רונן בלומברג

רשימת ביקורת על "בדידות ישראלית: שירים 2000 - 2004" מאת יובל גלעד ובעריכת רן יגיל ועמוס אדלהייט; הוצאת כרמל 2004 תשס"ה. 72 עמוד.

כמה חשבתי לתמימותי שכתיבת ביקורת שירה בכלל ובפרט על ספר שיריו השני של יובל גלעד "בדידות ישראלית" תהיה מלאכה קלה. אחרי הכול מדובר על ספר שירה דקיק המפתיע אותך בפשטותו הפיסית ובצניעותו האסתטית – התצלום שעל העטיפה הוא מאת לא אחר מהמשורר עצמו – אך לא כך העניין בפירוש לא כך – שכן יובל גלעד בשיריו אשר בספר משדר בתדר מסוים ומזווית ראייה מסוימת ובעיקר דן בנושאים ובדקויות וניואנסים אשר רוב החברה הישראלית כבר איבדה את הרגישויות אליהם ולבה קהה והפך גס ואדיש כלפיהם – הוא כותב אמת פשוטה מסוימת אשר אינם נקלטים כבר ברדאר החברתי / תרבותי / ספרותי ואשר גם כאשר הם נקלטים הם והעיסוק בהם כבר אינם פופולאריים. יובל גלעד עוסק בשיריו בספר בבדידות בשונות ובהרגשת החריגות לרוב על בשרו בגוף ראשון יחיד. הוא לש אותה ומתאר אותה בלשון אותנטית פשוטה. זוהי איננה בדידות רגעית חולפת זו אינה בדידות חלקית הניזונה מריקנות צרכנית או "אי התאמה" או "חוסר הצלחה" זמניים במרוץ העכברים של התפקוד האוטומטי הנורמטיבי של משפחה עבודה קריירה ("עשייה לביתך") וכו' – לא זוהי בדידות כמצב קיומי נתון של אדם המוצא את עצמו כמו אסטרונאוט אשר חג מעל לאטמוספרת כדור הארץ מתבונן על הישראליות הנורמטיבית כולה ועל העולם כולו מבחוץ ומתאר לנו איך זה מרגיש להיות שמה ומה הוא רואה עלינו משמה – אין צורך למשורר להיות רדיקלי או ביקורתי או מתריס כלפי החברה או המציאות כיוון שעצם קיומו והמקום אשר ממנו הוא כותב את שיריו הוא התרסה וקריאת תיגר על הסדר החברתי והערכי שלאורו צועד הרוב באמונה כמעט עיוורת.

עם זאת יש לומר שהמשורר למרות זרותו בנוף המקומי אינו שואף לברוח מפה מהמציאות הישראלית הצברית הדוקרנית והקשה הוא אינו רוצה להוציא איזה דרכון זר ולברוח ולמצוא מקלט כאיזה אזרח עולם אוניברסאלי נטול שורשים ולהמטיר משם עלינו אש וגופרית כפי שאולי בוחרים או התפתו לבחור אחרים אלא מבקש דווקא להישאר פה ולהתמודד באומץ ולהיאבק בכדי להכות שורשים עמוקים יותר מהשטחיות של פני המציאות המכוערת והקשה ולהתחבר ולהיות חלק ממשהו עמוק יותר וקדום יותר כמו אמונה ללא דת כאמצעי תיווך מיותר המסתיר את אור האל או כמו יופיו המדהים של הטבע אשר איננו כלוא ב"היכלי תרבות" או מוזיאונים למיניהן וכן על ידי הזדהות עמוקה עם זרים ובודדים אחרים המוצאים עצמם מחוץ למחנה ולחברה – יש משהו אופטימי אפילו פטריוטי בבחירתו של המשורר לא לומר נואש ולהתעקש להיצמד לפה דווקא אל פה אל המקום הקשה הזה – מעין אופטימיות זהירה שאולי יש עוד תקווה לעתיד טוב יותר למרות הכול לו עצמו וכן למקום הזה ולנו אשר חיים פה.

