בניגוד לכל הסקירות שלי שאני מתייחסת לכריכה בסוף הסקירה, הפעם – בחרתי להתייחס לכריכה כבר בהתחלה. כריכה ורודה עטורה בענפים פורחים של אופטימיות. אבל... צורפו שלושה כלובים: אחד ריק- מה הוא מסמל? עוד כלוב ריק שלעברו מתכוונת להיכנס ציפור ובכלוב השלישי והעליון ציפור בתוך הכלוב עם דלת פתוחה – האם היא ממתינה למישהו? האם היא עורגת לחופש? האם היא רוצה לנוס מהכלוב אל העולם החיצוני? האם גם לנו, בני התמותה ניתנה לנו אפשרות הבחירה בין להישאר בכלוב או ....

הכריכה מעניינת ומעוררת מחשבה ואולי מרמזת על הסערה שמתחוללת בתוך הספר. אין בספר הזה סופת הוריקן אבל היא מתחוללת אצל כל אחד מהדמויות בנפרד, במתינות ולעיתים במשותף.

כמו בספר הקודם "בבקשה תשגיחי על אימא", קיונג סוק שין משתמשת במוטיבים שחוזרים על עצמם. כגון: חיי הכפר, פירוט נרחב על המאכלים הקוריאנים, צורת החיים של האנשים בקוריאה, כיבוד אב ואם, הבתים וכמובן היא יודעת לפרוט על הרגשות...

התקופה הינה שנות השמונים בקוריאה, כאשר סטודנטים הפגינו נגד המשטר הדיקטטורי. המוני אנשים נעלמו באותה תקופה ולא חזרו מעולם.

לי גו'נג יון סטודנטית שעזבה את הכפר ועברה לגור בסיאול לאחר מות האם.

דן – מתגייס לכוחות המיוחדים ומאוהב בלי גו'נג יון. איש מיוחד שמאוד אהב את לי גו'נג יון. (הוא פחד מעכבישים ובעת גיוסו הוא מתחשל מהפוביה הזו). בספר יש מספר מכתבים שדן כותב לגו'נג יון – תענוג לקרוא אותם.

ציטוט עמוד 225: יון, עכשיו יורד גשם. ערפל כבד וכחלחל תלוי מעל יער האורנים והים. אני נזכר כל הזמן איך הצצת לאחור והסתכלת עלי ביום שעזבת. כשאני מתחת לשמיכה שלי, נשימתך וקולך מדגדגים את אוזני, מעניין מה את עושה עכשיו. האם גם את מסתכלת מהחלון בשם היורד?"....

ללי גו'נג יון מצטרפים יו מי רו ומיונג סו גם הם סטונדטים שהופכים לחבורה אחת ובהמשך, מצטרף אליהם גם פולינגווטר ששואף להיות אדריכל. איש מלא כרימון בידיעות על העיר סיאול. הם מטיילים יחדיו ומצרפים אליהם גם את הפרופ' יון (אהבתי מאוד את חוכמת החיים של הפרופ' יון) ובהמשך אספר לכם אנקדוטה שהקסימה אותי.

לכל החבורה הזו הייתה מטרה משותפת וכל אחד נאבק בדרכו. הסופרת בדרכה המיוחדת והשנונה, מקלפת מכל אחד בנפרד, את השכבות ופורסת לפנינו "האני מאמין" של כל אחד מהם בנפרד.

יו מי רו-ידיה היו תמיד בכיסיה. למה? כי ידיה היו מצולקות ושהיא סיפרה את הסיפור ללי גו'נג יון – נחרדתי. סיפור מזעזע, מחריד וקשה.
ליו מי רו היו מספר התנהגויות לא מוסברות לדוגמא: היא רשמה במחברת את כל מה שבא לפיה באותו יום, ו/או כל פעם שמצאה שמשהו לא במקומו כגון : פחי אשפה היא החזירה אותם למקומם. היא הסתכלה על השמים, בחנה את העננים וצורתם. לעומתה, מיונג סו התרכז באנשים, בעיקר בחן את צורת הליכתם, עבודתם או התרכז בשיכורים למיניהם. בטיוליהם הם השתובבו ושיחקו מיני משחקים. כגון: משחק של הפרדת זוגות. כל פעם שהיה זוג הולך שלוב זרוע, הם היו נדחקים ביניהם ומפרידים אותם.

