כרגיל אצלי נתקלתי בספר הזה במקרה וכמו ששמו רומז, אותה
"קוראת מלכותית" היא המלכה אליזבת השניה בכבודה ובעצמה, אלא שמסיבות מובנות שהיא איננה מוזכרת
בכלל בשמה האמיתי בשום מקום בעלילה...
מדובר כאן במלכה שלגמרי במקרה נתקלת ב"ספריה ציבורית" שממוקמת בגלל סיבות לא-רלוונטיות דווקא בסביבת הארמון
מדברת בשיחת נימוסין עם הספרן ולמרות שהיא כמובן משכילה לא היה לה קודם עניין מיוחד בספרים,
וכדי להיות מנומסת, היא שואלת ספר מהספרן שבמקרה הוא גם ידען גדול בספרים
באותה השאלת-ספר פוצחת המלכה ב"קריירת קריאה" שמפתיעה ומטרידה את אנשי הארמון גם כי אותו הספרן הופך
להיות איש-סודה בענייני קריאה...
בעיניי הספר הזה כתוב עם המון הומור והופך את המלכה המסוימת הזאת להרבה יותר בת אנוש רגילה
למרות שטוענים שאליזבת לא הייתה מעולם "רגילה" אלא נוקשה ושמרנית והייתה ההפך הגמור ממה שמתואר כאן.
באנגלית השם המקורי של הספר הוא The uncommon reader
שם שיש בו משחק מילים; גם כי בתרגום פשוט הוא "הקוראת הלא רגילה" וגם כי המילה Common קשורה למעמדות הנמוכים באנגליה...
אבל אין זה משנה דבר! בנט, שהיה גם מחזאי מצליח, מעדיף כאן את ההומור והשנינות על פני האמת ההיסטורית
ומבחינתי יצא לו כאן ממתק משובח שנהניתי מאוד לקרוא אותו!

אנחנו עם נטול מלכוּת ואריסטוקרטיה. חשבתם פעם מה היה קורה אילו המלכים המעטים של ימי התנ"ך לא היו מאבדים עצמם לדעת במריבות וקרבות, אלא מייצבים את מלכותם ויוצרים שושלת? אולי אז היה לנו למי להשתחוות. מצד שני מן הסתם לא היינו יכולים להסכים על כללי הטכס... לעמים אחדים יש מלכים, דוכסים, רוזנים (ובעבר השעשוע הלאומי של עלמות אמריקאיות מבית אמיד היה לחפש איזה רוזן או דוכס תפרן, להינשא לו ולצרף את התואר הנחשק לשם המשפחה - הכפול - שרכשה). המלוכה המפורסמת והאיתנה ביותר היא כמובן המלוכה הבריטית. האנגלים לא רק חמקו משלטונו הדתי של האפיפיור, הם גם הבינו מוקדם יחסית שאינם יכולים לבזבז בקלות דעת "חומר מלכות" רק משום שנושאו הוא אשה, והתירו לנשים להפוך מלכות - לא רק להיות נשואות למלך. ואולי לזה צריך לייחס את יציבותה הרבה של המלוכה הבריטית.

הסיפור המקסים של אלן בנט מייצר ביוגרפיה בדיונית לדמות אמיתית, ושלא כמו רומנים היסטוריים, החופש שבנט נוטל לעצמו הוא נדיר כי גיבורתו (ואנשים שסביבה) עדיין חיה. הסיפור הוא על מלכת בריטניה שנתקלת במקרה בספריה ניידת באחת מחצרות הארמון, שואלת ממנה ספר באופן מקרי, קוראת אותו עד הסוף (לא סתם היא מלכה, לימדו אותה משמעת, ולסיים מטלות) ובלי משים נגררת - תחילה כחובה ואחר כך כמכורה לעולם של קריאת ספרים ולימוד על נושאים שכמלכה - שאין לה תחביבים משל עצמה והיא מסורה רק לחובותיה - היו זרים לה עד כה. הרגלי הקריאה החדשים של המלכה מפריעים מאד למנגנון הפקידים המשרתים אותה. ואפשר להבין אותם: כל עוד היא הלכה בתלם והם היו "המתדרכים" אפשר היה לשלוט בה. אבל מי יכול לשלוט בידע ובדמיון של אדם קורא? קריאה היא דבר מסוכן מאד.

