אתחיל בגילוי נאות: לא תכננתי לקרוא את הספר הזה, לפחות לא בזמן הקרוב היות וערימת הספרים שנמצאת לי ליד המיטה עמוסה לעייפה. רצה הגורל והוא התגלגל לי לידיים בשירות מילואים הזוי ופשוט הרס אותי! אני אפילו לא יכול להתחיל ולתאר את התחושות שהספר עורר בי- הזדהות מהולה בשאט נפש, שמחה לצד אכזריות, גועל וזעזוע עד עמקי נשמתי לצד מציאות אוטופית שמתפוצצת בפנים תוך כדי קריאה.

ועכשיו קצת על הספר: הספר מסופר בשני מישורים שנראים לכאורה לא קשורים אחד לשני: הראשון נע בין האוטוביוגרפי לסיפורי בו הדמות הראשית מתארת את קורותיה והשני מתאר אי, בשם W, ואת המציאות האוטופית בו. שני הסיפורים מתגלגלים עד סוף הספר בו נכרכים אחד בשני.

קחו בחשבון שהספר בבחינת פצצה מתקתקת - הוא יפתיע ברגע הכי פחות צפוי - תענוג צרוף!!!

מה מספר על עצמו אדם נטול זיכרונות?
ז'ורז' פרק חש עצמו במשך שנים כמו פטור משיעור היסטוריה שכל האנושות דשה בו: הילדות. בשל העובדה שלא זכר כמעט דבר משם, וגם לא ממש חש צורך עמוק להיזכר, הרגיש חופשי ממטען כבד. שני הוריו נספו בגיל צעיר למדי, אביו לחם לצד צבא צרפת בתחילת המלחמה ומת במהלך הנסיגה באחד הקרבות. כשנתיים לאחר מכן הובלה אמו לאושוויץ כשהספיקה קודם לכן ללוותו בפעם האחרונה אל אמבולנס של הצבא האדום. ככל הנראה באמתלה ששבר את ידו. היא העניקה לו כמתנת פרידה חוברת קומיקס.
פרק העביר את שנות המלחמה במוסדות שונים ולאחר מכן אצל דודותיו, כשסביב גיל 13 החל מצייר קומיקס משל עצמו על מקום פרי דמיונו ששמו W המקום מכיל אלמנטים ספרטניים של הערצה לגוף ולכושר. בהדרגה המקום הופך לסיוט זוועתי שאינו רחוק בהרבה מהמודל הנאצי.
באזור גיל 30 וקצת מתעורר פרק לנסות לפענח את סוד ילדותו. הוא כותב באופן מופלא בעיני: "אך הילדות אינה נוסטלגיה, אינה אימה, לא גן-עדן אבוד ולא גיזת זהב, אבל אולי היא אופק, נקודת מוצא, מערכת-צירים שחוטי-חיי יוכלו למשוך מהם את משמעותם... אני חייב להעלות מתהום הנשיה את מה שזמן רב היה בעיני דבר שאין להשיבו: משהו שהיה, משהו שנעצר, משהו שננעל: משהו שהיה פעם והיום איננו עוד, אבל גם משהו שהיה כדי שאני עדיין אהיה".
וכך, במעט מידע שגם בו נוטה לפקפק בכנות פרק למול הקורא, מנסה לשזור את חוטי ילדותו. הבחירה המדהימה של פרק לשזור את פרקי הספר בין עיבוד לקומיקס שחיבר כילד אל סיפור, לבין זיכרונותיו הקרועים מילדותו היא בחירה מרגשת. היא מעידה דבר-מה מהותי, בעיני, על כך שאופיו של הזיכרון אינו נקבע רק בתוכנו, אלא גם באופן בו הוא נמסר ומועלה בזיכרוננו. אולי מעט כמו חלום.

לחובבי פרק המושבעים - ברור שכן.
גם למתעניינים בזיכרון, פוסט טראומה, שואה, ילדות ובחיים עצמם.

ועם זאת, כמו הרבה מספריו של פרק, לא לכולם.

