ביקורת על הספר "אתה יכול לרפא את חייך" מאת לואיז ל' היי הוצאת אור-עם 1994 (מהדורה ראשונה) 256 עמ'

ראשית אתחיל בזאת שאומר שלמרות פגמיו של הספר/מדריך הזה של לואיז ל' היי אני דיי מצטער שבתור נער בן 17 במקום לקרוא אותו בצמא ובשקיקה קראתי ספרים אחרים פסימיים קודרים ומדכאים כגון "עולם חדש אמיץ" של אלדוס האקסלי או "1984" של ג'ורג' אורוול או "הומו פאבר" של מאכס פריש ספרים שהיו דיסאוטופיות מדכאות ותיארו עתיד קודר ופסימי לאדם ולעולם ואשר התאימו כמו כפפה ליד להלך רוחי ולמציאות חיי כנער עגמומי בודד שנוא ודחוי...

אל הספר הזה של לואיז ל' היי הגעתי שנים רבות אחרי שנעוריי תמו בעקבות המלצה מאדם צעיר וטוב לב שיצא לי להכיר תקופה מסוימת ואשר ראה מקרוב את מצוקותיי וקשיי בחיים ורצה נורא לעזור לי מטוב ליבו אך למרות כוונותיו הטובות לא ידע כול כך איך... בכול אופן קניתי את הספר והתחלתי לקרוא אותו וקראתי אותו עד סופו בראש כמה שיותר פתוח בפעם הראשונה בחיי...

שמה של לואיז ל' היי ושם ספריה כבר היו ידועים לאוזניי מאז אמצע שנות ה90 אולם תמיד ביטלתי אותם משום מה והקפדתי לפסוח עליה ועל ספריה וזה בניגוד גמור לאנשים (בעיקר צעירים) שהיו אומרים לי כי הספרים של לואיז היי "שינו את חייהם" או "נתנו להם תקווה וכוח"

וכעת אחרי שקראתי את הספר למרות הפיתוי הרב לומר עליו שהוא "גיבוב שטויות" אינני יכול לומר עליו זאת... לואיז היי לדעתי ולפי תחושתי צודקת בהרבה מובנים ובהרבה קביעות שהיא אומרת וקובעת בספר אשר מתבססות על ניסיון חייה ועל דברים שעברה בעצמה על בשרה ואכן היו לה חיים לא קלים והיא ידעה תקופות קשות – ועם זאת כשאדם פסימי ו/או ציני מטבעו שרוב חייו ראה את עצמו כקורבן הנסיבות כי סבל הרבה בחייו ולכן ברח מלקחת אחריות מלאה וטוטאלית על חייו קורא לפתע בספר משפטים וקביעות כגון "מחשבה יוצרת מציאות" או כגון "יש לנו תמיד את השליטה המלאה על חיינו שלנו ואנו נושאים באחריות המלאה על חיינו" ובכך להבין כי למעשה לטענת לואיז היי אנחנו אנו עצמנו הם אלה אשר יצרנו את בעיותינו ואנו הגורמים לכול סבלנו ורק אנו האחראים לאומללותנו ואיננו יכולים לברוח מכך או להאשים מישהו אחר בסבלנו ובאומללותנו כי הכדור והמפתחות נימצאים תמיד בידיים שלנו - הדבר עלול להיות מכאיב מדי ומטלטל מדי ובעיקר מפחיד ומאיים מדי... כמו מעשן כבד וכרוני רב שנים אשר הרופא לפתע אומר לו כי עליו לחדול לגמרי מעישון ולא הוא לא יאריך ימים ויגווע בייסורים כך מראה לנו לואיז ל' היי ואף מדגימה כי דפוסי מחשבה שליליים שאנו מאמצים לעצמנו במהלך חיינו ובעיקר בתחילת חיינו עלולים לגרום לנו נזקים וייסורים ואף להרוס ולהחריב אותנו ואת חיינו בשיטתיות אולם למזלנו לואיז היי בספרה מסבירה ומתארת בפנינו כיצד ניתן לאט לאט על ידי התמדה ובעיקר על ידי נכונות להשתנות לטובה ולאמץ דפוסי מחשבה חדשים וחיוביים במקום דפוסי המחשבה המקובעים בנו כי אם השליטה על חיינו נמצאת רק בידינו אז אם נלמד את עצמנו מחדש לחשוב חיובי ולאהוב את עצמנו ולסלוח לעצמנו ולאחרים ולהפסיק לראות בנו קורבן ולהאשים אחרים בגורלנו אם רק נוכל בצעדים קטנים לשנות את עצמנו לחיוב ולטובה אז נוכל גם להשתחרר מסבל ומאומללות ומבעיות ולחיות חיים מאושרים יותר וחופשיים יותר... חופשיים מבושה ומשנאה עצמית מכעס וקורבניות ושלל רגשות שליליים...

ספרה של לואיז ל' היי הוא ספר שיכול לתת תקווה וכוח ואמונה ביכולותיך לשפר ו"לרפא" את חייך שלך בכוחותיך שלך למי ששרוי במצוקה ובאומללות ובקושי אולם לשם כך דרושה נכונות ובעיקר אומץ כגון האומץ לעמוד מול מראה ולהסתכל לתוך עינייך ולומר לתוך עינייך שלך לתוך נשמתך הנצחית ללא ציניות וללא פחד או בושה ומבלי לשחק משחקים ולומר זאת מתוך כוונה אמיתית כי אתה אוהב את עצמך ואת מי שאתה ועוד שלל מסרים חיוביים אל עצמך אם את/ה מסוגל/ת לכך וכן מסוגל/ת לעבור ולעמוד בעוד מטלות שנמצאים בתרגילים הניתנים בספר ייתכן ואתם תוכלו אט אט לשנות את אמונותיכם ומחשבותיכם לגבי החיים ולגבי עצמכם ובכך תזכו לצאת ממצבכם האומלל ולשחרר את עצמכם מהסבל...