הספר הזה כולו קסם. לא רק בגלל קריאת ספרים, מה שמן הסתם קרוב ללבי, והשילוב המקסים של אנקדוטות על ספרים ועל סופרים. הוא כתוב בהומור רב, שחלק ממנו - עקב השתייכותי לאומה חסרת אריסטוקרטיה - לא הבנתי עד הסוף, אבל מה שהבנתי הצחיק אותי מאד וגרם לי לחשוב.
נהניתי מאד מהנובלה הקטנה (122 עמודים בפורמט קטן) והחיננית הזו, שבסגנון מאופק ואירוני עוסקת בפוליטיקה, בשאיפות שררה של פקידים ומקורבים, ובעיקר נותנת מושג אמיתי ורציני - למרות ההומור - על משמעות הקריאה לקוראים. אני די בטוחה שגם אתם תהנו ממנו.

האם מוסד מלוכה ארכאי עדיין רלוונטי בעידן המודרני? תלוי את מי שואלים. מבחינת הבריטים, לממלכה המייצרת עניין ציבורי, יש עדיין משמעות רבה עבור הציבור הבריטי. מלבד הערך ההיסטורי ואולי גם כלכלי, בית המלוכה עונה על צורך אחר, וזה – סיפור אגדה. בעידן בו הטכנולוגיה פורצת גבולות, בית מלוכה ארכאי מייצג את סיפור האגדה ונותן לה ממשות – חתונות מלכותיות, תינוקות-יורשים, זאת לצד הצורך ביציבות ובטחון ברגעי משבר. אבל הפופולריות הזו היא כלל עולמית, וכל גיהוק או עיטוש מחצר המלכות הופכים לאייטם חדשותי בתקשורת (גם אצלנו): מעלליהן לכאורה של הרויאל ביצ'יז או הרויאל בסטיז – קייט ומייגן, הסכסוך לכאורה בין הנסיכים - וויליאם והארי, הסתבכותו של הנסיך אנדרו בשערוריית המין של אפשטיין. והמלכה? עסוקה ב"לקרוא לסדר" את בני משפחתה. את הפופולריות העצומה של בית המלוכה יש לזקוף, ראשית, למלכה. אבל גם היא כנראה מבינה כי בית המלוכה צריך להתעדכן ולהתאים עצמו לשינויים החלים בעידן הדיגיטלי, ומישהו צריך לנהל את הנוכחות שלה, בעין הציבור ובבימת העולם, אונליין. לכן לאחרונה פרסם הארמון בקינגהאם משרה למנהל מדיה חברתית ודיגיטלית עבור המלכה. אז אומנם בית המלוכה עושה מאמצים רבים על מנת להישאר רלוונטי ולשמור על הכיסא, אבל זה דבר שאינו שונה משיטות ממשל אחרות שאנו מכירים....