המוטו של כל חבורת הצעירים הללו מתרכז לדעתי בציטוט מעמוד 18: "העתיד מגיע במהירות, וכל שאנו יכולים לעשות הוא לקחת איתנו את זיכרונותינו ולנוע קדימה לתקופה חדשה. הזיכרון מותיר רק מה שהוא רוצה... "

לפרופ' יון היתה השפעה מאוד רחבה על החבורה. ציטוט עמוד 155: "חשבתי על מה שאמר פרופסור יון. לכל אדם סולם ערכים משלו....." ציטוט עמוד 156: הייתי רוצה שנהיה כולנו, החל בי, עצמאיים וחזקים: שהיחסים בין אדם לחברו יהיו אנושיים, ללא סודות או הסתרות, יחסים שאינם דורשים שהאחר יקרע את האחר לגזרים".

הסיפור לא קל, הייתי מגדירה אותו אפילו כספר קשה, עצוב ואנושי. היו כמה תיאורים "לא נחמדים" בספר הזה. הקטע שטלטל אותי היה הקטע שסופר ל- לי גו'נג יון על ידי יו מי רו כיצד ידיה נשרפו מבנזין. בהחלט סצנה קשה לתיאור והיא נכתבה יפה כמו שקיונג סוק שין יודעת להפעיל אצל הקורא את שרירי הלב.

האגדה שסופרה על ידי פרופ' יון לסטודנטים עטפה במרבד מקסים את המיוחדות שבסיפור הזה. על מנת לא לקלקל לכם אני מביאה רק ציטוט קטן מסוף האגדה. ציטוטים מעמוד 54: ".... באותו רגע נעלם הילד, וישו הופיע לפניו עטור הילה קורנת. הוא אמר לו, כריסטופר! לא ילד נשאת עתה, אלא אותי, את ישו. כשחצית את הנהר הזה, נשאת את כל העולם על כתפיך. ... הייתי רוצה לשאול אתכם דבר אחד, האם אתם כאן היום הנכם כריסטופר, או הילד שהוא נשא על גבו?"

אני מסיימת את הסקירה במשפט הנ"ל של פרופ' יון. לעניות דעתי המשפט הזה מתאים לכל אחד מאיתנו וכל אחד חש, או יחוש אותו באיזה שהוא שלב מחייו.

מומלץ למי שקרא את הספר "בבקשה השגיחי על אימא" לקרוא גם את הספר הנוכחי שאינו נופל ממנו בכתיבה הקולחת, המסר והעניין. בהחלט יש קווי דמיון רבים בין שני הספרים ובמיוחד לשיטת כתיבה של "הפשטת הדמויות מבגדיהם" עם התקדמות העלילה.

קריאה נעימה
לי יניני

אני חושבת שעוד לא קרה שהתחלתי סקירה של ספר בציטוט מויקיפדיה. אבל לכל דבר יש פעם ראשונה, וכאן זה מתבקש. אז הנה, מתוך הערך המורחב "היסטוריה של קוריאה הדרומית" בויקיפדיה העברית:

ב-18 במאי 1980 פרץ עימות בעיר קוואנגג'ו בין סטודנטים מהאוניברסיטה הלאומית של קונהאם, שמחאו על סגירת האוניברסיטה, לבין הכוחות המזוינים. עד מהרה החל העימות להתפשט ברחבי העיר והפך לפרעות שנמשכו תשעה ימים. הערכות מיידיות הצביעו על מספר הרוגים שבין כמה תריסרים ועד 2000 איש. לאחר חקירה מלאה של הממשלה הוכרז על 207 הרוגים. זעם הציבור על המקרה הוביל לתמיכה רחבה בקרב הציבור בממשל דמוקרטי ובשנת 1987 התקיימו לראשונה בחירות דמוקרטיות בקוריאה הדרומית.

הציטוט הזה חשוב, כי הוא האירוע ההיסטורי המתרחש ברקע הספר הנוכחי. אנשים צעירים בשנות השמונים בקוריאה הדרומית. אבל בקריאת הספר עצמו הרקע לא מוסבר מספיק טוב. ניכר כי הספר נכתב על ידי קוריאנית ועבור קוריאנים, אנשים שההקשר ההיסטורי נהיר להם. מוזכרת האוניברסיטה, ומהומות, וסגירת אוניברסיטה, ופיזור אלים של מהומות. אבל כבדרך אגב. את ההיסטוריה אי אפשר ללמוד מתוך הספר. הקשר למאורעות הדוק, אבל לא מוסבר.