ספר זה יקר לי ואני שומר אותו בספרייתי הדלה והצנועה כמזכרת מאדם אשר אהבתי והערצתי ואשר איננו נימצא יותר בחיי לצערי – אותו אדם שהיה צעיר ממני וטוב לב ומלא כרימון בתכונות טובות אשר הערצתי בו ובעיקר חכם ממני כי הוא הבין כבר שהמתנה הגדולה והיקרה היחידה שיש ביכולתו להעניק כדי שתישאר לי ממנו לאחר שדרכינו יתפצלו ואשר באמת חסרה לי בחיי נימצאת בספרה זה של לואיז ל' היי אשר מלמד כיצד לאהוב את עצמך וכיצד לשחרר את עצמך ואת חייך מסבל ואומללות מיותרים...

רשימת ביקורת על הספר "תסריטאות – המדריך השלם לכתיבת תסריט" מאת קובי ניב, הוצאת נ.ב. ספרים, 2004, 334 ע'.

חלום ילדות ישן שלי (ושל רבים אחרים כמסתבר) היה להיות במאי קולנוע ולעשות סרטים. על החלום הזה וויתרתי מזמן אולם אני זוכר את ההתרגשות שאחזה בי עת מצאתי ורכשתי את הספר הזה אי שם באמצע העשור הקודם... כי אם להיות במאי זה קשה מדי אז אולי לנסות להיות תסריטאי? תסריטאי שמחליט וכותב ובורא מתוך מוחו ודמיונו את התסריט אשר ממנו יעשה הבמאי את הסרט... אולי אכתוב תסריט ואתרגם אותו לאנגלית אמריקאית לפי הפורמט האחיד שלהם ואצליח למכור אותו לאולפני הוליווד תמורת מיליון דולר? אולי אזכה לראות את הסרט שאני כתבתי לו את התסריט בקולנוע?

קובי ניב יודע לכתוב ולכתוב היטב הוא מצליח להדביק אותך בהתלהבות שלו ובאהבה שלו לקולנוע והוא יודע להתנסח ולנתח והניתוחים הקולנועיים שהוא עושה בספר לסרטים הם מלאכת מחשבת אשר באה להראות לך כי הקולנוע יכול להיות אומנות ויצירה מופלאה... ספר זה החזיר לי במהלך הקריאה בו את ההתרגשות והפלא שהיה בי פעם כילד לנוכח סרטים שראיתי בקולנוע ובטלוויזיה – ההתרגשות התמימה אשר גורמת לך לחוש ואף להאמין שבקולנוע הכול אפשרי בניגוד לחיים האפורים והמדכאים.

איך שסיימתי לקרוא את הספר מתחילתו ועד סופו ישר התחלתי לראשונה בחיי לכתוב את התסריט הראשון שכתבתי אי פעם. במשך 48 שעות של אופוריה ודמיון חופשי כתבתי תסריט לסרט באורך בינוני והייתי בטוח שאני כותב יצירת מופת גאונית או לכול הפחות יוצר משהו שהוא שלי בלבד שאיש חוץ ממני לא יכול ולא יוכל לכתוב כמוני... המעלה של הספר של קובי ניב היא שהוא אשכרה גרם לי לנסות ולכתוב תסריט... דבר אשר לא הייתי מעיז לעשות אילולא קראתי את ספרו ואילולא הייתי מקבל ולומד ממנו כלים בסיסיים ועקרונות לכתיבה קולנועית והבנה במה היא שונה מכתיבה סיפרותית...

השנים עברו והתסריט שכתבתי עדיין שמור לי במחשב כמזכרת וכיום אני מסתכל עליו לפעמים ויודע שלמרות שכלום לא יצא ממנו לפחות אני את שלי ניסיתי ועשיתי.

הספר הזה מומלץ בחום לאוהבי קולנוע וסרטים טלוויזיה וסדרות וכמובן לתלמידי קולנוע ותסריטאות – הספר הזה מומלץ בחום לכול אלה אשר לא וויתרו ושעוד מעיזים לחלום ולהפוך את חלומותיהם ליצירה קולנועית...

ביקורת על הספר "אאוטסיידרים ומורדים: על העומדים מחוץ ומנגד" מאת גבריאל רעם, הוצאת ידיעות ספרים, 2006, 493 ע'.

ישנו משהו תמים מאוד על גבול הסכנה בספר הזה ואינני מתכוון לסכנה לממסד כלשהו אלא דווקא לאאוטסיידרים ולחריגים התמימים שיושבים על הגדר ומתלבטים לגבי לאן מועדות פניהם.
ומדוע זאת? משום שכול הספר הזה אשר מתנהל כמו הרצאה עיונית-אקדמית פופולארית ניתנת האשליה המסוכנת כאילו מרידה בממסד או בחברה או ברוב קונפורמי/נורמטיבי או בכלל מרידה במוסכמות וערכים המקודשים לכלל החברה היא כאילו מעשה מגניב ונטול מחיר או סיכונים כבדים ביותר למעיז למרוד – המרידה פה מצטיירת כאיזה מעשה קונדסי שתמיד מצליח – כאילו שהאנושות מאז ומתמיד בהתחלה אומנם מענישה את המורדים בה אך אל דאגה תוך פרק זמן לא ארוך מתברר לכולם שאלה שמרדו רק הצליחו לראות ראשונים את פני הדברים נכונה ולמעשה הצדק איתם ואז משתנים כהרף עין פני המציאות ומיד האנושות מעלה את המורדים והסוררים לשעבר על נס ומשבחת אותם על תרומתם לעולם טוב יותר – ואין קשקוש יותר מסוכן מזה מאותן אגדות סינדרלה וליכלוכית – בעוד שהאמת היא קצת שונה ובעצם שונה בהרבה...