ועם כל המאמצים והחובות של המלכה, מה לגבי הנאה? מה היא נוהגת לעשות בזמנה הפרטי? מלבד הטיולים הרגליים עם הכלבים המלכותיים. שאלה זו, כנראה, סקרנה את את אלן בנט אשר החליט לצאת לטיול רגלי עמה בסיפור שלפנינו. באחד מטיוליה הרגליים מובילים אותה כלביה לחצר בה מצויה ספרייה ניידת, וזהו תחילתו של סיפור האהבה של המלכה עם גילוי נפלאות הקריאה. בנט מתאר בצורה שנונה ומשעשעת את התהליך שעובר על מלכת אנגליה, אליזבת השנייה, כאשר היא מתחילה לקרוא ספרים עם הגיעה לגיל גבורות. היא נוכחת לדעת כי התארים שהיא מעניקה לסופרים אינם ערובה לפופולריות כתביהם ולאהבת ההמונים. את הספר הראשון שהיא שואלת מהספרייה היא מסיימת לקרוא למרות שאינו מושך אותה "כשאני מתחילה ספר אני גומרת אותו. כך חינכו אותנו. ספרים, לחם בחמאה, פירה תפוחי אדמה – לגמור מהצלחת. זאת הפילוסופיה שלי מאז ומעולם." תחביב הקריאה החדש שלה אינו זוכה להערכה ופרגון מצד חוגים שונים במלוכה. היא נוזפת במזכירה האישי אשר סבור, כמו שאר אנשי צוותה, כי היא מזניחה את חובותיה לטובת הקריאה. "כשאתה אומר תישארי ממוקדת.....אני מניחה שכוונתך היא כי עלינו להיות כל הזמן עם האצבע על הדופק. ובכן, האצבע שלי על הדופק כבר יותר מחמישים שנה ולכן אני חושבת שלא יזיק מדי פעם להזיז את האצבע ולהפוך דף." היא מתרעמת כאשר אנשי האבטחה ממהרים להחרים את ספרה בטענה כי חשבו שמדובר במטען שיש לפוצצו "נכון, בדיוק בזה מדובר. בספר יש מטען שנועד להצית את הדמיון." העוינות לקריאתה אינה מוגבלת רק לבני אנוש ואפילו כלביה דואגים לרייר ולקרוע את ספריה לגזרים. הייחודיות של הספרים מבחינתה, מלבד העובדה שהם עורכים עבורה היכרות עם חיים ועולמות אחרים, שהם לא עושים אפליות וכל הקוראים שווים בעיניהם, גם היא.

הקוראים מתוודעים להתפתחות תהליך הקריאה של המלכה - טעמה בספרים, ביקורתה על סופרים וספרים והשפעתו עליה - המחוברות שלה לרגשותיה, התעניינותה באנשים מתוך מקום של אכפתיות ולא מתוך נימוס והבחנתה בפרטים. כל זאת לצד חובותיה המלכותיים, יחסיה עם נתיניה, מפגשיה עם ראש ממשלתה והיחסים בין המלוכה לפוליטיקה.
סיפור סאטירי חביב. הרעיון של בחירת דמותה המרוחקת של המלכה כמקור ל"האנשה" מקסים, הכתיבה של בנט חיננית עם קריצה קומית והסוף מפתיע ומשעשע, ככזה שיכול להצית את דמיונם של חלקים מסוימים בממלכה .... (רק בגללו קיבל הספרון חצי כוכב נוסף).

השבוע הצטרף צאצא חדש למשפחת המלוכה הבריטית, הנסיך ג'ורג', בעתיד קינג ג'ורג', מספר שלוש בתור לכתר. (כפי שכתב מי שכתב בסטטוסים מצייצים, עדיף מהצד של כיכר מסריק ולא של אלנבי - התל אביבים ודאי מבינים). בכל אופן, בית המלוכה הבריטי יכול להתגאות והוא אכן מתגאה בכמעט אלף שנות שלטון יציב בממלכה המאוחדת מאז כיבוש אנגליה ב-1066 ע"י וויליאם הכובש. בית המלוכה הבריטי אינו נכנע לרוח הזמן ולאפנות חולפות של צניעות, פשטות וחיסכון בהם לקו בתי מלוכה שוליים יותר כמו ההולנדי, הדני או הבלגי. הם מקפידים לנסוע אך ורק בבנטלי (יש להם טעם משובח) להחזיק אינספור ארמונות, בתים, מכוניות, ספינות, סוסים אנשי צוות ועוד כהנה וכהנה, לא לשלם מיסים ולגבות סכומי עתק מהתיירים המבקרים באתרים ההיסטוריים בבעלותם (ראה הטאואר של לונדון).

