזה את רגע בריחתו כמו אסיר מבית הכלא בכדי "לסגור חשבון" עם משפיליו, וציפור הבז אשר עדיפה בעיני המשורר על פני ציפורים המוניות כדוגמת היונים.

החלק החמישי והאחרון בספר ניקרא "שירי-ים" ובו מתוארים רישומי תמונות מהטיילת ומחוף הים בעונות השונות – אכן אין כמו חוף הים כמפלט מקום מרגוע ומרפא למתבודדים ולמתייסרים.

מילות סיום:

ספר זה של יובל גלעד נשאר אקטואלי כיום כשם שהיה אקטואלי כשיצא לאור ב2004 והוא יישאר תמיד אקטואלי כי הוא נוגע בנושאים האל-זמניים והאוניברסאליים של המציאות של חיינו כאן ועכשיו. זהו ספר אמיץ וכנה – שני תכונות אשר הולכות ונעשות נדירות בעולמנו...

שירים שבורים, הוצאת גוונים 2009, 64 עמ'

ספרו של רונן בלומברג: שירים שבורים, פותח בפני הקורא צוהר לעולמם של הסכיזופרנים ו"המשוגעים", המאושפזים בכפיה או מרצון במחלקה הפתוחה או הסגורה. בספר נפרשת מסכת ייסוריו של הסכיזופרן המעונה, התלוי ב"מציל הכימי", החל מילדותו רוויות ההשפלות וההצקות מצד הילדים הסובבים אותו ועד למותו המיוחל כפי שבא לידי ביטוי בעמ' 12:"תלה את עצמך וזהו!"/צעקו הכבוד והגאוה" ובעמ' 60: "סכיזופרן – מה טעם לו בחייו?". ייסוריו של המשורר והכמיהה למוות מוגשים לקורא כעובדה שאינה ניתנת לשינוי – הפטליזם של הסכיזופרן. ביטוי לתפיסה זאת ניתן למצוא בשירו מדריך לסכיזופרן המתחיל: "בין אם תרצה ובין אם לאו- את כל הטעויות תעשה /וטעות לעולם חוזרת. בין אם תרצה ובין אם לאו-כשתוכל לא תרצה/ וכשתרצה לא תוכל...בין אם תרצה ובין אם לאו – תמיד יקראו לך משוגע /מאחורי הגב...". התחושה שמנסה בלומברג לייצר בשיר זה וביתר שיריו היא כי לא ניתן לסייע לו - הכל אבוד מראש. הכל מוכתב מלמעלה. תפקידו של הקורא הוא לסייע למשורר לחטט בפצעי הנפש הדלקתיים ולהביע הזדהות, רחמים או זעזוע ועל ידי כך להקל עליו את ההתמודדות עם אויבו הגדול- הבדידות.


שירתו של בלומברג נכתבת הרחק ממציאותנו, בתוך חדרים אפלים במוסדות פסיכאטריים, המכונים בספרו "גטאות וכלובי זהב". לאורך ספרו הקצר מתעקש המשורר לשתף את הקורא בתחושות התסכול, הבדידות, הזעם והייאוש שהוא חש בחייו. מעל לכל – ניכר כי חשוב לו שהקורא יחווה יחד איתו את חווית הכאב והייאוש. בשירו מסכה (שלג באביב) המופיע בעמ' 10 מוצגת תפיסת עולם קודרת ומדכאת הכופה על הקורא את הייאוש: "לשמוע שוב ושוב את אותו תקליט/ ולעשות רק את ההכרחי/וחוץ מזה לא לעשות כלום...ביני לבין עצמי/מלחמת התשה: מי שיבר ראשון/ הטוב או הרע/ ובכל מקרה זה לא משנה/ הכל נמחק מהתודעה ברגע ששמים מסכה".


