רצתי.
כל נים בגוף שלי רץ. אני מהיר מאוד.
אבל מעבר לנשימה המטורפת שלי, שמעתי צעדים. יש מישהו שרץ לא פחות מהר.
בעקבותיי.
לחצי שנייה הסבתי את הראש אחורה. זה היה מ'. הלב נפל לי לתחתונים.
1979, חופש גדול, כל חברת הילדים מתקבצת ומשחקים "שני דגלים" על פני כל הקיבוץ, מה שאומר שהדגל שלנו באזור הרפת ושל היריבים באזור בית-הספר, כלומר, עולם ומלואו לילד בן 12. אני כאמור מהיר מאוד (יכולות גופניות נחשבות מאוד ברשת בתי היתומים) לכן אני בהתקפה, למרות שאני מגן בנשמתי. אנחנו מצליחים, כמה וכמה חבר'ה, להתגנב אל תוך עיגול הדגל של היריבים וכעת הם מקיפים אותנו ועלינו לפרוץ (בלי שאף אחד יגע לך בגוף, אחרת אתה שבוי). החוק הלא כתוב אומר שכל עוד אתה בתוך עיגול הדגל, מותר לך להחביא אותו מתחת לחולצה ואז המגינים לא יודעים אצל מי הוא, אבל מהרגע שפורצים החוצה, חייבים לשאת אותו בגלוי, כך שכולם יודעים אצל מי הוא. צ', משקפופר מתוחכם מקבץ אותנו בעיגול שיחביא את המקום המדויק של הכמנת הדגל. הוא מסתכל לכולם בעיניים ולבסוף מהנהן אלי. "אצלך". הוא אומר. אני לוקח ביד רועדת את המקל הלבן ושם מתחת לחולצה. הברכיים שלי מים כעת.
המעגל נפרד ואנחנו מתחילים להסתובב, הידיים של כולנו מתחת לחולצה. הם לא יודעים אצל מי הדגל, אבל שמים לב על כולנו.
צ' פורץ לפתע, מושך אחריו כמה מגינים, אחריו עוד מישהו יוצא ואז אני מזהה פירצה ומזנק. (לא ייאמן, אבל כעת שאני כותב את זה שוב דופק לי הלב בצורה מטורפת).
אני מתחיל לרוץ ולפי החוק שולף את היד המחזיקה במקל. אני נותן הכל. בראש רצה לי האפשרות המטורפת שאצליח לצלוח את המרחק הענק אל המעוז שלנו ואביא תהילה לקבוצה - ולי. תהילה היא דבר נדיר ברשת בתי יתומים. יתום יכול להתפרנס מסוג כזה של תהילה במשך שנים.
מתחברים לשורה הראשונה בקטע הזה. אני שומע צעדים אחרי גבי ורואה בהבזק את מ'.
מ' הוא אגדה בקיבוץ. אז הוא היה רק נער, אבל כבר היה ברור שיהיה אגדה. בהמשך הוא היה כוכב נבחרת ישראל בספורט בו עסק ואחד מהקצינים המהוללים של סיירת מטכ"ל לדורותיה. 190 של שרירים וחיוך תמידי. והאיש הזה שממוקם דרך קבע חצי מטר מעל אלוהים - רודף אחרי.
אני מוריד את הראש ושורף את הכביש.
בדממה.
הוא אחרי.
בדממה.
אחרי זמן שהיה כנראה 20 שניות אך נמשך כ-20 שנה, אני שומע קריאה מאחוריי "כוס אמק, כל הכבוד !" והצעדים שלו מתפוגגים.
גברתי עליו ועל לבי שצנח לתחתונים. הבאתי את הדגל אל המעוז שלנו. השאר היסטוריה.
וככה גם הרושם שלי על חייו של מישל קישקה.
הוא נרדף בידי זכרונות אביו, נרדף על ידי אושוויץ, נרדף על-ידי אב שלעיתים שם ולעיתים לא, לעיתים מרתיח ולעיתים מעצבן, שלא יודע להעביר אהבה - אבל איכשהוא, כך לפחות אני מסיק מהספר המקסים הזה, מישל מצליח לגבור, כל פעם מחדש.
מומלץ בהחלט.

ספר המספר באיוריו המיוחדים של מישל קישקה את סיפורו האישי של המחבר, כבן לדור שני של השואה,על אביו שעבר את מאורעות השואה על בשרו,ניצל והצליח להקים משפחה,להתפרנס בכבוד,ואף להדריך את הנוער בסיורים לגטאות באירופה,על אמו ועל אחיו ואחיותיו,ועליו עצמו,תוך שהוא משלב עצב והומור,התמודדות עם העול הנפשי כבן לניצולי שואה, הרצון לרצות את הוריו, וגם ללמוד מהם את כוח הישרדותם,ספר יפה, מעניין ומסקרן, המביא את סיפור הדור השני לשואה בדרך מיוחדת משלו,עם קצת חיוך ותקווה.
כדאי לקרוא!

