****


אני מת על האייפון שלי. ברצינות. לא אהבתי ככה חפץ מאז... טוב, כנראה שאף פעם. כבר שלוש שנים חלפו מאז שהחלפתי את הנוקיה המאוס ששימש אותי לשיחות טלפון בלבד, מאחר שכל פונקציה אחרת, כמו הגלישה באינטרנט למשל (נניח, כדי לבדוק מתי הרכבת הבאה שיוצאת מתחנת השלום) היתה לוקחת כל כך הרבה זמן ועצבים, שכבר היה עדיף ללכת ברגל.

אז היום יש לי אייפון. ואני אוהב אותו אהבת נפש. לא רק לדבר עם מישהו או לשלוח

עלי לציין שמאד מאד נהניתי מהספר הזה וגם הענקתי לו את הציון המירבי.
זהו סיפור על פנסיונר שעושה את מסע חייו וגם את חשבון הנפש העצמי שלו עם אשתו הוריו שנטשו אותו ועם בנו.
הכתיבה של <mark>רייצ'ל ג'ויס</mark> ממש יפה ונהנייתי מאד גם מרמת השפה וגם סיגנון הכתיבה וכן תיאור הדמויות, הדברים שעוברים על האנשים וכן תיאורי הטבע באווירה האנגלית האופיינית.
בסיום הספר יש מספר "תפניות בעלילה" שהן מאוד כואבות. משאיר זאת לקורא

שתי שניות / <mark>רייצ'ל ג'ויס</mark>
חברו הטוב ביותר של ביירון המינג, ג'יימס, מספר לו שכדי להתאים את השעון לתנועת כדור הארץ, החליטו המדענים להוסיף, באופן חד–פעמי, שתי שניות. באחד הבקרים אמו של ביירון ממהרת לקחת אותו ואת אחותו לבית הספר ובגלל פקק תנועה, היא בוחרת לנסוע דרך שכונה שבעלה הזהיר אותה לא לעבור שם. הוספת שתי השניות לשעון מתרחשת באותה נסיעה לדעתו של ביירון שבטוח שראה כיצד זה מתרחש. באותו רגע ביירון ר

הנה העניין המעניין שבסבירות ובחוסרה: ספר יכול להיות הכי מציאותי- בנאלי אפילו- ובכל זאת לא אאמין למילה ממנו. מהצד השני הוא יכול לדבר על מאורעות בלתי סבירים (בעליל) ולהיות הכי פרוע שיש, ובכל זאת נאמין לכל מילה.
אני מאמינה ל<mark>רייצ'ל ג'ויס</mark>, אתם יודעים? אני מאמינה שגבר שגרתי ורגיל מחליט יום אחד בספונטניות ובלי הכנה מראש לחצות ברגל את כל אנגליה מדרום לצפון כדי לרפא את חברתו הוותיקה ולתקן את עוולות העבר.

המסע הבלתי סביר (בעליל) של הרולד פריי – מאת <mark>רייצ'ל ג'ויס</mark>


הסופרת סוחפת אותנו למסע של הרולד שערך שמונים ושבעה יום, מדרום אנגליה לצפונה. הגיע ליעדו לאחר צעידה של אלף ושמונה ק"מ. כל זאת ללא ציוד מתאים, כאשר לרגליו נעלי מוקסינים ובידו שקית ניילון.
הרולד פריי הוא גבר שיצא לפנסיה. מקבל יום אחד מכתב מידידה מלפני כעשרים שנה. הוא מתלבט מה להשיב לה ולבסוף מחליט לעשות מסע רגלי אליה – בקצה השני של אנגליה

כשהתחלתי לכתוב ביקורות בסימניה, וזה לא היה מזמן, החלטתי ביני ובין עצמי שלא ארשום ביקורת על ספר שקיבל אצלי פחות מ 3 כוכבים וגם שלא אכתוב ביקורת אם אין לי משהו מיוחד שהספר הותיר בי.
לשמחתי קראתי לא מעט לאחרונה אבל לצערי רק הספר הזה הותיר בי רגש לרשום עליו.
כשהרולד פריי יוצא למסע של מעל ל 1,000 ק"מ למען חברתו לעבודה עימה לא היה בקשר מזה 20 שנה, הרגשתי תחושה שלא הוענקה לי זמן רב על ידי ספר - הזדהו

את הספר קראתי לאט לאט כדי להרגיש ולחוש את המסע של הרולד משתלב בחיים שלי. הספר פגש אותי בהרבה מקומות של הזדהות כשלא ציפיתי לכך. והפתיע אותי בכמה מקומות כהפתעה גדולה.
יש לי פנס כזה קטן כחול שמלבישים על הספר כשקוראים בשעות לא שעות...לכן את רוב הדפים גמעתי מכורבלת עם אור לבן שזרח לי על המילים.


כשסיימתי את הספר ישבנו שנינו במכונית, ישבה לי שלולית על הלב שהתרחבה והתרחבה הייתי חייבת להוציא החוצ

כמה בכיתי - ככה נהניתי. כשהספר נגמר רק רציתי לנעול את המוקסינים שלי ולהתחיל לצעוד כמו הרולד. אין לי מוקסינים. אני עוד פה (בינתיים). ספר מצוין. וגם הספר השני של <mark>רייצ'ל ג'ויס</mark> - שתי שניות - מומלץ ביותר.

הסמיילי הקורץ ;-) כך מסמן רוביק רוזנטל את סימני הפיסוק המיותרים לטעמו, ושאין להם מקום בטקסט. ראשון הוא הפסיקודה, או כשמו באקדמיה "נקודה ופסיק". או שצריך פסיק, כי מדובר באמצע משפט. או שצריך נקודה. אין צורך בסימן ביניים. אלא אם אתה מתכנת, ואז כל הסיפור שונה. שני הוא המקף המקשר בין חלקים במשפט, ובו אני חוטאת רבות. ושלישי הוא הסוגריים. אם הדבר חשוב, אומר רוזנטל, כתוב אותו. כמשפט בפני עצמו. אם הוא לא מ