יום שמחתו היחידי של המשורר בחייו, שבו הוא גם זוכה להתערבב בהמון העם, הוא ה-28 בחודש, מועד קבלת קצבאות הנכות מהביטוח הלאומי. יום זה מוצג כיום קדוש אשר בו חל למשך זמן קצר שינוי מרענן בחייו המדוכאים: "העשרים ושמונה הגיע/ השבח לאל/ אפשר לנשום לרווחה/ ולהתכונן לימים הנוראים./ קונים אוכל וסיגריות/ הכי זולות שיש/ ממלאים את המקרר והמזוה/ תרופות וחפשי חדשי...העשרים ושמונה הגיע/ שישו ושימחו/ כולם לפתע מיליונרים/ ליום אחד/ הולכים לזיין בתל-אביב/יוצאים למסעדה או בית קפה על חוף הים"... הילולת הביזבוזים נמשכת בשיר כל עוד נותר כיסו מלא. משנגמר הכסף שבים חייו למסלולם הקודר והעלוב: "הכסף נגמר/ טונה, לחם ומים/ ושימורים ששמרנו/ לשעת חרום. / מעשנים בדלים מהמאפרה.../ וסופרים את הימים/ עד העשרים ושמונה הבא".


דומה אפוא כי ברוב שיריו מציג בלומברג כמיהה אל ימי ילדותו ואל הימים שבהם האחריות על חייו הוטלה על כתפי הוריו, מוריו ורופאיו. כך למשל בשיר הפותח את ספר שיריו נזכר המשורר בערגה: "אני נזכר איך זה היה/ להיות לנצח שבע עשרה/ כשהחיים נראו פשוטים/ וכיף היה בהפסקה/ ואנחנו לא נתבקשנו להוכיח הרבה/ והקיץ הבטיח לנו נצח". ובשיר שכותרתו אבא , נחתם השיר במשפט "והיה אפשר לעצום עיניים / ולהרדם ככה שם /במושב האחורי / ולדעת שהכל בסדר / כי ההגה בידיים שלך. השאיפה לחיים נעדרי אחריות מופיעים כמוטיב ברבים משיריו וכאשר אין בנמצא אדם שיוכל לשמש כאפוטרופוס וכמשגיח פונה המשורר, בצר לו, אל הכדור הכימי המרגיע: "רק מציל כימי יכול להציל אותי" ובשיר אחר מוסיף:"אין מחלה שאין לה כדור".


לא אחת נרתעים המשוררים מחשיפת יתר בפני הקורא. לעיתים, הם אף עוטים פסיבדונים ומשמיטים כל פרט הקשור בזמן ובמקום, במשפחה ובנופי ילדות – העיקר לא להיחשף. ואולם בספר זה נתהפכו היוצרות והמשורר כמעט באופן אקסהיבציוניסטי מתפשט ומציג את ערוות נפשו בפני כל. בשני שיריו האוטוביוגרפיים: "הנבואה" ו"האשפוז", מציג בלומברג באופן בהיר וחד את תהליך האשפוז בפסיכיאטריה מרגע הכניסה לחדר המיון שבו הוא מתעקש להתאשפז, דרך קבלת הפיג'מה והתרופות ועד השחרור אל הרחוב, שבו ייאלץ לשרוד בכוחות עצמו. בשיר "אשפוז", המורכב מי"ג בתים מתוארת הכרוניקה של האשפוז הפסיכאטרי וכן מתאפשרת הצצה נדירה לעולמם של המטופלים והמטפלים. עולם הכולל: בידוד חברתי: "אף אחד לא מבקר ואף אחד לא מטלפן/ כולם שכחו אותך בחוץ", נסיונות התאבדות חוזרים ונשנים, ענישה ולעג מצד צוות המטפלים "הצוות מתבדח על חשבון המאשפזים/ אי אפשר לעשות כלום/גם אין טעם להתלונן/ כך היה וכך יהיה", תנאי סניתריה ירודים והתפרצות מגיפות בתוך המחלקה הסגורה: "לפתע פתאום/ פורצת מגיפה/וירוס מעיים עלום.../לאיש לא אכפת/ כולם תופסים מרחק/ כמו מנשאי איידס/ והצוות פתאום דואג /לסבון ידיים בכיורים".


יקשה הדבר עד מאוד להישאר אדיש נוכח זעקותיו הרמות של הסכיזופרן המיוסר. קולו הטרגי והכנה של בלומברג יש בו כדי לעורר ולזעזע את נפש הקורא המורגלת פעמים רבות בשירי צוף ומתיקות. גם אם לעיתים נדמה כי יבבותיו חוזרות ונשנות עד כדי מיאוס וכעס , הרי שבסוף הספר שבה ומתעוררת הסימפטיה נוכח השיר טעם החיים: "סכיזופן – מה נשאר לו מחייו? / תרופות ערב, בוקר וקופת חולים/ הזמן חולף חודש חודש לפי המרשמים".