****





אני קורא ממש ממש מהר, כאילו רודפים אחרי, כאילו אני רודף אחרי משהו ממש חשוב, כאילו זו תחרות לחיים ולמוות. אי אפשר להתעלם מחוסר הטעם המובנה בזה, אולי חוסר טעם שקיים כמעט בכל דבר. זו לא רק שאלה של הנאה, לימוד או הסקת מסקנות לחיים. לא בכל ספר מחפשים משהו ספציפי, אבל אם הייתי בכל זאת צריך לנסות ולהסביר באיומי אקדח לרקה למה אני בכל זאת בולע ספרים בבולמוס כזה למרות הקצב הבלתי אפשרי שהחיים שלי מתנהלים בו בלי קשר, אז הייתי אומר שספרים פועלים עליי באחת משתי צורות עיקריות: האחת, היא שהם מהדהדים אצלי בפנים ומפרקים למילים את הדילמות והמחשבות שרצות אצלי בראש, וכך אני מצליח להתמודד איתן (או לא) או סתם לחשוב עליהן ולשקוע בהן, כמו משחק מזוכיסטי בפצעים. הדרך השניה היא שהם מהווים מפלט אסקפיסטי מאותן הדילמות והמחשבות עצמן. יש ספרים שאני טובע בהם באופן כל כך טוטאלי, שאפילו אם יש בהם רוע, אלימות וקושי, לזמן קצר אני לא צריך לחשוב על דעא"ש, על הפנסיה, על מוות ומחלות, על איך גומרים את החודש או על הילד שמשתעל בחדר הסמוך. זה לא שהכול מפסיק להיות קיים, אלא שכהרף עין, לכמה רגעים, אפילו תוך כדי יום עבודה, השאון מחריש האזניים של הקיום מתעמעם קצת, מתקהה, ואני יכול לנשום מתוך ריאותיו של מישהו אחר לכמה דקות, עם דאגות אחרות וסוף טוב שמתקרב.

ספרות פנטזיה עלולה להיות מטופשת קצת ומלאה בפאתוס, יצורי אופל, קסמים, מכשפות ושטויות, או לחילופין סתם מעצבנת (קראתי גם כאלה), ועשויה להיות דווקא עמוקה ועתירת דמיון ולספק בדיוק את אותו מפלט זמני שתיארתי קודם. אחרי "לב פלדה" של ברנדון סנדרסון שהיה פשוט ספר כיף טהור שלמרות שהוא מתרחש על כדור הארץ - ויתרה מכך - בארצות הברית, אפשר ממש להרגיש כמה סנדרסון נהנה לכתוב אותו ולאתגר את הדמיון של עצמו בלי להתאמץ ולכתוב מלכתחילה שובר קופות קולנועי, מאוד רציתי לקרוא עוד משהו של אותו סופר. אז נכון, העטיפה של "האימפריה האחרונה" נראית קצת כמו פנטזי-ארט קלישאתי מעשה ידיה של נערה מוכשרת בן 17 שמציירת פיות, השם נשמע פומפוזי ועניין הטרילוגיות בשמות סטייל "הנפילים", "המפלצות", "תולעי העולמות" וכדומה, גם "הערפילאים" נשמע מטריד וילדותי. בכל זאת התחלתי לקרוא, ותוך עמודים ספורים הסתבר לי שזה ספר מהסוג הטוב. שסנדרסון לא מאכזב. שאולי יש פה קצת פאתוס וקצת דרמה בשקל ומעט סיפור גבורה אינפנטילי במקצת (סליחה, ברנדון) - אבל בשורה התחתונה, זה בהחלט עוד ספר שהצליח להשכיח ממני כמעט ללא מאמץ את טרדות היום-יום, וגרם לי לפספס תחנות ברכבת, לשכוח דברים על הגז, הבטחות לאשתי ומנע שעות יקרות של שיטוט עקר ומוות רגשי בפייסבוק. סיפור המסגרת שלו לא מרגיש כמו העתק של שיבוט של נגזרת של ז'אנר טרנדי נפוץ, אלא כמו המצאה נבונה של מישהו שלא שכח איך משתמשים בדמיון שלו, ועושה את זה באופן מוצלח במיוחד. כל כך נמאס לקרוא ספרים שיש בהם את הרע המוחלט וממולו הטוב המוחלט, שיש לטוב כוח נסתר שהוא לא גילה או משהו ואמונה בצדקת דרכו. העולם שסנדרסון בונה כאן, למרות החרבות/טירות/אצילים/נשפים שיש בו, מרגיש מקורי, מרובד ואינטיליגנטי, עמוק מספיק אבל לא מעצבן, לא שרירותי, לא דיכוטומי ולא מופרך מראש, בדיוק כמו שפנטזיה טובה אמורה להרגיש. הדמויות עגולות ורב מימדיות, והקונפליקטים שהן מתמודדות עימם משמעותיים ואמיתיים ולא טפשיים או שטוחים. אם הייתי מחפש, והייתי נודניק, הייתי יכול למצוא דברים שמעצבנים אותי, כמו חוסר הגיון פיזיקלי, אוצר מלים מוגבל או פיתרון ספרותי דחוק, אבל לא התפניתי לזה. הסיפור תפס אותי לחלוטין, והסתפקתי בלברוח, ולהנות מכל רגע.