הספר הנזירי הזה מחולק לחמישה חלקים: כול חלק מתאר עוד תחנה או תקופה או התנסות בבדידות וניסיונות למצוא נקודות שייכות אותנטיות עצמאיות מבלי להיבלע בתוך העדר הנורמטיבי – גרעין אמת בתוך שכבות של זיוף. כול אחד מחלקיו של הספר בנוי ממספר שירים והשירים בנויים לרוב מבתים של מספר שורות ולפעמים אף שורה אחת בלבד – דבר אשר מזכיר במקצת את שירת ההייקו היפאנית ונותן תחושה של אמת מזוקקת ותמציתית של חיסכון במילים כסגנון לשוני וכבחירה מודעת לעצמה. זו שירת דוגרי מושחזת אנטי גרפומנית אנטי חרזנית אנטי בוסרית.

ראשית אני רוצה להביא כדוגמא את השיר "אמונה" הפותח את קובץ השירים היפיפה הזה:

"1. בגן הנטוש מאחורי היכל-התרבות / עץ שקמה ענק מפיץ יופיו / ואני, אלמלא האמנתי כל כך ביופי / העולם היה רומס אותי, כנעל את העלים.

2. בלילה קר פועל זר לא נירדם, / וירד להטביל עצמו בים, צף וידיו לצדדים. / מיום ליום הוא הופך דתי יותר, בלי להרגיש / מביט בעננים גבוהים כפעמוני-מנזר.

3. כמה יפה כפיפת התפילה המוסלמית / הגוף רכון קדימה, צמוד לאדמה כעץ. / הגב לומד לא לפחד מרקיע עם צבע ממית, / וכף-הרגל מראה כמה קשה להיות פה."

בבית הראשון המשורר מוצא את היופי האמיתי דווקא בטבע בעץ שיקמה ענק ועתיק בגן נטוש שמאחורי גבו של היכל התרבות והרמיזה כאן היא ברורה כי היופי האמיתי נימצא בטבע ולא בחיקוי מעשה ידי האדם והיופי הזה הולך ונירמס ונעלם מעולמנו ככול שאנו הולכים ומתרחקים מהטבע מבייתים אותו והורסים אותו כדי לבנות עוד כביש עוד שכונה עוד היכל תרבות או קניון (בימינו הקניון הפך להיכל התרבות והיכל התרבות הפך לקניון) במידה מסוימת אנו מנסרים את הענף עליו אנו יושבים כי עולם ללא טבע הוא עולם חסר אנושיות בו האדם עתיד לקמול ולנבול כמו עלים בסתיו ולהיות מרמס של כוחניות אנטי אנושית אשר ה"תרבות" תשמש לה רק כעלה תאנה מוסרי במקרה הטוב ובמקרה הגרוע כ"לחם ושעשועים" כמיטב מסורת קיסרי רומא.

בבית השני פועל זר – (הדברים נכתבו ב2004 לפני גל הגירושים של העובדים הזרים ולפני תופעת המסתננים מדרום סודן ואריתריאה) אדם בודד ללא שורשים וללא שפה נטול אזרחות ישראלית או מעמד תושבות בארץ וגם ללא סיכוי כלשהו לקבל אזרחות או תושבות קבע ולהכות פה שורשים – עבד מודרני ניתן אפילו לומר – יורד "להטביל עצמו" בים בלילה קר במקום לישון – וכאן ישנה שימוש בביטוי דתי מן הנצרות (הטבלתו של ישו בירדן על ידי יוחנן המטביל) ומן היהדות (הטבילה במקווה) בשני המקרים מדובר בביטוי של טקס של קדושה והיטהרות ואשר עומד בניגוד גמור לביטוי נרדף ל"להטביע עצמו" שהוא מעשה ייאוש של התאבדות וכול זאת מפני שהפועל הזר הופך מבלי להרגיש מיום יום ליותר דתי והאמונה הזו היא אשר מצילה אותו מהייאוש. אין הוא ניזקק לדת מאורגנת כלשהי כי דתו היא דת האמונה ובית מקדשו הוא הטבע הפתוח והוא הולך ורואה בעצמו כנזיר אשר מנזרו הם השמיים הים והארץ הזו אשר קדושה לשלושת הדתות המונותיאיסטיות.