99.99 אחוז מה"מורדים והמורדות" האמיתיים לאורך ההיסטוריה גמרו כך או אחרת את חייהם מאחורי סורג ובריח בתוך תא צר ומצחין באיזה בית כלא או גולאג או מחנה עבודה או במוסד לחולי רוח או גרוע יותר הוצאו להורג (בצליבה או סקילה או העלאה למוקד באש או בתלייה או על ידי כיתת יורים או בעריפת ראשם בגרזן או בגיליוטינה או בכיסא החשמלי וכוליי) לפעמים בכיכר העיר למען "יראו ויראו" ולפעמים בהיחבא ואף אחד עד היום לא יודע מי הם היו וגם לא זוכר אותם או את שמם אם בכלל...

לדעתי מרידה אמיתית איננה שעשוע אינטלקטואלי או משחק תחביב לשעות הפנאי וגם לא סמל סטטוס חברתי ומגניב – מרידה אמיתית איננה פריבילגיה ואיננה נעשית כמעט אף פעם מתוך בחירה חופשית – אלא היא נעשית מתוך כורח ומתוך חוסר ברירה כשגבינו כבר אל הקיר וכשכבר הגיעו מים עד נפש וכבר אי אפשר לסבול יותר להמשיך ולציית לקונפורמיות או לממסד ואפילו לא ניתן יותר לברוח ולקבור את הראש בחול כמו בת יענה ובעיקר כשאי אפשר להמשיך לשקר לעצמנו שהחרא שמאכילים אותנו הוא שוקולד – וזה תלוי לחלוטין באדם עצמו ובמבנה אישיותו ומתי אם בכלל הוא מתעורר למול מה שעמוק בפנים ניתפס בעיניו כעוול או כשקר...

ספרו של גבריאל רעם בעיני הוא אנכרוניסטי ומיותר – מיותר מפני שמורדים אמיתיים מעולם לא נזקקו לספר שיסביר להם מדוע ובשביל מה למרוד אלא הם פעלו מתוך כורח פנימי והלכו עד הסוף עם ה"אני מאמין" שלהם ושילמו בלב שלם את המחיר במלואו יהיה אשר יהיה ואת זה או שיש לך או שאין לך ואם אין לך את זה אז לא יעזרו כול הספרים שבעולם...

בנוסף הספר אנכרוניסטי – מדוע? מפני שפניו הם אל העבר ולא אל העתיד והעתיד אשר אנו צועדים אליו עם ההשתכללות הטכנולוגית הוא עתיד בו הכול מתועד ואשר בו "הפנקס פתוח והיד רושמת" ו"עינו של האח הגדול פקוחה תמיד" אני חוזר שוב למי שלא הבין – הכול מתועד כול מעשינו ברשת ועל המחשב ובצעצועים הדיגיטליים הנוצצים שלנו – זה המחיר של חיים אונליין – הפרטיות מתה מזמן בין אם נרצה או לא – ובמציאות כזו שבה הכול מתועד והחברה מפוקחת ומבוקרת תדיר כבר אי אפשר באמת למרוד במשהו מבלי לשלם מחיר כבד על שהעזת "להתעסק עם הממסד" או עם התקינות הפוליטית הנורמטיבית השלטת או אם חיללת את כבודם של ערכים המקודשים לציבור גדול ורב – מספיק לפעמים במעידה חד פעמית או בטעות בשיקול הדעת ואתה "אוכל אותה" ובגדול אפילו שלא באמת רצית ולא באמת התכוונת למרוד וכבר היו מקרים כאלה שאף הסתיימו בטרגדיה. בעולם בו הכול מתועד צריך לחשוב פעמיים לפני שכותבים ומפרסמים "שטויות" או משחקים אותה "דיסידנטים" ברשת כי בעולמנו הוירטואלי והממשי "חיים ומוות בידי הלשון" וחירויות אזרחיות כמו "חופש הביטוי" בעולמנו הן עניין גיאוגרפי ובכול מקרה גם הן גמישות ויחסיות – אני גם ממליץ בחום לקרוא את הספר "1984" כדי שתבינו כבר לבד לאן הדברים עלולים להגיע במצבים קיצוניים...

ביקורת על הספר "הדחויים" מאת רונן בלומברג, בעריכת יובל גלעד, הוצאת גוונים 2011, 143 ע'.

צריך להיות בעל חוצפה לא נורמאלית או לכול הפחות חצי משוגע כדי להוציא לאור ספר בישראל כיום שהוא כול כך לא מסחרי כמו הספר "הדחויים" של רונן בלומברג. ספר של 18 סיפורים קצרים שכול גיבוריהם הם כמו המחבר עצמו "אנטי – גיבורים מוחלטים" או בשפה בוטה יותר לוזרים מסכנים שחיים את כול חייהם בשולי החברה – בחצר האחורית של החברה הישראלית ומעבר לגדר של "הקהילה" שאמורה כביכול לקלוט אותם... להוציא ספר ללא סקרי טעם קהל וללא פילוחי שוק וללא אסטרטגיית שיווק ועם אפס יחסי ציבור ועם סירוב מלא מטעם המחבר להיחשף ולהתראיין לתקשורת ולמכור לה את סיפור חייו כאייטם צהבהב ומשפיל... זהו פשוט מתכון לכישלון ידוע מראש במכירות והתאבדות כלכלית...

ככה כבר לא מוציאים ספר לאור כיום לפחות לא בהוצאות לאור רציניות אשר כמובן לא רצו לגעת בכתב היד עם מקל ולכן יש להודות לאל על קיומם של הוצאות לאור כגון "גוונים" אשר עדיין מאפשרות (בעבור חופן של אלפי שקלים כמובן) להגשים חלומות של יוצרים סופרים ומשוררים מתחילים בעלי קול אחר ושונה ולא מסחרי ולהוציא אותם לאור...