מיד לקחתי בספריה את הספר השני. אני כמעט מצטער שיש לי ספר אחר שהתחלתי לקרוא בינתיים, למרות שהוא לא רע. נדמה לי שאני צריך עוד קצת לברוח.

****

אוקיי, זה הולך להיות קצת ארוך.
אז סלחו לי מראש - זאת אכן ביקורת על הערפילאים, ספציפית על הספר הראשון בטרילוגיה, אבל לי יש בטן מלאה על ברנדון סנדרסון ופשוט חיפשתי איפה לכתוב את זה. אז זה יותר כמו ביקורת כללית על הספרים של ברנדון סנדרסון ובעיקר על גנזך אורות הסער והערפילאים.

אני לא ממש חלק מקהילת קוראי הפנטזיה בישראל. באמת. רק השנה הייתי באייקון פעם ראשונה. אז רק אז גיליתי שברנדון סנדרסון הוא/היה/הפך (לא יודעת ממתי בעצם) למיינסטרים של ז'אנר הפנטזיה האפית.
האמת הייתי צריכה להבין את זה קודם, כשבכל שיחה על ספרי פנטזיה כמעט עם חברות שמו שורבב לשיחה כמו היה אל. ממש ככה.

ובכן הנה למה הוא הפך למיינסטרים, למה הוא הסופר האהוב על לא מעט מחברים שלי, ולמה הם מעיזים להכניס אותו לדיון "סופר הפנטזיה הטוב ביותר" (דיון שתמיד עצבן אותי מעצם קיומו, אבל סבבה)
הוא כותב! כן כן חברים - המצאה חדשה - סופר פנטזיה אפית שאשכרה כותב. לא ספר כל חמש שנים, לא ספר כל עשור, לא ספר המשך שכנראה יצא אחר בוא המשיח (רותפוס, מרטין, אם זה לא היה מספיק ברור אתם המטרה כאן)
הוא אשכרה כותב. והרבה. חובבי הז'אנר התרגלו עד אליו להסתפק במה שיש, לקוות שהסופר לא שוכח מהם לטובת איזה חלום על סדרת טלוויזיה, לשרוד עם תרגומים גרועים לרק חלק מהספרים, והנה בא סופר שעושה את העבודה שלו, כותב הרבה, לא צריך לחכות שנים עד לספר הבא. הוא גם מדבר עם המעריצים ויוצר איתם קשר, מתעניין בדעתם. (בניגוד לסופרי פנטזיה אחרים ששמים @@ על הקוראים הנאמנים. וכן, זה מופנה אליך מרטין)

אפשר להאשים בבעיה הרבה אנשים, בעיקר את הסופרים, אבל לא רק.
על זה, יש לי הערכה מטורפת לברנדון סנדרסון, על המשב רוח המרענן שהביא לז'אנר המעט גוסס ועל היחס הטוב לקוראים שלו.
אבל כאן גם מתחילה הבעיה שלי.