אז מה קורה בספר? התחלתי לכתוב, ומחקתי, והתבלבל לי. כשהבן שלי רוצה לספר בפירוט על משהו הוא נוהג לומר "יש שם אנשים שעושים דברים". אז זה פחות או יותר מה שקורה בספר. כל מיני אנשים, רובם צעירים, שעושים דברים על רקע הפגנות והעלמויות של אנשים. כמעט כתבתי שהעלילה לא משנה, אבל אז נתתי לעצמי סטירת לחי, ומחקתי את הכתוב. זה לא שהעלילה לא חשובה, כמו שהיא לא ברורה. התחושה הכללית העולה מהטקסט, מאיפיוני הדמויות, ומהפערים הכרונולוגים בעלילה, היא של תחושת חלום. אז אנשים נפגשים, ונפרדים, וכותבים זה לזה, ומחפשים את האחות שנעלמה, כמו אנשים אחרים שנעלמו, אבל ההקשר הכללי לא ברור. ואולי זה בגלל שהמציאות הרגילה בקוריאה של אותם ימים היתה קצת סיוטית ולא ממש מציאותית, והספר משקף זאת היטב.

ובכל זאת הצלחתי להנות מרוב הקריאה. למרות שאין ממש עלילה קוהרנטית. הספר פיוטי ועדין, גם כשהוא מספר על זוועות. והוא פתח לפני חלון לתקופה שלא הכרתי. כוכבים אין לי ממש במקרה הזה, אבל מי שמתאים לו - שיקרא ולא יתחרט.

ספר עדין כמו צבע הכריכה הורודה שפותח צוהר לתקופת הזוועות שנעשו בדרום קוריאה תחת שלטון דיקטטורי ואותם סטודנטים ואנשים שהתקוממו
נגד המשטר בחלקם הועלמו, עונו ונרצחו.
הסופרת המוכשרת הזו מביאה לנו רומן על אומץ לב של צעירים שמבקשים לשנות את המציאות בה הם חיים ובכך גם לתת משמעות לחייהם הפרטיים.
הסופרת בהיותה סטודנטת השתייכה לתנועת הסטודנטים שפעילותה המהפכנית הביאה לעליית הדמוקרטיה ולפתיחת המדינה בפני המערב. זו מדינה בגלל הדיקטטורה שבה היתה סגורה למערב במשך עשרות שנים ונעשו בה כאמור זוועות שאכן מתאימות למשטרים חשוכים.
הרומן בעל עוצמה המביא לנו דמויות מסקרנות ועמוקות עם סיפוריהם, חיי הכפר, מאכליהם ומה שהם משלמים בחייהם על מעורבותם בכל ההתקוממות הזו.
לי גונג יון - המספרת היא נערה כפרית שעוברת לעיר הגדולה אחרי מות אמה החולה.
דן - חברה מילדות האוהב אותה, יש לו פוביה מעכבידים וכשמתגייס לצבא מתגבר עליה ואסופת המכתבים שלו אליה הם המקסימים ביותר בספר.
מירו - סטודנטית שברירית שהולכת עם ידיים בכיסים, אותן היא מסתירה מהבריות בגלל הצלקות שנגרמו לה בצורה מחרידה כאשר ניסתה להציל את אחותה מתאבדות בשריפה בעקבות העלמות החבר.
מיונג סו - בן זוגה של המספרת, זונח את לימודיו לטובת פעילות ההתקוממות נגד המשטר.
פרופסור יון - הדמות המקסימה והחכמה שמחבר ביניהם וממנו לומדים תובנות על החיים.
סיפור לא קל והיו רגעים שלא רציתי להמשיך לקרוא. אבל כאוהבת ספרים הכרחתי את עצמי ולא הצטערתי.
בעיקר למדתי מהספר על חברות אמיצה,יחסים בינאשיים של כל הדמויות תוך לימוד על התרבות הקוריאנית.
ספר נחמד ומלמד.

קראתי את עטיפת הספר כהרגלי טרם קריאת ספר חדש, וכאן באה האכזבה שלי. אני אוהב לקרוא מה שמכונה רומנים הסטוריים, רומן המתרחש בתקופה מסוימת או בזמן אירוע, בדרך זו אני לומדפרק בהסטוריה באמצעות הרומן, אחר כך אני נוהג לעשות השלמות ממקורות אחרים.
קראתי כאמור את הרקע לעטיפה, אולם המידע על אותה התקופה היה מעט, רק תיאורים כלליים של ההפגנות, האוירה בקרב קבוצה מסוימת. לא למדתי באמצעות הספר על מה נאבקו הסטודנטים, איזה כוחות נוספים פעלו.
בספר יש אירועים קשים אצל חלק מהדמויות כמו למשל מותו של דן (שהיה חבר של גיבורת הספר - ג'ונג יונג), מותן הטרגי מי רו ואחותה - בספר זה לא הזלתי דמעה, וזה לא אופייני, כנראה שלא הצלחתי להיכנס חזק לדמויות, לא הצלחתי להתקשר רגשית אליהן. אם כי עלי לציין שמצאה חן בעיני בניית הדמויות והצגתן בהדרגה במהלך הספר.