איש קטן, מה עכשיו? – הנס פאלאדה
לא ויתרתי לפאלאדה. לא סיימתי לקרוא את "השתיין" מאחר ולא יכולתי לשאת את אומללות הדמות, יחד עם זאת, נהניתי מאוד מספרו "לבד בברלין" ולכן לא ויתרתי והמשכתי לספר הנוכחי:
מסתבר, כי כתיבת הספר הייתה עבור הסופר תרפיה לאחר כל שנות הסבל שעבר בשתייה מופרזת ואשפוז בבית חולים לחולי רוח. לאחר מכן, הגיעה תקופת השלווה בה הכיר את רעייתו ולאחר זמן נולד בנם. ייתכן מאוד, כי אשתו שמשה לו כמודל ליצירת גיבורת העלילה.
בכתיבתו הוא בוחר את התקופה הכלכלית הקשה בין מלחמת העולם הראשונה והשנייה, בתחילת שנות ה-30. תקופה בה האבטלה הגיעה בגרמניה לארבעים אחוזים והפרנסה הייתה קשה במיוחד. הוא בוחר את הדמויות מהשכבה הנמוכה, קשות היום, עם הרצון הכביר לעבודה ולפרנסה, מעבידים אכזריים, כאשר רודף אותם הפחד והייאוש מהאבטלה. אינו פוסח על הקשיים בהשגת דיור למשפחה צעירה בהתהוותה, כשכל מאוויהם הוא לחיות חיים פשוטים למרות החישובים הכספיים היום יומיים. לכן, הסופר מתמקד בספרו בעוני וטוען ש"העוני אינו רק מצוקה, העוני הוא גם בר ענישה, העוני הוא גם פגם, העוני פירושו להיות חשוד..." ואנו נוכחים במהלך הקריאה כי צדק בדבריו.
הסופר לא שוכח לספר לנו על האושר שבאהבה. האושר שבזוגיות למרות ה"אין" ולא שוכח לשלב משפטי הומור ולהקל על הקורא את התוכן הכבד:
...לפני זמן מה רצתה לעשות משהו טוב עבורו והוסיפה לו ביצה לצד תפוחי האדמה המטוגנים...
...בואי הנה מגעילה שלי, מגעילה גדולה שלי, מגעילה יפה שלי, תתקרבי קצת, מגעילתי...
הוא לא שוכח חשבון קטן עם אלוהים, אך אני בטוחה שלא עושה זאת בכוונה רעה אך בכל זאת ייתכן שקיימת אצלו צביטה בלב:
...היהודי הקטן והמכוער שאלוהים לא התייחס אליו ברוב חסד בשעה שיצר אותו...
קיימת גם שמחת ההורות בהיוולד תינוק המחפה על הדלות הקשה בה הם חיים. הסופר ממשיך בסגנון ההומור ומהנה את הקורא:
...ובזרועותיה צרור לבן, ובצרור היה פרצוף זקן מופלג, אדום כעגבנייה, מכוער, מקומט בעל ראש מחודד בצורת אגס והדבר הזה צווח בקול רם, חודר ויללני...
...ושם הוא ראה אותם, בתוך שמונים או שישים מיטות, גמדים וננסים, זקנים ומקומטים, חיוורים ואדומים... הוא נעשה רגוע למחצה...
הוכחתי לכם במספר ציטוטים ובהבעת דעתי על איכות הספר. לא פלא שתורגם לשפות רבות ונמכר במיליוני עותקים. מומלץ בחום.