***

הערפילאים היא סדרת פנטזיה מעולה. תראו, הדמויות אמנם נדושות מעט (כן, זאת לא הנקודה החזקה של סנדרסון), אך יש גרועים הרבה יותר (איזה חיובית אני היום :). הן עדיין כיפיות ועדיין כיף להתחבר אליהן. (שלא כמו דמויות אחרות, נניח, בגנזך אורות הסער, אבל זה כבר לביקורת אחרת).
העולם מדהים. אני לא ממש יודעת אפילו מאיפה להתחיל להסביר. אם היינו מדרגים מי הסופר פנטזיה הכי טוב בכל הזמנים רק על פי העולם אז טולקין היה ראשון (כן, לא תשכנעו אותי אחרת). אבל ברנדון סנדרסון היה שני. בפער מאחרים.
העולם מלא בפרטים, הבניה שלו לאורך הספר איכותית והוא מקורי ממש.
וזה לא רק בערפילאים. גם באלנטריס וגם בגנזך אורות הסער הוא עושה את זה. אין לי מושג איך, אבל אי אפשר לא להישאב לתוך העולם שלו. הספר מלא בניואנסים קטנים על העולם שלא בהכרח מהותיים במיוחד לעלילה, אבל הם מה שעושה את העולם כל כך טוב.
העלילה מרתקת. היא מעניינת כמעט לאורך כל הספר, היא שואבת והיא חד משמעית מעבירה אותך רכבת הרים.

הכתיבה אחלה. לא מעולה כמו אצל סופרי פנטזיה אחרים אבל עושה את זה. לא נמרחת יותר מדי -
בטרילוגיית ערפילאים.
אולי באלנטריס.
לא בגנזך אורות הסער.
בערפילאים זה מרגיש שעבר עורך על הספר, פעם, פעמיים. עברו על הספר קוראי אלפא וביתא שהצביעו על חלקים מסוימים ואמרו לברנדון שהם מיותרים, משעממים, מייגעים, ושאפשר לחתוך אותם. הספר מהודק יחסית (והוא עדיין עבה מאוד, אבל באופן סביר). ולכן הערפילאים היא סדרה מעולה.

בגנזך אורות הסער, טוב, נראה לי שזה לא ככה.
אני לא מדברת על הראשון. אבל מהשני ובעיקר מהשלישי, זה מרגיש שלא עבר עורך על הספר. וזה מורגש בקריאה. אם את הסדרה של הערפילאים קראתי בלי להניח את הספרים מהיד כמעט, ואת הספר הראשון בסדרת גנזך אורות הסער, דרך המלכים, קראתי בנשימה עצורה, כמעט בלי קטעים שבהם השתעממתי, לאורך הספרים הבאים הלכו ורבו הקטעים שגרמו לי להשתעמם ולהניח את הספר בצד ליום יומיים. זה היה חריף מאוד בקצב המלחמה (הספר הרביעי בסדרה של גנזך אורות הסער), שם כבר איבדתי את זה לגמרי. היה אפשר לחתוך ולהוריד בעריכה איזה שליש ספר!! (שליש ספר זה באזור ה400 עמודים. זה די פסיכי..)

יש לי תאוריה איך זה קרה.

ובכן, ברנדון סנדרסון שלנו אוהב לכתוב. תכונה נדירה (למרבה האירוניה) בקרב סופרי פנטזיה. הוא הזה שהזין את קוראי הז'אנר בסיום למחזור כישור הזמן (שאני עדיין במרדף אחרי הספר התשיעי ולכן עוד לא הגעתי לסיום הסדרה שהוא כתב אז לא יודעת אם הוא עשה את זה באופן מוצלח) והוא גם זה שלעתיד לבוא עוד יגמור את שיר של אש ושל קרח. (או לפחות ככה זה נראה כרגע.)
אי לכך הוא הפך לספק החומר הגדול. והוא עומד בציפיות הוא כותב המון, לו אין בעיה עם זה.
אבל בגלל שהמעריצים מוכנים ורוצים לקרוא הכל, ממש הכל, זה מרגיש כבר כאילו הוא כותב פאנפיק מתמשך בשביל המעריצים. מהיד של הסופר לעניינים של הקורא. לא כמו ספר לקריאה לקורא חובב הפנטזיה הממוצע.
ובגלל שיש קונים, אזי ההוצאות מוכנות להוציא ככה, פשוט ככה, את כתב היד, בלי עריכה והידוק שהם אמנם שלבים כואבים אך הכרחיים לכל ספר טוב. העיקר שיצא ומהר.
זה מרגיש כאילו (ואולי באמת) סנדרסון נשאב לתוך מעגל המעריצים, והתוצאה = עמודים על עמודים מיותרים, מייגעים, שלא מוסיפים כלום ושום דבר לעלילה וסתם עוד תוכן, שיהיה. שוב - זה מרגיש פשוט פאנפיק לאורך חלקים לא קטנים מהסדרה של גנזך אורות הסער.
וזה חבל. זה כל כך מפריע לי כי אני אוהבת את הערפילאים, היא סדרה מעולה. ואפילו אהבתי יותר את דרך המלכים, הספר הראשון של גנזך אורות הסער. אלה דוגמאות שמראות כמה סנדרסון טוב, וכמה פוטנציאל טמון כאן. ולכן התסכול שלי מהפספוס.
אני חושבת שדווקא את סנדרסון אני בכלל לא מאשימה.
אני מאשימה את הקוראים. שמתפשרים על האיכות בשביל הכמות והמהירות.
ואני מאשימה את סופרי הפנטזיה האחרים. שהרעיבו את הקוראים, הרגילו אותםלספר שיוצא פעם בחמש שנים (במקרה הממש טוב), וגרמו להם להוריד סטנדרטים, רק לקוות לחומר כלשהו.