אך למה להיות קנאים וצרי עין? הרי הם מלכים ומלכות בחסד האל ועם האל לא מתווכחים. לכן, לרגל המאורע המשמח מצאתי לנכון לכתוב ביקורת מלכותית על הספר "הקוראת המלכותית". נובלה קלילה, משעשעת וחכמה בה הסופר אלן בנט רוקם סיפור פיקטיבי על הסבתא-רבא של הנסיך הקטן, הלוא היא הוד מעלתה, ירום הודה, המלכה אליזבת השנייה. אותה גברת רמת מעלה, מגיעה בעקבות כלבי הקורגי המפונקים ורעי המזג שלה לפינה נידחת בחצר הארמון ושם היא נתקלת בפרנסוס על גלגלים. כלומר בספריה הניידת של עיריית ווסטמינסטר, המגיעה לחצר הארמון פעם בשבועיים ומשמשת בעיקר את נורמן, אחד משוטפי הכלים המלכותיים. המלכה האדיבה שואלת ספר מן הספריה ומאותו רגע חייה משתנים. המלכה מגלה את התענוגות המאוחרים של קריאה לשם הנאה ולמורת רוחם של אנשי צוותה הקריאה הופכת להתמכרות, רחמנא ליצלן, ומשנה סדרי עולם בחצר.

הפנטזיה הקטנה של בנט היא פנינה לחובבי הספרים שבינינו ומהווה גם סאטירה מנומסת על בית המלוכה ובעיקר על פקידי החצר הנפוחים מחשיבות עצמית ששולטים ב"הצגה" המלכותית ודואגים שהיא תתקתק ביעילות להנאת הקהל. מומלץ לחובבי סקונס, כריכוני מלפפונים וטרייפלס.

So, good night and god save the queen!

מאוד אהבתי.
מתאר את ההתאהבות של אדם בקריאה ומה עובר עליו בתהליך... ובמקרה הפעם האדם הוא מלכת אנגליה.
זה נתפס כמוזר בעיני משרתיה.
וזה נתפס כמפריע בעיני שריה
וזה נתפס כנפלא בעיניה.

מלכת אנגליה מגלה את ההנאה שבקריאה ומתפתחת תוך כדי... היא רואה את חייה באור שונה, את העולם כולו כאחר ונהנית מכל רגע.
ספר חמוד לאוהבי הקריאה. בונבוניירה

חביב, סתמי, קצר.
בתכלס מדובר בנובלה ולא ברומן.
ההתחלה היתה חביבה, אבל לא קורה הרבה בספר, מה שקרה בעמודים הראשונים ממשיך לקרות עד סוף הספר עם שינויים וגיוונים.
אז כשהגעתי לעמוד האחרון הרגשתי מרומה- וכי קראתי את הספר סתם כדי שכלום לא יקרה, שלא תהיה איזה פואנטה?! אבל אז- הצלה! הפסקה האחרונה בספר הניחה את דעתי, כי היה רמז למשהו שיקרה.

אני חושבת שאנשים מסוימים תיארו את הספר כמשעשע- אני אישית לא מצאתי אותו משעשע כלל, מלבד הקטעים עם הכלבים ותעלוליהם (והסנוביות שלהם- מעניין ממי הם למדו אותה?!).
הספר מלא באזכורים של סופרים וספרים- אבל עבורי זה פשוט לא מספיק, מרוב רפרנסים אין ספר, או שהרפרנסים לרוב, נועדו לשמש בתור מסך עשן לכך שאין בעצם ספר. ניתן לסכם את העלילה כך(מכיל ספוילרים, מן הסתם): נובלה בה המלכה- שבגיל מבוגר יחסית נחשפת לעולם הקסום של הספרים- מתמכרת לקריאה וכתוצאה מכך מוצאת פחות עניין בשאר תפקידיה, אך אחרי תקופת מה היא חווה תקופת צינון שלאחריה מחליטה שהיא הולכת לכתוב ספר בעצמה.