בספרו האוטוביוגרפי ז'ורז' פרק מנסה לנתח את זכרונות הילדות שלו. בחלקו הראשון של הספר הוא דן בזכרונות שאינן קיימים כבר – מימיו הראשונים, מהוריו (אביו נהרג בתחילת מלה"ע השניה ואימו נשלחה לאושוויץ ב-1942), זכרונות שנשכחו וקיימים רק כדברים שהעלה על הכתב בילדותו. היום כשהוא מנתח את הדברים הוא נקרע בין "האמת שעל הכתב" זו שהוא גדל עליה, אבל ככל הנראה חלקה מומצא: מהדמיון, מאירועים שקרו לאחרים, מאגדות ומספרים שקרא בילדותו ל"אמת העובדתית" אירועים שהיום הוא יודע שקרו אך לא מסתדרים עם האמת של ילדותו.

"זמן רב התחקיתי אחר עקבותיו של סיפורי, בדקתי מפות ואלמנכים ותילי-תילים של כתבים גנוזים בארכיונים. לא מצאתי דבר ולפעמים נדמה לי שחלמתי חלום, שלא היה זה אלא חלום בלהות בל-יימחה."

חלקו השני של הספר בנוי משתי עלילות השזורות לסירוגין אחת בשניה. זכרונותיו של פרק הנער, עכשיו כבר זכרונות שהוא באמת זוכר, אנקדוטות לא ממש חשובות מחיי נער יהודי יתום המסתתר ב"צרפת החופשית" במהלך מלחמת העולם ואחריה. וסיפורה של W – אוטופיה או דיסאוטופיה של חברה של ספורטאים, סיפור שכתב פרק בילדותו ונשכח ועתה הוא מנסה לשחזרו מתוך הרעיון ומתוך ציורים ששמר מילדותו.

"בגיל שלוש-עשרה בדיתי מלבי סיפור, כתבתי ואיירתי אותו. לימים שכחתי אותו. ערב אחד, לפני שבע שנים, בוונציה, נזכרתי לפתע שסיפור זה נקרא "W", ושהיה, במובן מסוים, אם לא הסיפור של ילדותי הרי לפחות סיפור מסיפורי ילדותי."

העלילות לכאורה אינן קשורות אחת לשניה, ואולם עם תום הסיפור ואף יותר במחשבתו של הקורא לאחר תום הקריאה, הקשר המחריד מתברר. פרק מנסה לנתח ולהבין את עצמו, מתוך החסר בחייו – הוריו, השואה, הזכרונות הנעלמים, התוצרים של הפליטות במולדתו צרפת. מעניין ומיוחד.

"מה שלא יקרה, מה שלא אעשה, אני הוא איש-הסוד היחיד, זיכרון חי שאין-בלתו, שריד בלעדי של אותו עולם. וזה, יותר מכל שיקול אחר, הוא שהניע אותי לכתוב."

ז'ורז' פֶרֶק היה סופר מעניין מאוד שמת צעיר מדיי. הוא נולד בצרפת זמן קצר לפני המלחמה והכיבוש הנאצי והתייתם משני הוריו המהגרים היהודים מפולין: אביו נהרג בתחילת המלחמה כחייל ואמו נשלחה מאוחר יותר לדרנסי ומשם לאושוויץ. כילד קטן הוא ניצל בגלל החלטה של אמו לשלוח אותו למקום נופש כלשהו, שבו היה קל יותר להתחמק מידו הארוכה של השלטון הנאצי. הספר W" או זיכרון-הילדות" בנוי בצורה מיוחדת של שני סיפורים שהם כביכול נפרדים: בראשון מובאים שברי זיכרונות מילדותו של הסופר ומעין "ביוגרפיה עובדתית" בכמה גרסאות. ברור שחלק מ"העובדות" הן דמיוניות כי הגרסאות עצמן מתנגשות לעתים... הסיפור השני שמובא לסירוגין לאחר כל פרק של ה"זיכרונות" הוא סוג של דיסטופיה של עולם נפרד ומרוחק על אי כלשהו אי-שם בקצה אמריקה הדרומית ובו מוקמת חברה עם חוקים נוקשים ביותר. לאט לאט, ממש לפני הסיום מתבררת לנו האכזריות של החברה הזו ולגמרי לא-במקרה היא מקבלת מאפיינים של מחנה ריכוז...
דווקא השילוב של שני "הסיפורים" המנוגדים הללו מקבל פה עוצמה מיוחדת. ומה שיפה בעיניי הוא שבדומה לשירה. הדברים המובאים כאן אינם כפשוטם וחשוב גם לדעת לקרוא בין השורות... מעניין שגם בספרים אחרים שלו יש כל מיני דברים שנסתרים מהעין והספר הלא-ארוך הזה מעניין ביותר לדעתי. פֶרֶק מת כבר לפני שנים רבות ודווקא בשנים האחרונות הולך המוניטין שלו ומתעצם בצרפת.

