מתי לאחרונה ספר קומיקס גרם לכם לבכות?

"הדור השני", הרומן הגרפי האוטוביוגרפי המטלטל של מישל קישקה, הוא ספר קשה לעיכול. הוא אמיץ מאוד בפתיחת תיבות הפנדורה המשפחתיות ובתיאור הכן שנמנע לחלוטין מטיוח דברים ותחושות. מומלץ מאוד (לא לבעלי לב חלש)

זה לנצח ייזכר כספר שגרם לי להתאהב ביצירתו של קפקא. דורש זמן לעיכול. כולל כמה מהסיפורים המדכאים שקראתי עד כה בחיי הקצרים. יצוינו במיוחד סיפור הנושא, "רופא כפרי", "העוברים בריצה" וכן "העצים" הקצרצר.

כמו כן צל"ש לעם-עובד על שהוציאו את הקובץ בהוצאה קומפקטית (מה שמאפשר להחזיק חומר כבד כזה במשקל נוצה...)

אני לא יודע מה יאיר לפיד ניסה לעשות - כנראה מין ספר קליל בסגנון "אליס בארץ הפלאות"; מה שיצא לו הוא סתם אסופה של אנקדוטות שמחוברות זו לזו בצורה מלאכותית. יש בו קטעים שנונים, לא אכחיש, אך אני עדיין מתקשה להבין איך הפך הספר החביב והטיפשי הזה לספר פולחן בעיני המעריצים. הוא אפילו לא כתוב כל כך טוב.

כן, סביר לומר שזו לא פסגת יצירתו של המינגוויי. אבל העלילה רווית היצרים, הארס-פואטיקה העמוקה והקירוב והריחוק שחשים שמתרחש עם הדמויות לסירוגין (כמו מאניה-דיפרסיה) - יוצרים יצירה שלמה ומטלטלת. החל מתיאורים של ארוחות בוקר בורגניות ועד תיאורים מעלפים של הסופר שכותב על ציד פילים - המינגוויי הוא אותו המינגווי, מבריק ומזוקק. שאף לא יגיד לי אחרת

זהו לא ספר ילדים קלאסי במלוא מובן המילה. יש אנשים שמפספסים את זה. הספר מתאר מציאות אפורה של ילד לא כ"כ יוצלח; הוא מתאר ומורכבות ומשקעים ביחסי הורים-ילדים, כמו בקטע הבא: "כשאני מספר לך משהו / ואתה כל הזמן רק /"יופי יופי משיב, / אני יודע /שאתה בכלל לא מקשיב."
זהו קטע קשה ועצוב. לא חומר חינני ועליז ממנו בנויים רוב ספרי הילדים בימינו.
ההזדהות עם הספר נובעת מהעובדה, שכמו קטעי סטנדאפ אנחנו (ילדים ומבוגרים כאחד) יכולים לתפוס את הראש בעקבות השירים ולומר "איזה קטע, זה קרה גם לנו". בעקבות חלק מהשירים מתרפקים על זיכרונות הילדות בנחת, ובחלקם נאנחים בעצב.

ספרון שנון וחד שנקרא כמעט בנשימה אחת. דרך שחיטת הפרה הקדושה ביותר שיש ושימוש באלוהים, מבקרת הסופרת את תחלואי החברה הישראלית. הסיפור בנוי בדיאלוגים המתרחשים באווירה מוזרה-משהו. יש בו משהו מסתורי, לא פתור ומעורפל שגורם לך להרהר בו הרבה אחרי הקריאה; כך שלמרות שהוא משעשע וקליל לפרקים, יש בו רבדים עמוקים ומרתקים. שווה קריאה.

מה אני אגיד? מצד אחד יש בספר כמה תובנות מעניינות ומשפטים מחכימים, ויש בו בסיס של סיפור חזק ומעורר השראה. מצד שני, לעתים הוא מדרדר לחנטריש ולרצף של קלישאות ברוחניות-יתר ובחוסר אמינות.
יצירת מופת זה לא. ובניגוד למה שמצוטט בגב הכריכה - הספר אפילו לא נמצא בסקאלה של הנסיך הקטן.

הולדן קולפילד הוא נער מריר בן 17 החי בניו-יורק בשנות הארבעים של המאה הקודמת. הוא מסולק מהתיכון בו הוא לומד (לא בפעם הראשונה) ויוצא למסע בן יום וחצי ברחבי העיר.
הולדן חש ניכור כלפי כמעט כל האנשים סביבו ונוהג לכנות אותם "מזויפים". הוא מבולבל, מנוכר לעולם שסביבו ושופע תובנות פשטניות.
לדעתי סלינג'ר הגזים בשימוש בשפה העילגת והמלוכלכת בספר ולא הצליח לטוות עלילה מספקת. ברגעים רבים מידי הרגשתי שלא קורה שום דבר משמעותי מספיק ושהעלילה לא מתקדמת. הסביבה שבה מתרחש הסיפור היא לרוב ריקנית ושטחית, והולדן, גיבור הסיפור, בדרך כלל לא מצליח לתעלות עליה.
באופן אישי, לאורך רוב הספר לא חשתי הזדהות מספקת עם הגיבור. הולדן מצטייר כנער מיוסר שהתייאש מהעולם ומהאנשים שבו. הוא משתגע מצביעותם של האנשים סביבו; למעשה, הוא כמעט לא מאמין לאף אחד, בצורה פרנואידית של ממש. אבל האמת היא שהוא בעצמו משקר לא מעט, ופעמים רבות פיו ולבו אינם שווים.
יש בספר משהו מטעה. הוא עלול להראות כביכול עמוק ומהורהר, אבל למעשה הוא נוטה להיות פשטני וטרחני בדיוק כמו הגיבור שלו. הספר עלול להראות כתיאור מושלם של מתבגר מורכב ולא שגרתי, אך למעשה הוא לא יותר מתיאור די גילני שלא חף מדעות קדומות.
זה לא שאין בספר רגעים יפים - למשל שיחתו של הולדן עם נהג המונית בקשר לברווזים בחורף, או מוטיב שדה-השיפון. אבל מפה ועד יצירת מופת (כמו שעשו מהספר), רואה אני מרחק רב.

מדהים, עצוב, מרגש. הסוף כל-כך כואב. המינגוויי כתב כל-כך קודר ומרוחק - ואולי דווקא הריחוק הזה, הידיעה של המינגוויי שלא צריך לדבר על רגשות כל עוד הם מובנים מאליהם והקורא יכול להשלים אותם בעצמו - אולי זה מה שהפך את הסוף הטראגי לכואב כל-כך.
אומנם הסוף נצרב בזיכרון שלי הכי חזק, אבל לאורך כל הספר המינגוויי עשה עבודה מצויינת. הוא משלב באלגנטיות בין סיפור האהבה עם המלחמה שברקע. בסופו של דבר המלחמה ניטשת וכנראה זו הסיבה לשם הספר.
בכל אופן, מה שיצא זו יצירת מופת נצחית.