11111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111
1111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111111
ניסיון

קצת קשה לי עם הנובלה הזאת. אני מוצאת את עצמי שואלת מה לא בסדר איתי. הרי מדובר פה בסופו של דבר בסאטירה חביבה שמושא הביקורת שלה הוא בית המלוכה הבריטי ויחד איתו גם נושאי משרות אחרים, בכללם ראשי ממשלות ופקידים מדרג כזה או אחר. לא צריכה להיות לי שום בעיה עם העניין הזה. תארים, משום סוג, אף פעם לא הצליחו לרגש אותי או לעורר בי כבוד כשלעצמם. מלכת אנגליה שמתמכרת לקריאת ספרים ומזניחה את שאר המטלות שלה או לחילופין מנסה לעשות איתן משהו שיהיה טיפה יותר משמעותי זה באמת יופי.

אבל איכשהו זה עבר מעלי. זה אמנם משעשע אבל זה גם קצת פשטני.

זה היה קצת כמו לשבת עם קבוצה של אנשים, מין מועדון, אחד כזה שמאד נחשב בעיני עצמו, ולהעביר דאחקות על חשבונם של אלה שלא משתייכים אליו. וזה מצחיק, אני מודה. זה גם תמיד עושה איזו הרגשה טובה מהסוג שיש כשאתה מרגיש שאתה שייך לפלג הנכון, האקסלוסיבי, זה שבו היהירות שלך היא לא משהו שאתה צריך להחביא או להתבייש בו ויחד עם זה קבוצות כאלה בסופו של דבר בעיקר מרגיזות אותי, אולי בשל הנטייה שלנו, כשאנחנו בקבוצה, להתבדל על ידי הדגשת המגרעות של מי שאינו שייך, או, וייתכן שבמקרים רבים יותר, על ידי זה שאנחנו מייחסים לו מגבלות שבכלל לא בטוח שיש לו.

היוהרה שיש בו, ואני לא חושבת שאני אדם צנוע, קצת גדולה עלי.

קווי דמיון בין מלכת אנגליה לביני:

שתינו מזניחות לאחרונה את המחויבויות שלנו. מלכת אנגליה מתחלה ונשארת במיטה כדי לקרוא, אני מוותרת מעת לעת על אימונים בחדר כושר כדי שרצף הקריאה לא ייקטע, חלילה.

שתינו אוהבות לשתף אחרים בחוויות הקריאה שלנו. מלכת אנגליה אמנם לא כותבת סקירות על ספרים, כמוני, אבל ספרים הפכו לנושא השיחה האהוב עליה.

השאלה האהובה על שתינו היא "מה את/ה קורא/ת עכשיו?"

אצל שתינו, פק"ל התיק הקבוע לאחרונה הוא ספר.

ושתינו סובלות מתחושת פספוס נוראית על כל הספרים שלא קראנו ועל כל הספרים שלא נספיק כבר לקרוא.

חשוב לציין, אלה קווי הדמיון ביני לבין מלכת אנגליה של אלן בנט, הלא היא "הקוראת המלכותית". בתור אוהב ספרים, אין הנאה גדולה יותר מקריאת ספר שכולו אהבת ספרים. מצאתי את עצמי מזדהה, צוחקת, מהנהנת, מסכימה. הספר הזה כל כך קצר, אבל כל כך מדויק ונכון, משעשע ומושחז, מקורי ומרענן, ונהניתי מכל שנייה שקראתי בו (ולצערי הן לא היו רבות, כי אורכו הוא כ-120 עמודים בלבד).

הספרון הזה מספר כיצד מלכת אנגליה מגלה את עולם הספרים וכיצד היא הופכת לתולעת ספרים נלהבת. היא מקיפה את עצמה בספרים, וככל שאופקיה מתרחבים וסקרנותה הספרותית גדלה, כך גדלים התרעומת וחוסר שביעות הרצון לגבי תחביבה החדש שגורם לה להזניח את מחויבויותיה הרשמיות.

בסופו של הספר, לנוחותם של הקוראים, וכדי לכבד את רצון המחבר להימנע מהערות שוליים, יש אינדקס מפורט של כל הסופרים, היצירות והאישים המוזכרים בספר.

הספרון הזה מלא קסם, וסופו מפתיע ומעלה חיוך. הוא כתוב בצורה נפלאה, כל כולו 120 עמודים של הנאה מזוקקת. אני ממליצה עליו לכל חובב קריאה באשר הוא.