ברנדון סנדרסון הוא סופר מעולה. הערפילאים היא טרילוגיה מצוינת. אבל חוץ מהעולם - לדעתי לא באופן יוצא מהכלל. גנזך אורות הסער התחילה מושלם, והיא דווקא הייתה יכולה להיות יוצאת מהכלל. היא אולי יוצאת מהכלל מהרבה בחינות גם עכשיו, אבל מושלמת (או קרובה לזה) בהחלט לא. והפספוס הזה זה מה שכל כך מתסכל וצובט אותי, זה פיזית כואב לי.

וכן, אני מודה שבגלל שסנדרסון הפך למיינסטרים פיתחתי מעין אנטי לא באמת מוצדק כלפיו. זה פשוט מרגיז כשאנשים אומרים לו שהם קוראים פנטזיה אפית ואז מספרים לי כמה הם אוהבים את סנדרסון. מה קרה לכל הסופרים ה"ישנים יותר"? רובין הוב, מרגרט וויס או דיוויד אדיגנס? (ויש עוד הרבה דוגמאות לא פחות טובות)

אבל זה כנראה סתם התנשאות, וברנדון סנדרסון בעצם עשה רק טוב לז'אנר.

אז חמישה כוכבים לספר, אם לא קראתם עדיין - אני ממליצה מאוד, אל תירתעו מהגודל.
ולכל המעריצים השרופים של סנדרסון, רק בקשה קטנטנה. בעצם שתיים.
תיתנו לו זמן, בסדר? תפנימו שצריך קצת עריכה, שאולי לא כל חומר קריאה צריך לרדת לדפוס ושלפעמים שווה לחכות. התוצאה שווה את זה.
ותנסו גם ספרי פנטזיה אחרים, בסדר? אל תתקעו בקופסה ותנו צ'אנס...

זהו, אשמח לשמוע מה דעתכם על זה בעצם :)

הטראומות שלי סוחבות אותי, לא אני אותן. השליטה שלי בהן אפסית. זה לא שאפשר לראות את זה עלי- טוב, אולי קצת- אבל אני שם לב לזה, כל הזמן. לביטחון העצמי הנמוך, הביישנות וחוסר היכולת להתמודד עם הדברים שמולי. רק בורח. בורח מלהיפתח לאנשים חדשים, מלדבר בחופשיות, מלעשות מה שאני רוצה בלי לפחד מה יגידו עלי.
שנות בית הספר שלי החדירו בי דבר מאוד מסוים- סתום את הפה, תתחבא מאנשים, תלך עם ראש מושפל ואל תתחבר בלב שלם אל אף אחד, אף פעם, כי בסוף כולם ישנאו אותך, תמיד.
הילד שבי שתמיד אהב להכיר אנשים, לצחוק, ובכן, נעלם. נעשיתי חשדן, ואם תשאלו ילדים שפגשו אותי, הם יעידו על כך שקשה מאוד לתקשר איתי, כי אני חוסם אותם. כי אני לא רוצה להיפגע.