מפתיע - מסתבר שאפשר לכתוב על הנושא בצורת רומן גרפי.
חד, מדוייק ואמיתי.
סיפור ילדותו והתבגרותו של מישל קישקה בצילו של אביו ניצול השואה.
הקשיים, ההומור וההשלכות של הדבר עליו ועל אחיו.
מומלץ

הפעם מדובר בספר מיוחד במינו. מדובר בספר קומיקס אבל לא קומיקס אמריקני שמיד חושבים עליו אסוציאטיבית כשמזכירים את המילה הזאת. אלא קומיקס אוטוביוגרפי של הקריקטוריסט והמאייר מישל קישקה. הוא מספר בתמונות ובמילים את סיפור ילדותו והתבגרותו בבלגיה של שנות החמישים והשישים של המאה הקודמת. ילדות שכולה הייתה תחת צילו הכבד והטראומטי של אביו ששרד את מחנות ההשמדה. אביו ניצול השואה השפיע בהתנהגותו על ילדיו. לקישקה יש חוש הומור נהדר והוא איננו נמנע ממנו גם כשהוא מדבר על הנושאים העצובים ביותר. כך שהעצב והצחוק מתערבבים זה בזה.
למשל אחיו של קישקה התאבד ובזמן השבעה מראה לנו המאייר את אימו בודקת את רשימת הבאים לשבעה כשהיא ממלמלת לעצמה ""הווינשטיינים לא באו"... ולנו נותר רק לנחש עד כמה קשורים הדברים זה בזה...
אביו של קישקה כתב גם ספר על זיכרונותיו ממחנות הריכוז וגם במשך שנים רבות הדריך סיורים לאושוויץ, דווקא לאחר שיצא לפנסיה הקדיש את כל חייו לעניין השואה. לא במקרה קרוי הספר "הדור השני – דברים שלא סיפרתי לאבא" הוא מספר לנו כאן באיוריו הנהדרים והמרגשים בצחוק ודמע את כל מה שלא יכול היה לספר לאביו (וגם לאימו)... בקיצור ספר מרתק ויוצא דופן שבגלל אופיו המיוחד אפשר לחוות אותו במהירות רבה... מומלץ מאוד!

מעולם לא חשבתי שאהיה מרותק לספר על דור שני של שואה באיורים.
התרגשות, היזדהות אפילו דאגה להתפתחות היחסים עם האב, והרבה תובנה כיצד נוצר מאייר ניפלא כמו מישל קישקה.
פתאום אני רואה אותו ילד קטן גדל לאב "יוצא אושוויץ או בכנוולד".הוא מביא את כל הסביבה, בית הספר, שכונה ובית. הכל בצורה מיוחדת.
בהתחלה ההדחקה ולאט לאט , עקב ארוע טראומטי הסיפור יוצא.
האיור הוא אמצעי נפלא להחדיר לווריד את בעיית הדור השני וטראומת ההורים.
שווה לקרוא ולרכוש ( תארו לכם אני אומר זאת).

ספר מטלטל מצד אחד ומהצד השני ההומור הקומיקסי של מישל קישקה מעדן את הסיפור הלא קל שלו. ציון דרך באופן שבו מסופר סיפור באופן גרפי. יוצא מן הכלל וחשוב.

נובלה גרפית יפיפייה. הטקסט יפה לא פחות מהאיורים, והשילוב יחד נגע בי יותר ממה שחשבתי. זהו לא ספר שואה במובן הקלאסי של המילה, כי אם באמת ספר על נקודת המבט של הדור השני וההתמודדות שלו עם הנושא.

ספר מעניין מאוד המספר על אביו של מישל קישקה הספר מרגש מאוד וכתוב מאוד יפה
לא הורדתי אותו מהידיים עד שסיימתי לקרא
כתוב ומצוייר נפלא

ספר קשה ומזעזע. (לדוגמה יש שם כל מיני ציורים מזעזעים של אנשים ערומים מתים. זה לא פחות מזעזע מבתמונות רגילות.)

יש מקום לדון על השימוש בהומור בספר לגבי השואה. זה קצת הרבה בעייתי.
מלבד זאת- משהו שמאוד הפריע לי- זה הבוטות וחוסר הצניעות. יש שם ציורים ממש לא לעניין לדעתי.