קצת על הספר: "`W או זכרון הילדות`, ספרו ה``אוטוביוגרפי`` של פרק, מורכב משתי עלילות (כולל חילופי גירסאות) המספרות לסיגורין, לכאורה בלי כל קשר ביניהן. באחת שברי זכרונות של מה בכך, ערפל צללים, על ילדותו במלחמת העולם. בשניה הוא בודה מחדש תקנון מפרט של חייה של חברה שכולה מיוחדת לספורט על אי קטנטן בארץ האש."

כל פרט מעבר לזה רק מקלקל לטעמי את חוית הקריאה.

ספר נדיר ביופיו ובעוצמת הרגשות שהוא הצליח לעורר בי. הרגשתי שפרק מצליח להעלות אותי אל כמה מהפסגות הגבוהות ביותר אליהם יכולה להגיע הנפש האנושית.

תחושת האובדן והחסר עקב השואה כל כך חזקה בספר, מה שעורר בי הרהורים רבים על האובדן הבלתי נתפס של העם היהודי בכלל ומשפחתי בפרט.

שני דברים עיקריים אני כנראה אזכור לאורך זמן מהספר -
את הפערים בין שני החלקים שלו ואת אוסף הנקודות\רעיונות השזורים בספר.


את הפערים אזכור בקלות, שני הסיפורים המובאים בספר אמנם מחזיקים ביניהם קשר, אבל הם גם עצמאיים ונקראים בצורה שונה לגמרי אחד מהשני. אחד אנאלי ועמוס בפרטים מדוקדקים, והשני נזכר בערך, מספר בפחות או יותר. אחד רציף, מתפתח, מעמיס, והשני מסופר לאורך קו זמן. דבר קורה, אחריו קורה עוד דבר ועוד ועוד.

על אוסף הנקודות והרעיונות לא ארחיב, זו מעלתו העיקרית של הספר בעיני - לדחוס לתוך כמות כה קטנה של עמודים כמות כה גדולה של רעיונות, של נקודות שאפשר להמשיך ולהפוך בהם אחרי שמניחים את הספר
(המילים, השפה, הזמן, המקום, ההתנהגות, החוקים, הפערים בין שני הסיפורים)

ספר נדיר ביופיו, השואה היא עניין שנמצא ברקע מרחף לו, אך זהו איננו ספר שואה, בטח לא במובן המקובל.
בתיעוד חלקי זכרונותיו של פרק, דרך חלקי ושברי מציאות, בנקודות החוסר הלא שלמות שאותן משלים עולם דמיוני שספק קשור ספק לא לזה המציאותי הנרקם מאותם רסיסי זיכרון, מצליח פרק בכישרון רב לתאר את חוסר האונים שלו עצמו לנוכח השואה ובכלל הדחקת דברים רעים ועצובים לפינה נידחת בזכרון, אפלה, אותם חורים שחורים בזיכרון האישי.

בבהחלט יתכן וזה ספר גאוני של סופר גאוני אבל אני עזבתי באמצע - לא שזה ספר לא טוב. שפוט לא התחברתי- חבל . אולי אנסה שוב בפעם אחרת, כרגע מחפשת ספר עם עלילה יותר זורמת.

הספר מתחיל מעולה ואיפשהו אחרי שליש משהו מתפקשש... כל המלל על הספורטאים מייגע ומשעמם גם אם הרעון שעומד מאחרוי הוא טוב.