הספר עצמו בסיפוריו הקצרים מערבב אמת ובדיה ומהווה כמיטב הקלישאה "אוטוביוגרפיה דמיונית" של מחבר הספר רונן בלומברג אשר ממשיך את אותו הקו בו התחיל עם ספר שיריו הראשון "שירים שבורים" אך הפעם מתאר ומרחיב את תיאוריו בפרוזה... יש להודות כי רואים בכתיבתו ובמלאכת הסיפור של בלומברג שהוא איננו "סופר מקצועי" ומיומן כשם שספר שיריו חשף לעיני כול כי הוא גם איננו "משורר מקצועי" – בלומברג כותב במילים פשוטות ש"עושות את העבודה" ולא יותר מכך ועיקר כוחם של הסיפורים הם העובדה שהקורא חש שבלומברג יודע היטב על מה הוא כותב – בין אם חווה את האירועים על בשרו ובין אם רק שמע או ראה אותם מהסובבים אותו... בכול אופן הסיפורים הם כאמור "פרי דמיון המחבר" אולם אני אומר כי בכול בדיה תהיה בדיונית אשר תהיה יש גם גרעין של אמת... השוני בין כול סיפור וסיפור שבקובץ סיפורים זה הוא לדעתי ברמת היחס השונה בין אמת לבדיון...

נשאלת השאלה למי מיועד הספר הזה? אחרי הכול מי יהיה מעוניין לקרוא 18 סיפורים על "אנטי-גיבורים" שהם חריגים ודחויים מהחברה? 18 סיפורים קטנים על דמויות קטנות ולא חשובות שתקועות במצבם ושאין כמעט באף אחד מהסיפורים שבספר איזה שהוא התפתחות או שינוי שנותן תיקווה – רונן בלומברג כתב כאן 18 מצבים וגורלות קבועים מייאשים ותקועים יותר מאשר סיפורים בעלי התפתחות ואם ישנה התפתחות לאורך זמן כמעט ברוב הסיפורים זוהי התפתחות של הרעה במצב ונסיגה ממש כמו כרונולוגיה של מחלה ניוונית חשוכת מרפא שהולכת אט אט ומחריפה עם הזמן ושגיבורי הסיפורים שבספר נאלצים ללא ברירה להשלים עם מצבם ולמצוא נחמה שלפחות מצבם לא יותר גרוע... שלפחות יש להם בגד ללבוש גג מעל לראש מיטה חמה לישון בה וקצת אוכל במקרר כי בישראל של ימינו גם דברים בסיסיים אלה אינם מובנים מאליהם... אז מה אם אין אהבה וגם לא תהיה לעולם? (או שהייתה להם אהבה נפלאה ונכזבת של פעם בחיים שכעת מאוחר מדי ובלתי אפשרי להחזיר אותה)... אז מה אם את מיטב שנותיהם ואת השנים הכי יפות של חייהם הם העבירו ובזבזו בבתי חולים ואשפוזים פסיכיאטריים ובהתגלגלות במסגרות דיור שונות של נפגעי נפש עד שבאמצע החיים הם מגלים לפתע כי התקווה "להשתקם" והחלום "לחיות את חייהם בחופשיות כרצונם בעולם הגדול" לא יתגשמו ושלא נותר להם דבר מנעוריהם ובחרותם חוץ מהגעגועים?... אז מה אם החברה הנורמאלית לעולם לא תוכל להבין אותם ולקבל אותם באמת אל חיקה?... אז מה אם תמיד יהיו חריגים ומנודים?... אז מה באמת? למי אכפת? למה לעשות סיפור מכול דבר כאילו אנחנו המסכנים היחידים עלי אדמות?...

מרבית מ 18 הסיפורים בספר עוסקים ומתארים חיים ומצבים שונים של נפגעי נפש אולם לא רק בהם עוסקים הסיפורים – רונן בלומברג מבשל ורוקח בכול סיפור תבשיל אחר אך לרוב עם אותם חומרים ולהלן עיקרם:

א. חיי האנטי גיבור כנפגע נפש בדיור מוגן לנכי נפש או באשפוז פסיכיאטרי במלוא עליבותם ושגרתם המדכאת וחוסר היכולת לברוח מחוסר התקווה של התיוג והסטיגמה הפסיכיאטריים כמו גם אטימותה של המערכת הפסיכיאטרית

ב. אהבה נכזבת או בלתי אפשרית של האנטי גיבור כלפי אהוב בפנימייה שיקומית (אהבה רגשית ונפשית) אהוב אשר בדרך כלל "מצליח" לעשות את הבלתי אפשרי ו"משתקם מחלים ומבריא" ונוטש את האנטי גיבור ואת אהבתם הבלתי ממומשת ומשאיר אותו תקוע באיזה דיור מוגן עלוב לנפגעי נפש להתגעגע להתאבל לבכות ולהוקיר את הזיכרונות מהפעם היחידה בה חש וידע אהבה אמיתית כלפי מישהו

ג. ילדות ונעורים חריגים של נערים דחויים ומוחרמים הסובלים מאיזה שהיא בעיה נפשית ואף אחד כמעט איננו מבין אותם מלבד איזה שהיא דמות גואלת חיובית ואשר היא בעצמה חריגה או הייתה חריגה בעבר ואשר מבינה לליבם ומראה להם כי "אפשר גם אחרת" וכי מותר להיות שונה וחריג בחברה שמעודדת ודורשת קונפורמיות בכול מחיר ושואפת לדכא ביד ברזל כול שוני וחריגות

ד. יחסי משפחה בין הורים ובני משפחה לבין האנטי גיבור שהוא נפגע נפש וכיצד מושפעים היחסים האלו על ידי עובדת המחלה הנפשית (לרוב בוחר בלומברג בסיפורים מעין אלה לסיים בסוף "טוב" ומנחם של השלמה וקבלה – סיבותיו עימו)

