את ספרו האחרון של יניב איצקוביץ’ – תיקון אחר חצות - קיבלתי במתנה כפרידה מעבודה שעזבתי. זה היה ספר שלא יכולתי להוריד את העיניים ממנו והתובנות הרבות שהיו בו, גרמו לי להתרגש, פסקה אחר פסקה, דף אחר דף. מאז חלפה לה פחות משנה והנה באחת מחנויות הספרים הממחזרות והגדושות - ‘סיפור חוזר’ - ערימות ערימות של ספרים, לרוב ללא סדר כלשהו, כמו מישהו הפקיר והלך, מצאתי את ‘דופק’ ספרו הראשון. לא הכרתי. לא שמעתי. לא ידעתי. אבל הסופר שהותיר בי רושם גדול, הוא זה שגרם לי ליטול את ‘דופק’ מאחד המדפים, אולי להצילו ממקומו ולאפשר לו קצת אוויר נשימה. לתת לו דופק. אבל קטונתי.
אז התחלתי לקרוא.
הסיפור מתאר יומיים בחייהם של יונתן ויהודית. יונתן רואה החשבון, שקול, ומירה אשתו המוזיקאית – מוזאיקית, הרגשנית, חייה מעל החיים ולא לצידם, מפיחה חיות בכל דבר וחושבת מעבר לפשטותם של החיים, אשר מצפים לילד ויונתן בטוח כי הילד מת, עקב אבחנתו של הרופא כי לא נצפה דופק עוברי. שניהם אמורים לעבור דירה מתל אביב. יהודית, המתאוששת מהמאניה דיפרסיה, אחותו של יואל – אביו של יונתן, נשואה לעמוס, יש להם שלושה ילדים, נטע – דואגת ליהודית ומנסה לסייע בבית ולאמה, רועי – שאיבד את היכולת להגות כראוי את האות ‘ל’, ואודי, שהשתחרר מהצבא ונסע להודו. בנוסף, מתוארים הקשרים של יונתן עם חברו דורפמן ועם אלכס ובנה בן השלוש, וחברתה של יהודית דבורה, ומרסל, שכנה, כוון פסנתרים בעברו.
הסיפור מסופר בגוף שלישי, במקטעים, בין חייו של יונתן לבין חייה של יהודית – הגיבורים הראשיים - ונקודות החיבור בחיים של שניהם.
יניב איצקוביץ’ מוביל את הסיפור ואת הגיבורים הראשיים בו אל הרגעים בהם המציאות מתערערת והחיים היציבים עומדים במבחן. מבחן הנאמנות. לעצמך. לאחרים. לאמת. ולמעשה הקושי בשמירה על הקיים כאשר החיים מזמנים דברים אחרים. התערערות שגרת החיים. זה מתחיל עם ‘גם היום לא נצפה דופק עוברי’ בעובר שבבטן של מירה, ממשיך עם אשפוזו של אביו של יונתן – יואל, פגישתו של יונתן את אלכס הבחורה המשוחררת ובנה בן השלוש וחצי מתן, ופגישתה של יהודית את מרסל, כוון פסנתרים בעברו וכיום מטפל ומבקר בבתיהם של חולים מטעם הביטוח הרפואי - הוא זה אשר מטפל באביו של יונתן ואף הוא נפגש עם אודי בנה של יהודית טרם נסיעתו להודו.
יניב איצקוביץ' מתאר את הדמויות ביופיין ובכיעורן ומראה, בתהליך איטי, לא תמיד שקול ובטוח, אלא תלול מפותל ומסוכן, את השתנותן והשתנקותן. בכיין. כאבן. עוצמתן. חולשתן. את הדופק האיטי והדופק המהיר. הדופק הכואב והדומע. הדופק הרגיש. והדופק הוא גם יצירת החיים. הרצון ליצור חיים והחשש ממוות. גם במובן הפיזי - ילדים ויותר מכך במובן של החיים עצמם: האם אני חי או מת? במעשיי, במחשבותיי וברגשותיי. וכשדבורה אומרת ליהודית ברגע של כנות וכאב בין שתיהן: "אני פוחדת שהלב שלי נסגר לגמרי. אני פוחדת שהוא בחיים לא ייפתח", נדמה שקולה מהדהד את קולן של הרבה מן הדמויות בספר.
הרבה נושאים באים לידי ביטוי במהלך הסיפור: אודי שנסע להודו עקב חוויותיו מהצבא ואיבוד חברו הטוב ואין לדעת מה עוד, רועי עם קשיי הדיבור שלו ונטע וחייה שלה, רגשות האשמה, והדמות של דורפמן חברו הטוב של יונתן והוריו והמחלה של אביו ואשתו מירה. נראה כי המקרים המשנים תורמים להבנת הדמויות הראשיות - יונתן ויהודית – ומובילים את הסיפור אל הרגע הדרמטי לקראת סופו. ואולי חלק מן הדמויות הן מראה לגיבורים הראשיים: יונתן היה רוצה להיות משוחרר יותר כמו דורפמן ואלכס וכאביה של יהודית ומחלתה באים לידי ביטוי באי הביטוי של האות למד מצד רועיקי ובנטע שחוסכת בתחושותיה ובאודי שנסע רחוק ובדבורה החברה שרוצה רק לבלות וכביכול אינה מעוניינת להתחייב.
אחד הנושאים שבאים לידי ביטוי הוא דטרמניזם ומחלת נפש המתפרצת באמצע החיים: "הרי המחלה שלה התחילה קודם. צריך לזכור את זה. היא לא חלתה בגלל שאודי נסע וגם אודי לא נסע בגללה. היא לא חלתה בגלל שרועיקי הפסיק להגיד למד ורועיקי לא הפסיק להגיד למד בגללה". ה ‘קרקע היציבה’ של החיים – אם יש דבר כזה בכלל, מתחילה לרעוד תחת הדמויות ודבר כמו מאניה דיפרסיה הוא רעידת אדמה גדולה. ואת הסיבה והפשר לפריצת המחלה אין לדעת, פרט לרמזים דקים לגנטיקה במהלך הסיפור. החשוב הוא הביטוי של זה בחייה של יהודית והקשר עם בעלה, ילדיה. בעצם זהו חלק מהדופק של הדמויות. איפה אני חי ואיפה אני מרגיש והיכן אני נותר בשגרת חיי. על מה יש לי שליטה ועל מה אין לי שליטה. נדמה כי יותר מאשר יש לנו שליטה בחיים, אין לנו שליטה במה שעלול להתרחש ואף פעם אין לדעת מה יערער את השלווה – אמיתית או מדומה – של המציאות ושגרת החיים.
