אם לספר שאהבתי יש ספר המשך - אני חייבת לקרוא אותו.
אפילו אם יגידו לי שהוא לא משהו, שעדיף להישאר עם הראשון המוצלח ולא לתת לבאים בתור להרוס אותו - זה לא יגרום לי לוותר.
אני פשוט חייבת לדעת מה קרה אחר כך.
זה קצת טיפשי, כי הרי אני יודעת מה באמת קרה אחר כך: כלום.
הספר דמיוני, שום דבר ממנו לא התרחש, ולכן גם אחר כך לא קרה כלום, ואני רשאית לדמיין לעצמי כל המשך שאני רוצה.
אבל בכל זאת מלווה אותי ההרגשה הזאת, שאני צריכה לדעת מה באמת קרה אחר כך, ומכיוון שהסופר הוא זה שיצר את העולם של הסיפור, הוא היחיד המוסמך לספר לי את זה.
בסופו של דבר, לא לקרוא ספר המשך זה בשבילי כמו להפסיק ספר שאני נהנית ממנו באמצע, כי אמרו לי שהחלק הראשון שלו מצויין אבל השני לא משהו.
ומכיוון שאהבתי את 'השתנות', היה לי ברור שאני ממשיכה לשני ספרי ההמשך שלו.
***
בביקורת הזאת יהיו ספוילרים ל'השתנות' ול'התגלות'. יעל הר, אם את עדיין שוקלת לקרוא את ספרי ההמשך - אל תמשיכי לקרוא...
***
הספר הראשון בטרילוגיה, סיפר בסופו של דבר סיפור פשוט. מלחמה בין טוב לרע, גם בעולם וגם בנפשו של האדם.
יש בעולם רוע, אותו מיצגים השדים, יש טוב, אותו מייצג המספר - סיאון, המשתייך לאזרים - הלוחמים בשדים.
יש את אלקסנדר, שצריך לעבור מסע של שינוי וצמיחה כדי לגלות את הטוב שבתוכו, שנלחם בשדים שבו - גם מטאפורית וגם מילולית.
אמנם יש זליגה בין קטגוריות ה"טובים" וה"רעים": אלקסנדר הדרזי, נסיך האימפריה הכובשת, האכזרית, המשעבדת, הולך ומתגלה כשייך ל"טובים", האזרים, לוחמי השדים מתגלים כצרי אופקים, ואדם בעל תפקיד מרכזי בקרבם - כרת ברית עם השדים.
אבל בסך הכל, יש טוב ורע, יש מלחמה, והטובים מנצחים, כמובן. הרעים מובסים, מתים או חוזרים בתשובה, ויש הפי אנד כמעט... מתקתק.
חלקיה הטבעיים והעל-טבעיים של העלילה מחוברים בספר הזה בקשר הדוק: השדים משתלטים על אחד מעמי האימפריה ומנסים לכבוש את נשמתו של אלקסנדר לצרכיהם המרושעים. המלחמה בשדים והמלחמה להצלתו של אלקסנדר הן היינו הך, חזרתו של אלקסנדר למקומו הטבעי כרוכה בחזרתו של סייאון למקומו הטבעי, העלילה מתקדמת מנקודה לנקודה במלחמות המשותפות האלו עד הסוף הטוב.
ומה קורה בספר הבא?
מישהו, כנראה, העיר לקרול ברג על ההפי אנד של הספר הראשון, על הפשטנות של הטוב והרע, וגרם לה לפתל את העלילה, לנסות להפוך אותה למורכבת יותר... יותר מדי, אולי.
בספר הזה, חלקי העלילה הופכים להיות פחות מחוברים זה לזה.
סיאון מחפש את בנו האובד ומחפש דרך לסייע לו להיחלץ מגורל אכזר, במקביל, הוא מנסה לעזור לאלקסנדר מול מרד מסתורי, ובטרם הסתגלנו לקפיצה הזו בין העלילות - מתברר שצירוף מקרים מופלא קושר בין הדברים האלו, רק שאז, סיאון מחליט לקפוץ לביקור בעולם השדים לבערך שליש ספר ומשאיר אותנו מדפדפים במהירות על כל החלק הזה כדי להבין מה קורה בינתיים בעולם האמיתי: מה עם אלקסנדר? מה עם המרד? מה קורה שם, כשהוא מבלה היטב (או לא כל כך) עם השדים?
סיאון נכנס לעולם השדים בעקבות שד מיוחד במינו שגורם לו לחשוב שהשדים אולי אינם מרושעים כפי שחשבו האזרים תמיד, אולי מסתתרת שם מורכבות כלשהי שהוא צריך לגלות, וכל זה גם מתקשר (עוד צירוף מקרים?) לדרך בה הוא יכול לעזור לבנו.
אבל הקישורים האלו לא היו מספיק חזקים בעיני, וקו העלילה של המרד נזנח ליותר מדי זמן ואז נסגר בחפזון לא מספק בסוף הספר.
גם בספר הזה היו, בסופו של דבר, רעים וטובים, אבל הכל הפך להיות מורכב יותר: השדים הם לגמרי לא רק רוע, האזרים רעים הרבה יותר משחשבנו שהם יכולים להיות. מיעוט השדים נשאר עדיין על תקן ה"רעים" של העולם, יחד עם כוח רוע מסתורי במיוחד, אבל יש ספר שלישי שאולי יהפוך גם את זה.
נקודה שהפריעה לי במיוחד בספר היא הקשר בין סיאון לייסאן, אשתו.
בספר הראשון - היא היתה משאת נפש מרוחקת, משהו מעולם אחר, שאיננו עוד. היא הופיעה בספר רק מעט וחידוש הקשר בינה לבין סיאון הוא סוג של פאנץ' ליין. לכן, חוץ מזכרונות רחוקים, אין לנו כמעט שום ידע על הקשר ביניהם.
הספר השני נפתח כשהם שוב חיים יחד באושר, רק שהאושר הזה מופר כל כך מהר שעוד לא הספקנו ללמוד כלום על מערכת היחסים הזו.
בסוף הספר, כשסיאון יחווה בגידה נוראית מצד ייסאן, לא נוכל לכאוב איתו. אנחנו לא מכירים מספיק את מערכת היחסים הזאת כדי שזה באמת ישנה. בעיני זה פספוס.