ה. השלכות הסטיגמה החברתית השלילית על חריגים וביניהם נפגעי נפש בחברה ובקהילה גזענית צבועה ומתחסדת אשר רק לכאורה מקבלת חריגים אך למעשה לועגת ושונאת אותם בלב שלם והכי הייתה רוצה לסגור אותם במוסדות סגורים כדי ש"יעופו לנו כבר מהעיניים"

אלה בגדול החומרים שעולים בסיפורי הספר "הדחויים" והדבר העצוב ביותר הוא שסיפוריו של בלומברג ממש כשם שהיו שיריו בספרו הראשון – הם נטולי תקווה לרוב ומדכאים... התקווה הייתה קיימת רק בעבר לפני שגיבוריו חלו נפשית או כשהאהבה הייתה עדיין אפשרית או נוכחת ואילו ההווה והעתיד הם דעיכה שקטה... משום מה ספרו של בלומברג מזכיר לי "סיפורי עדות חיים" של ניצולי שואה עריריים... סיפוריו הם תעודת עניות לחברה ועולם שכשלו לממש את הציטוט הפותח את הספר ממגילת העצמאות האמריקאית על כך כי "כול בני האדם שווים הם מטבע בריאתם" וכי "הבורא חנן אותם בכמה זכויות עולם שעמהן נמנים החיים, החירות ובקשת האושר..."

הספר "הדחויים" יצא בשנת 2011 מאז חלפו בערך כשנתיים עד לכתיבת שורות אלה ומבחינת שוק הספרים אשר מדלג ממבצע למבצע מדובר בזמן נצח והספר כבר נחשב לישן ו"עתיק" אולם אם עדיין ברצונכם לקרוא אותו ניתן להשיגו בחלק מהספריות הציבוריות ואם ברצונכם להחזיק בספרייתכם בבית ספר שאוטוטו יהיה אולי פריט אספנים ניתן עדיין להזמין ולרכוש אותו אני יכול להבטיח לכם שהמחבר כמו מרבית היוצרים המתחילים אשר טרם למדו כיצד להתמסחר לא ראה ולא יראה לעולם שקל אחד מהמכירות של הספר הזה...

ומילה לסיום על הספר: הערך המרכזי של "הדחויים" בעיני הוא שזוהי פרוזה אותנטית בניגוד לכול הספרות הממוסחרת שתמצאו במבצעי ה"ארבע במאה" של סטימצקי וצומת ספרים – פרוזה אותנטית ישראלית משלנו שאינה משקרת לך ואינה מתחנפת לך ולא מוכרת לך בידור ספרותי זול ורדוד וגם לא הפי אנד סכריני... זהו ספר עצוב ומכאיב אך העצב והכאב בו הם אמיתיים ולא מצוצים מהאצבע.

סוף עידן הכוח בשירה העברית – התרשמויות ומחשבות משירת דוד אבידן

הייתי נער בן 17-18 והייתה זו תקופה אחרת כשאינטרנט ורשתות סלולר היו חלום רחוק כאשר ניפטר המשורר דוד אבידן ב11 במאי 1995 ומותו לווה בדיווח חצי לקוני ובדיון ציבורי מעט חפיפניקי – אז עוד הייתה השירה והמילה הכתובה רחוקה מעולמי ולא קראתי ספרי שירה אך מאז ניחקק שמו של דוד אבידן בזיכרוני – למרות שלא ידעתי עליו כמעט דבר – השירה הייתה רחוקה ממני אז בצעירותי – אחרי הכול מה לי ולשירה? השירה היא למשוררים - אותם אנשים מוזרים תימהוניים ופתטיים מעט אשר מתעסקים במילים ואשר כותבים ספרי שירה מלאים בשירים חידתיים הכתובים בשפת סתרים אליטיסטית אשר מקשה לבן התמותה הרגיל להבין "למה התכוון המשורר?" ובכלל שירה שייכת הייתה לעיר הגדולה תל אביב ולא לי – נער מעיר קטנה בעלת מנטאליות חצי פרובינציאלית – וחוצמזה המילה "משורר" האם היא לא כינוי מנומס מכובס ומכובד לאדם ערירי או מעורער נפשית שסופו תמיד למות בצורה טרגית בגיל יחסית צעיר? (התאבדות או מהתמכרות לטיפה המרה או לסמים או ממחלה חשוכת מרפא או ממה-שלא-יהיה)...

כעבור שנים רבות כשהתחלתי לקרוא שירה ובייחוד מאז שהתחלתי לכתוב שירה התחלתי לקרוא כול מה שיכולתי לשים את היד עליו שהיה קשור לדוד אבידן או שניכתב עליו ברחבי הרשת וכמובן במשך שלוש או ארבע השנים קניתי את ארבעת ספרי "דוד אבידן כול השירים" כרך אחרי כרך כשהם יצאו עוד טריים מן הדפוס וכמו גם רכשתי את "משהו בשביל מישהו" בהוצאתו המחודשת – אפשר לומר כי דמותו ובעיקר שירתו הילכו עליי קסם שיריו בעיקר המוקדמים אך חלק גם מן המאוחרים הכו אותי בהלם – הייתה תקופה בה הערצתי את שירתו – את שיריו החצופים והמתריסים כגון "מזשיר" (מה זה שיר) "אין עילית רוחנית בארץ הזו" "שנאה ארוכת-טווח" או את הפסימיות וחוסר הטעם שבזקנה ובלהיות זקן ("ערב פתאומי" "איזה סקסאפיל יש למשוררים זקנים?") ואת הערצת ערך הנעורים והערך להיות חדשני ולפרוץ גבולות ולהיות בכול מחיר אוונגרד בשירתו ויעידו על כך ניסיונותיו (הלא כול כך מוצלחים בעצם) לכתוב על התנסויות עם הסם ל.ס.ד. בסוף שנות ה60 או על ניסיונותיו לשוחח עם בינה מלאכותית (אותה תוכנה "ELIZA" על מחשבי חברת IBM ישראל) בשנות ה70...