הבית השלישי והאחרון בשיר מדגים מצוין את האל-זמניות של שיריו של יובל גלעד אשר בספר ומדוע הם יהיו אקטואליים גם בטווח הרחוק. הבית הוא דברי מחמאה ושבח פשוטים כלפי כפיפת התפילה המוסלמית משום שיובל גלעד מצליח לכתוב ממקום שהוא מחוץ לסכסוך הישראלי-פלסטיני-ערבי והוא מצליח להוציא את עצמו מנטאלית מחוץ לקונפליקט ומזכיר לנו את מה ששכחנו והוא שמלבד ארגוני טרור, רקטות קאסאם, חגורות הנפץ, תוכנית הגרעין האיראנית, תאי טרור רדומים של אל קאעידה, דברי ההסתה כנגד "הציונים" והיהודים וישראל ואיומי נסראללה מלבנון ואחמדיניג'אד מאיראן "למחוק אותנו" מלבד כול אלה האסלאם הוא ראשית כול דת ואמונה של כמיליארד (אם לא יותר) גברים נשים זקנים וטף ובעל היסטוריה של למעלה מאלף וארבע מאות שנים לפחות אם לא יותר. יובל גלעד אינו מפחד מן האחר ומן השונה וראייתו את בני האדם בכול שיריו בספר היא ראיית האדם כאדם באשר הוא אדם. הוא מסתכל רואה וכותב את שיריו ללא התחשבות בדפוסי המחשבה המקובעים על ידי הסכסוך ומעבר לתכתיבי הלאומנות והגזענות השנאה והפחד שכופה הקונפליקט המדמם בינינו לבין העולם הערבי והאסלאמי. המשורר מסרב למרות הסכסוך הגואה והמאיים עלינו לעשות הכללה ולראות באסלאם ובמוסלמים באשר הם מוסלמים כאויב או כאיום שיש למגר להדוף לגרש או לטרנספר מפה אלא כאמונה לגיטימית בעלת שורשים וזכות קיום בארץ הזו.

אחרי שיר הפתיחה כאמור אנו מגיעים לחלק הראשון של הספר הנקרא בפשטות "וידויים" בו במילים פשוטות וכנות מתאר לנו המשורר את עברו ועולמו או בקיצור מאין בא – את נעוריו, התבגרותו, בדידותו, שירותו הצבאי, משפחתו המתכנסת לחגוג את ליל הסדר ופחדו מאהבה.
אני רוצה רק להתעכב רק על שני קטעים משני שירים בחלק זה:

החלק הראשון מתוך השיר "בדידותי" שיר אשר עושה השוואה בין עולם הפוליטיקה וההפגנות הדורסני לבין שוק הפנויים-פנויות והרווקים והרווקות אשר מחפשים אחר אהבה ורומז לנו שמציאת אהבה משולה למערכת בחירות כוחנית עם מנצחים ומפסידים:

"הסיכוי שלי / למצוא אהבה כמו / הסיכוי של מי / שלא שירת בצבא / להיות פה / ראש ממשלה."

הקטע השני הוא מהשיר שבא מיד אחריו ושמו בפשטות הוא "וידוי" – בו פשוט מתוודה המשורר ללא בושה וללא התנצלות ובכנות ואומץ רב כמה הייתה לו קשה נפשית תקופת שירותו בצבא וכי בסוף שוחרר מן הצבא לצמיתות על סעיף פרופיל 21 – אותו סעיף מעומעם של חוסר התאמה על רקע נפשי:

"בהיתי / ברגלי קב"נית צרפתייה / ובכיתי /.../ עוזי משומן / מכתים כמו / פרופיל 21 שקיבלתי"