גם וין כזאת.
החיים הותירו בה צלקות, כמו המכות שאח שלה ששמר עליה ולימד אותה לקרוא נתן לה. קשה לה להאמין שבאמת למישהו אכפת ממנה. שהיא לא תפגע בסוף. והיא חשדנית וחסרת ביטחון, שקטה ומופנמת.
זאת כנראה אחת הסיבות שכל- כך התחברתי אליה.

אני שחקן. כולנו, לא? אני רוצה להאמין שאני יותר טוב, כי אני לא מעליב ילדים (אפילו שזה לא נכון) ולא מתחצף למורים. אבל מה הופך אותי ליותר טוב מערס ממוצע? כי אני קורא ספרים? כולנו שחקנים. אין טוב ואין רע. אף אחד מאיתנו לא גיבור, לא יותר מהשני.

קלסייר מייצג עבורי את התכונה הזאת באופי שלי עצמי. הוא בטוח שהוא יותר טוב מהאצילים, ומציג את עצמו בתור גיבור, בתור לוחם צדק, לוחם צדק שלא יהסס להרוג אצילים.


***
העובדה שה- "אימפריה האחרונה", הראשון בטרילוגיית "הערפילאים" של ברנדון סנדרסון מכיל דמויות כל כך עמוקות וגדושות אופי מעלה אותו מיד בכמה דרגות.
מה שהופך אותו לספר (כמעט) מושלם זה העולם המפורט, היפהפה, שטווה סנדרסון בכתיבה זורמת ומהנה.
טוויסטים מדהימים, שלא ניתן לצפות מראש, ותחכום שפשוט קשה להאמין שקיים בן אדם כל כך חכם.
אני לא אפרט על הספר, כי אני לא טוב בזה, אבל בביקורות אחרות אתם יכולים למצוא תקצירים נהדרים לספר המעולה הזה.
רק אומר שהאקשן מדהים ומיוחד, והדמויות מעולות ועמוקות, ובקלות מתחברים אליהן.
וכשאתה מסיים את הספר, אתה מרגיש כאילו שבחמש מאות עמודים חווית מאה שנים, מהנות. מאוד מהנות.

-אור-
נ.ב- הרבה זמן לא כתבתי ביקורת. נראה שהיכולת שלי נרקבה עם הזמן. אבל משעמם לי בסימניה, אז רציתי לעשות... משהו.

צ'או.

מכירים את זה שאחרי שאתם אורזים לחופשה, אפילו אם היא ליומיים בצפון, נשארים פחות פריטים בבית מאשר במזוודות? אני נסעתי השבוע פעמיים. לצפון, ולדרום. ואת הספר הארור הייתי צריכה לסחוב איתי,
כמובן, כי איך אוכל למנוע מעצמי את תענוג הקריאה כל כך הרבה זמן? אבל כשמדובר בספר של שש מאות עמודים ארורים, ועוד ספר מתמטיקה עצום וארור שאני חייבת לקחת איתי כדי להבטיח סימון "וי"
של המורה בהכנת שיעורי בית בתחילת השנה- איך יהיה לי מקום במזוודה בשביל לרוקן את הבית? כנראה שבכל זאת הצלחתי במשימה, אבל בגלל האימא המסודרת שלי, נאלצתי לוותר על כדורי הג'אגלינג
(תבלעו את כל הבדיחות שרצות לכם בראש כרגע, וסתמו, כי אני יודעת עם שלושה! הא! הייתם מתים לעשות את זה!) ועל דיסקמן. כן, דיסקמן. הגרוטאה הזאת שהשתמשו בה כדי לשמוע שירים שיש בדיסקים לפני מיליון שנה עד שהגיעו כל האם-פי-מיליון והתפוח? (אפל, קשי הבנה שכמותכם).
סוף סוף סיימתי אותו, את הספר שבגללו אני ואימא קיללנו את היותי תולעת
ספרים, הספר שתפס לי את כל המקום בתיק. הספר המדהים הזה. הא, איזה טוויסט בעלילה יצרתי? יש ספרים שכשאתה מסיים אותם אתה בוכה שעות. יש ספרים שאתה מסיים לקרוא אותם מזועזע עד עמקי נשמתך שההוצאה לאור הדפוקה בזבזה עליהם נייר. ויש ספרים שכשאתה מסיים אותם, אתה רק חושב- הו, מאמא. טוב, לפחות אני, שהצירוף מילים הזה מככב אצלי ברשימת "הצירופים המוזרים" יחד עם אופסי דייזי, אוקי דוקי, וסבבי- בבי. בכל מקרה, אתם בטח מבינים שהספר הזה הוא אפשרות ג'. כי כשקראתי אותו, חשבתי כמה גאון היה צריך להיות הסופר כדי ליצור עלילה כל כך מושכת, מורכבת, סוחפת, ומפתיעה. כאמור- הו, מאמא. אז אל הביקורת.