אך לדוד אבידן אשר שאף לחיי נצח ולתהילה היו גם שירים איומים ונוראים שירים פוגעניים מעליבים על גבול הגזענות השוביניזם וההומופוביה בעיקר בספרי שיריו המאוחרים אשר כיום בתקופתנו התקינה פוליטית ספק אם היו נחשבים לשירה כמו כן אבידן המאוחר (החל מאי שם בשנות ה70) החל לחטוא בשירה על גבול הגרפומניה בו הוא בעיקר לוקח נושא ומלהטט בו עוד ועוד הופך אותו משחק בו עד למיאוס ושאלת הקורא "לשם מה זה טוב?"...

לקח לי כמה שנים עם יציאת כול כתבי המשורר בארבעה כרכים כדי להשתחרר מן ההערצה העיוורת שהייתה לי כלפי דוד אבידן ולהבין כי מאחורי המשורר חד הלשון עמד אדם בשר ודם עם מעלות וחסרונות ומגרעות ככול אדם – בדיוק כמו כולנו... אדם אשר אנשים שהכירו אותו בימי חייו העידו כי היה "אדם קשה... בלתי ניסבל לעיתים" אדם עם אגו גדול ותחושת חשיבות עצמית על גבול המגלומניה...אדם כוחני... אדם אשר עשה הכול עד הרגע הכמעט אחרון בכדי להסתיר מעיני הציבור וקהל קוראיו את חולשותיו את זקנתו ואת בעיותיו האישיות (הכספיות הבריאותיות וכו') ולשדר כי הכול בסדר ותקין גם כשהלכו אלה והחריפו ואיימו להטביעו עד אשר הביאו למותו... אדם אשר נמנע מלהביע בשיריו רגשנות או סימני חולשה גלויה מפורשת ונישאר צמוד לשפה כמעט מדעית יבשה ודייקנית עד כמעט להכאיב נטולת רגש כמעט לגמרי...

אני הכרתי פעם דוקטורנט לפילוסופיה ואומנות אשר את עבודת הגמר שלו עשה על הסוריאליסטים ואשר היה טוען בפני בתוקף כי דוד אבידן לא היה אוונגרד אמיתי אלא חקיין של הדאדאיסטים והסוריאליסטים מאירופה של בין מלחמות העולם "כול מה שאבידן עשה בחייו עשו כבר 40 שנה לפניו הסוריאליסטים... הוא לא חידש בכלום רק עשה חיקוי בשפה העברית" אני לא לגמרי קונה את התיאוריה הזאת אם כי רבות הוזכרה השפעת השירה הפוטוריסטית הרוסית על אבידן ובייחוד על הערצתו את המשורר מאיאקובסקי...

מי שטורח לקרוא את "כול כתבי" דוד אבידן כן את כול ארבעת כרכי "דוד אבידן כול השירים" 1 2 3 ו4 לא יכול שלא להתרשם ולחוש איך שירת אבידן הולכת ומתפוררת. בתחילה ישנה שירה של משורר צעיר – עילוי פואטי מבריק וחדשני פורץ דרך אחרי כן התבגרות ושירה ניסויית קיצונית אחרי כן מתחילה לאט אך בטוח ההתנוונות אף על פי שעדיין ישנם רגעי התעלות וחסד ובסוף בסוף ישנה כבר מיחזור וגרפומניה לעוסה – כתיבה לשם כתיבה גרידא כתיבה על מנת לא להישכח... ובין לבין בכול הקנון הזה עולים ומוזכרים פרטים אישיים על חייו של המשורר שכן אבידן גם כתב על חייו על הצלחותיו תקוותיו וכישלונותיו למרות שצריך אוזן קשובה וחדה להבחין בכך... מבחינה מסוימת ה"כל כתבי" הזה מתעדים יותר מכול את התרסקות והתפוררות שירת האגו והכוח – את שקיעתו ונפילתו של ענק מדור הנפילים...

אין זה יהיה מוזגם לומר שיום מותו של דוד אבידן סימן את תום עידן הכוח בשירה העברית או לפחות את מראית העין של כוח כיוון שאבידן בשנותיו האחרונות כבר היה נמר ללא שיניים ומעמדו בשירה התערער וחל בו פיחות רב ממש כמו מעמד ומצב השירה עצמה אך עדיין הוא והשירה שמרו על מראית עין של כוח או לכול הפחות על מכובדות וקיום מכובד... מאז מותו הטרגי אשר חשף לעין כול את אסונו ואת המצב והמעמד אליה הידרדרה השירה - הולך ונעשה ברור ככול שחולפות השנים שמעכשיו השירה אשר ירדה מגדולתה והושלכה אל האשפתות שייכת לכולם כלומר לכול מי שיחפוץ בה עדיין...

לפני כמה שנים היה מבקר תרבות אשר העיר כי אילו היה דוד אבידן ממשיך לחיות ולא ניפטר בצורה כה טרגית ב1995 הרי היום הוא היה פורח בעידן האינטרנט והפייסבוק – הוא היה יכול לפתוח בלוג ולפרסם שם שירים כאוות נפשו וליהנות מהפרסום המיידי ומהחשיפה אל הקהל אליה היה כה צמא בימי חייו ולהתכתב עם קוראיו... דברים דומים נאמרו גם על המשוררת יונה וולך אשר רבים סוגדים לשירתה עד היום... אילו נערך סקר בין המשוררים הצעירים והמשוררות הצעירות בו היו הם נשאלים איזה שמות משוררים עבריים הם מכירים ו/או השפיעו עליהם – ללא ספק דוד אבידן ויונה וולך שניהם היו מוזכרים בנשימה אחת – שניהם אם אפשר להגדיר זאת הם "האבא והאימא" של השירה העברית בעידן האינטרנט כיום – שניהם בסגנון שירתם החופשית בלשון היום יום הראו או לפחות רמזו או נתנו תחושה לרבים כי "כול אחד יכול..." כול אחד יכול להעיז לכתוב שירה ולהיות משורר באינטרנט או לפחות לנסות את מזלו – כן כול אחד יכול לפתוח בלוג בישרא-בלוג או בתפוז ולפרסם שירה או יומן רשת או מה שבא לו כמה שבא לו ויהיה גם מי שיקרא אותו... אין עוד צורך כמעט בהוצאות ספרים בעורכים ובמבקרים – מחשב מקלדת עכבר מסך וחיבור לאינטרנט הוא כול מה שצריך ואז הכול פרוץ הכול אפשרי הכול זמין – חופש מוחלט כאוטי רדיקלי "איש כטוב בעיניו יעשה"... אפשר לומר כי כול אלה אשר כותבים משהו ברחבי הרשת בין אם זהו אי מייל או סתם מעדכנים את הסטטוס בפייסבוק – גם הם כן כן אף הם משוררים בפוטנציה...