פרופיל 21 הוא גם בימינו נחשב לכתם לסימן חולשה בחברה הסוגדת לכוח אשר אחד מסיסמאותיה היא "אין לא יכול – יש לא רוצה!" או כמו שנאמר לטירונים בצבא "מפה יוצאים רק על אלונקה!" ואכן בעיני חוגים רחבים בחברה הישראלית – מי שמקבל פרופיל 21 ואינו עושה שירות צבאי מלא הוא משתמט עלוב שאמור לשבת סגור בד' אמותיו ולהתבייש בעצמו ובטח שאין לו זכות לפתוח את הפה למתוח ביקורת על החברה שבה הוא חי הוא עשה מעשה לא פטריוטי ונאמנותו למדינה אף היא מוטלת לעיתים בספק ובכול אופן מעתה הוא נחשב לחריג אשר בגד בחובה האזרחית הקדושה של גיוס ושירות צבאי חובה ונשיאה בנטל "כמו כולם" וכאן בדיוק מתחבר הקטע הראשון – אם גם שוק השידוכים ומציאת האהבה הוא כוחני ומנותב על פי שיקולים של שירות צבאי מלא ופטריוטיזם קונפורמי נורמטיבי הרי שחריגים בעלי פרופיל 21 כמו המשורר עצמו סיכוייהם למצוא אהבה בחברה ובמדינה שסוגדות לכוח לכסף ולחומרנות באמת יכולים להתממש רק אם אותה חברה ומדינה יחול בה מהפך פוליטי חברתי ותודעתי עמוק כמו בחירתו לראשות הממשלה של אדם אשר לא שירת בצבא – דבר אשר הוא חלום רחוק עדיין בלתי נתפס במציאות הישראלית ובפוליטיקה הישראלית. בעלי פרופיל 21 נחשבים לסחורה פגומה סחורה סוג ג' או ד' בקרב בנות המין השני ובכלל.

החלק השני בספר ניקרא פשוט "פה" ומכיל 14 שירים המתארים ונוגעים בנושאים שונים שהם חלק מהמציאות הישראלית – נושאים כמו שכול, המשך הכיבוש והסכסוך בינינו לבין הפלסטינים, דתות ואמונה, ביקורת על המיליטריזם הישראלי, ביקורת מרומזת על גילויי הגזענות הסמויים שעדיין קיימים בחברה, תמונות נוף כרך עירוני מדכא אפילו תיאור מזג האוויר הישראלי בעל עונות המעבר הקצרצרות וכו' – בחלק זה ארצה להתעכב על שיר אחד קצר ויפה על "בדידותו של חסר-הבית":

"בדידותו / של חסר-הבית / בפינת הרחוב / חיונית לנו / כשהספקות / חוזרים אלינו / בדרכנו הביתה / מעוד יום עבודה."

כן מסתבר שגם לחסר הבית ובדידותו בפינת הרחוב יש תפקיד מוגדר בסדר החברתי-כלכלי כתמרור אזהרה כנגד הספקות וחס ושלום הרהורי כפירה של ממש בצדקת העולם הקפיטליסטי וצדקת הכלא של שגרת התפקוד בעולם העבודה היצרני. ערך האדם בחברה נימדד על ידי יצרנותו ויכולתו לעבוד בעבודה וערכו של האדם בסולם המעמדי הוא כושר השתכרותו – ולכול מי שמעיז לערער על סדר זה אנא שיצטרף לחסר הבית בפינת הרחוב ויארח לו לחברה. גורלם של המפוטרים והמובטלים אשר לא יצליחו למצוא עבודה ולחזור למעגל היצרנות בטרם סוף זכאותם לקצבת אבטלה יהיה דומה.

אביא רק עוד קטע מתוך השיר "כיבוש":

"...אירופה שדחפה אותנו לפה, / וגרמה לנו לדחוף אותם, / מביטה בנו בCNN, ומטיפה."

נידמה לי שבעניין קטע זה אין צורך להרחיב וכול מילה מצידי תהיה מיותרת...