דוד אבידן ממש כמו יונה וולך הפכו לאייקון לאחר מותם ומבחינה מסוימת בכך שרדו את מותם – אולם איזה מחיר כבד הם שילמו על כך! – למות מות כלבים בייסורים ולחיות במחסור ובחוסר רוב חייהם – הם במידה מסויימת הקריבו את חייהם למען שירתם ולכן אולי בזכות זאת נכנסו לפנתיאון – כמה מאיתנו משוררי דור הפייסבוק והרשת מוכנים ללכת בדרכם? כמה מאיתנו מוכנים להקריב הכול בשביל שיהיה איזה מישהו שיקרא לנו בתואר המפוקפק "גאון" לאחר מותנו? דוד אבידן ממש כמו יונה וולך היה משורר טוטאלי – אני בספק אם כיום ישנם עוד משוררים משוגעים מספיק בכדי להיות מוכנים לשלם מחיר כה גבוה...

בעידן השירה הנוכחי בה השירה בדפוס דועכת וגוססת אך באינטרנט השירה פורחת נידמה כי תם עידן הנפילים בשירה העברית – אין יותר משוררים לאומיים ואנו נותרנו עם מפת שירה קרועה ומפורקת בה כול משורר ומשוררת וכול חבורה של משוררים מתאגדת סביב "הנישה" שלה – אין כבר קובעי טעם ואין שופטים או מבקרים אובייקטיביים כול מה שנותר הוא "לשלוח את לחמנו על פני המים" מתוך תקווה כי משהו מכול העבודה שהשקענו יחזור אלינו. יש לי הרגשה שדוד אבידן ידע באיזה חוש שישי חד כי כך יהיו פני הדברים וכי השירה הולכת "ליפול מגדולתה" בגדול ולעבור שינוי ומהפכה ולחזור לידיהם של האנשים הרגילים מבחינות רבות תם עידן הנפילים והגאונים והמשוררים הטוטאליים והחל עידן אחר של משוררים בשר ודם הכותבים שירה אנושית פחותת אגו ומגלומניה – כלומר יש אגו ויש מגלומניה וכמובן גרפומניה אך במקום להתרכז במספר מצומצם של משוררים סופר אגואיסטים יחידי סגולה שכולם סוגדים להם והם כוחניים היא מתפזרת שווה בשווה בין מאות ואלפי משוררי רשת קטנים המחפשים במה וקוראים לשיריהם הגענו לסוף עידן הכוח בשירה כיוון שהטכנולוגיה מאפשרת לכולם לכתוב ולפרסם שירה ואין האחד נעלה על השני והשופטים האמיתיים הם כמות הקוראים שקראו ואהבו ויזכרו את השירים שכתבת – ואולי זה לטובה... אך עם השינוי יש גם חסרונות – ירידה באיכות השירה והשירים ללא ספק לעומת משוררי הדור הקודם. מרבית המשוררים הצעירים אינם קוראים או שקוראים מעט מדי ספרי שירה של אחרים וכותבים יותר מעולמם הפרטי והאישי והתוצאה דומה לכך שכול אחד ואחת מנסים להמציא בכישרונו או בכישרונה את הגלגל מחדש במקום לנסות "לעמוד על כתפיהם של ענקים (משוררי העבר)".

שירים שבורים, הוצאת גוונים 2009, 64 עמ'

ספרו של רונן בלומברג: שירים שבורים, פותח בפני הקורא צוהר לעולמם של הסכיזופרנים ו"המשוגעים", המאושפזים בכפיה או מרצון במחלקה הפתוחה או הסגורה. בספר נפרשת מסכת ייסוריו של הסכיזופרן המעונה, התלוי ב"מציל הכימי", החל מילדותו רוויות ההשפלות וההצקות מצד הילדים הסובבים אותו ועד למותו המיוחל כפי שבא לידי ביטוי בעמ' 12:"תלה את עצמך וזהו!"/צעקו הכבוד והגאוה" ובעמ' 60: "סכיזופרן – מה טעם לו בחייו?". ייסוריו של המשורר והכמיהה למוות מוגשים לקורא כעובדה שאינה ניתנת לשינוי – הפטליזם של הסכיזופרן. ביטוי לתפיסה זאת ניתן למצוא בשירו מדריך לסכיזופרן המתחיל: "בין אם תרצה ובין אם לאו- את כל הטעויות תעשה /וטעות לעולם חוזרת. בין אם תרצה ובין אם לאו-כשתוכל לא תרצה/ וכשתרצה לא תוכל...בין אם תרצה ובין אם לאו – תמיד יקראו לך משוגע /מאחורי הגב...". התחושה שמנסה בלומברג לייצר בשיר זה וביתר שיריו היא כי לא ניתן לסייע לו - הכל אבוד מראש. הכל מוכתב מלמעלה. תפקידו של הקורא הוא לסייע למשורר לחטט בפצעי הנפש הדלקתיים ולהביע הזדהות, רחמים או זעזוע ועל ידי כך להקל עליו את ההתמודדות עם אויבו הגדול- הבדידות.