החלק השלישי בספר ניקרא "אירופה" ובשיריו מתוארים רשמים משהות בברלין פראג ובודפשט גם במהלך מסע שורשים זה נישאר המשורר בבדידותו מוקף ניכור וזרות אירופאים ומתאר את רשמיו:

"...ברחובות / ברלין / לא ראיתי / אף חתול"

"פראג / אוהבת / את עברה / כמו ילד / את סיפורה / של אימו..."

"בודפשט / היא עיר / אפורה מדאגה / כשערה של אימא פולניה..."

ואלה הם רק דוגמאות קטנות וספורות –

החלק הרביעי ניקרא "החברים שלי" ובו ארבעה שירים בלבד. ומיהם חבריו של המשורר? לא בני אדם כי אם בעלי חיים. שני גורי חתולים שגדלו בחצר ביתו של המשורר ואשר בחייהם ובמותם הטרגי והעצוב לא נפרדו, עכברת מעבדות לבנה בכף ידו של מדען בתמונה מצולמת, נמר בכלוב של גן החיות אשר הוזה את רגע בריחתו כמו אסיר מבית הכלא בכדי "לסגור חשבון" עם משפיליו, וציפור הבז אשר עדיפה בעיני המשורר על פני ציפורים המוניות כדוגמת היונים.

החלק החמישי והאחרון בספר ניקרא "שירי-ים" ובו מתוארים רישומי תמונות מהטיילת ומחוף הים בעונות השונות – אכן אין כמו חוף הים כמפלט מקום מרגוע ומרפא למתבודדים ולמתייסרים.

מילות סיום:

ספר זה של יובל גלעד נשאר אקטואלי כיום כשם שהיה אקטואלי כשיצא לאור ב2004 והוא יישאר תמיד אקטואלי כי הוא נוגע בנושאים האל-זמניים והאוניברסאליים של המציאות של חיינו כאן ועכשיו. זהו ספר אמיץ וכנה – שני תכונות אשר הולכות ונעשות נדירות בעולמנו...

הדפים הראשונים של הרומן הומלס הזכירו לי למה כל-כך אהבתי את "אדון הסליחות" ספרו הראשון של ירון אביטוב. יחד עם השוני הרב בין התכנים והסגנון של שתי היצירות, כקורא התוודעתי לכתיבה שלא הכרתי. כתיבה עם אומץ שלא עושה חשבון, שאורגת פנטזיה ומציאות, את השחוח יחד עם הנשגב (ואפשר כמובן להמשיך עם התיאורים, ) והכל עבודת יד שכמו יובאה ממחוזות רחוקים בהזמנה מיוחדת וגם שתמיד הייתה כאן ואיך לא שמתי לב. אני חושב שברומן שבו הדמות הדוברת היא הומלס ושהוא גם קופירייטר, רוקח המחבר מתכון שלא רק מבטיח הברקות, אלא אף מקיים. ההתרסה על התפיסה שהאיך חשוב מהמה, ושהכל סחיר, עומדת למבחן כשחוד החנית של 'מכונת המכירות' מנסה להשיג לעצמו את מה שרק לפני כמה רגעים היה שלו. ואז פתאום הרבה שכבות מתחילות להתקלף ולא רק בראש של ההומלס. אני חושב שבספר הרבה קטעים של גאוניות ואע"פ שלקראת האמצע חוויתי מן תחושה של עייפות ושל מיצוי, לקראת החמישים העמודים האחרונים המתח מתחדש וחווית הקריאה חוזרת להיות מתגמלת. מאוד שמחתי שהספר הזה נכתב, והדילמה אם להוציא אותו מביתו החדש- הספרייה אצלי בחדר ולתת אותו לספרייה ציבורית תמיד קיימת, כי מאוד הייתי רוצה שעוד הרבה אנשים יקראו אותו. הרומן הומלס הוא אמיתי. לא מתחנף. ולטעמי ספר הפרוזה הרלוונטי ביותר לימינו שקראתי בשלוש שנים האחרונות. אני מקווה "שהומלס" יימצא את דרכו חזרה לחנויות ולספריות במהרה.