שירתו של בלומברג נכתבת הרחק ממציאותנו, בתוך חדרים אפלים במוסדות פסיכאטריים, המכונים בספרו "גטאות וכלובי זהב". לאורך ספרו הקצר מתעקש המשורר לשתף את הקורא בתחושות התסכול, הבדידות, הזעם והייאוש שהוא חש בחייו. מעל לכל – ניכר כי חשוב לו שהקורא יחווה יחד איתו את חווית הכאב והייאוש. בשירו מסכה (שלג באביב) המופיע בעמ' 10 מוצגת תפיסת עולם קודרת ומדכאת הכופה על הקורא את הייאוש: "לשמוע שוב ושוב את אותו תקליט/ ולעשות רק את ההכרחי/וחוץ מזה לא לעשות כלום...ביני לבין עצמי/מלחמת התשה: מי שיבר ראשון/ הטוב או הרע/ ובכל מקרה זה לא משנה/ הכל נמחק מהתודעה ברגע ששמים מסכה".


יום שמחתו היחידי של המשורר בחייו, שבו הוא גם זוכה להתערבב בהמון העם, הוא ה-28 בחודש, מועד קבלת קצבאות הנכות מהביטוח הלאומי. יום זה מוצג כיום קדוש אשר בו חל למשך זמן קצר שינוי מרענן בחייו המדוכאים: "העשרים ושמונה הגיע/ השבח לאל/ אפשר לנשום לרווחה/ ולהתכונן לימים הנוראים./ קונים אוכל וסיגריות/ הכי זולות שיש/ ממלאים את המקרר והמזוה/ תרופות וחפשי חדשי...העשרים ושמונה הגיע/ שישו ושימחו/ כולם לפתע מיליונרים/ ליום אחד/ הולכים לזיין בתל-אביב/יוצאים למסעדה או בית קפה על חוף הים"... הילולת הביזבוזים נמשכת בשיר כל עוד נותר כיסו מלא. משנגמר הכסף שבים חייו למסלולם הקודר והעלוב: "הכסף נגמר/ טונה, לחם ומים/ ושימורים ששמרנו/ לשעת חרום. / מעשנים בדלים מהמאפרה.../ וסופרים את הימים/ עד העשרים ושמונה הבא".


דומה אפוא כי ברוב שיריו מציג בלומברג כמיהה אל ימי ילדותו ואל הימים שבהם האחריות על חייו הוטלה על כתפי הוריו, מוריו ורופאיו. כך למשל בשיר הפותח את ספר שיריו נזכר המשורר בערגה: "אני נזכר איך זה היה/ להיות לנצח שבע עשרה/ כשהחיים נראו פשוטים/ וכיף היה בהפסקה/ ואנחנו לא נתבקשנו להוכיח הרבה/ והקיץ הבטיח לנו נצח". ובשיר שכותרתו אבא , נחתם השיר במשפט "והיה אפשר לעצום עיניים / ולהרדם ככה שם /במושב האחורי / ולדעת שהכל בסדר / כי ההגה בידיים שלך. השאיפה לחיים נעדרי אחריות מופיעים כמוטיב ברבים משיריו וכאשר אין בנמצא אדם שיוכל לשמש כאפוטרופוס וכמשגיח פונה המשורר, בצר לו, אל הכדור הכימי המרגיע: "רק מציל כימי יכול להציל אותי" ובשיר אחר מוסיף:"אין מחלה שאין לה כדור".


לא אחת נרתעים המשוררים מחשיפת יתר בפני הקורא. לעיתים, הם אף עוטים פסיבדונים ומשמיטים כל פרט הקשור בזמן ובמקום, במשפחה ובנופי ילדות – העיקר לא להיחשף. ואולם בספר זה נתהפכו היוצרות והמשורר כמעט באופן אקסהיבציוניסטי מתפשט ומציג את ערוות נפשו בפני כל. בשני שיריו האוטוביוגרפיים: "הנבואה" ו"האשפוז", מציג בלומברג באופן בהיר וחד את תהליך האשפוז בפסיכיאטריה מרגע הכניסה לחדר המיון שבו הוא מתעקש להתאשפז, דרך קבלת הפיג'מה והתרופות ועד השחרור אל הרחוב, שבו ייאלץ לשרוד בכוחות עצמו. בשיר "אשפוז", המורכב מי"ג בתים מתוארת הכרוניקה של האשפוז הפסיכאטרי וכן מתאפשרת הצצה נדירה לעולמם של המטופלים והמטפלים. עולם הכולל: בידוד חברתי: "אף אחד לא מבקר ואף אחד לא מטלפן/ כולם שכחו אותך בחוץ", נסיונות התאבדות חוזרים ונשנים, ענישה ולעג מצד צוות המטפלים "הצוות מתבדח על חשבון המאשפזים/ אי אפשר לעשות כלום/גם אין טעם להתלונן/ כך היה וכך יהיה", תנאי סניתריה ירודים והתפרצות מגיפות בתוך המחלקה הסגורה: "לפתע פתאום/ פורצת מגיפה/וירוס מעיים עלום.../לאיש לא אכפת/ כולם תופסים מרחק/ כמו מנשאי איידס/ והצוות פתאום דואג /לסבון ידיים בכיורים".


יקשה הדבר עד מאוד להישאר אדיש נוכח זעקותיו הרמות של הסכיזופרן המיוסר. קולו הטרגי והכנה של בלומברג יש בו כדי לעורר ולזעזע את נפש הקורא המורגלת פעמים רבות בשירי צוף ומתיקות. גם אם לעיתים נדמה כי יבבותיו חוזרות ונשנות עד כדי מיאוס וכעס , הרי שבסוף הספר שבה ומתעוררת הסימפטיה נוכח השיר טעם החיים: "סכיזופן – מה נשאר לו מחייו? / תרופות ערב, בוקר וקופת חולים/ הזמן חולף חודש חודש לפי המרשמים".