העלילה: אני מוצאת את העלילה הזו מאוד מסובכת וקשה לתיאור. בגדול, העולם די מבאס. תדמיינו גיהינום. עכשיו אל תשנו כלום. שליט חזק, בעצם סוג של אל, שאף אחד לא ממש יודע עליו כלום, מתברר, שולט בכולו, והאוכלוסייה מחולקת למספר קבוצות. העיקריות הן האצילים והסקאא, שביניהם יש יחסי עובד- מעביד (האצילים חיים חיי פאר, נוחות, ותככים מתחת לפני השטח, והסקאא הם בערך כמו עם ישראל העבדים במצרים). בין הסקאא, קיימת קבוצת אנשים, המורכבת מגאונים, שמתכננים להפיל את צורת השלטון הזו, ובקצת מזל (טוב, המון) גם לנסות להפיל את השליט הגדול. לא אספר לכם יותר מזה.
ולדמויות:

וין- דמות עמוקה ומתוסבכת. הילדה מתחילה את דרכה כנערה חשדנית, חסרת אמון וביטחון עצמי, שנאבקת לחיות בשובע כל יום ושבוע (לא שהיא מצליחה. המקסימום זה "מילאתי שמינית בטן,
עוד חמש ארוחות ואני שבעה"). השתלשלות עניינים מובילה אותה להכיר את קבוצת הגאונים שהוזכרה למעלה, ולגלות את הכוח, שכצפוי (זה בערך הפרט הצפוי היחיד בספר), טמון בתוכה.
הזדהיתי עם וין בסיפור בלי בעיה. חייה היו קשים, ויכולתי להבין למה היא כל כך
מתקשה לתת אמון בסובבים אותה. היא מתפתחת בספר, ונעשית בעלת ביטחון עצמי, ופחות חשדנית, מה שמוסיף המון אמינות לספר.
אני לא יודעת מה אתכם, אבל לדעתי, אמינות היא בין החלקים החשובים ביותר שצרכים להופיע בספר, והספר הזה רווי בה. עכשיו אתם בטח חושבים "אמינות? זה פנטזיה, למען השם!" אבל כן, אמינות. הרי אם
כל הסיפור יסתמך רק על מזלה של הגיבורה, זה יפגום באמינות, והאמת היא, שזה יאכזב אותי. מסיבה מסוימת, אני תמיד חושבת על הדמויות בסיפור כדמויות שיכולתי גם אני להיות. אך כשהמזל הוא האחד שמציל אותן שוב ושוב, אני אומרת לעצמי "לי זה לא היה קורה. זה כבר לא אמיתי, כי אם אני הייתי באותה סיטואציה, סביר להניח שהמזל
לא היה עוזר". אני מקווה שתפסתם את הפואנטה.

קלסייר- בין הדמויות הכי טובות שקראתי עליהן בחיי. הוא כל כך מורכב ומסובך, אבל נשביתי בקסמיו. הכריזמטיות שלו, והחיוך המתמיד, גרמו לי לחייך בכל פעם שקראתי עליו. קשה להבין אם הוא גאון, מטורף, או טיפש, אבל אני חושבת שהוא הכול ביחד. וחוץ מזה, זה- שם- כל- כך- מגניב!

יש כל כך הרבה דמויות, ואני לא מוצאת טעם לפרט על כולן. רק אסביר שכל
אחת בנויה כראוי. אף אחת לא מושלמת מדי, או לא אנושית. לכולם יש פגמים, ואני מחבבת את רוב הדמויות, גם אם הן סתם מסתובבות ברקע המהומה.

זה בין הספרים היחידים שממש הצליחו להפתיע אותי. מאה העמודים האחרונים היו תדהמה מוחלטת. ברצינות, אתם הייתם צריכים לראות אותי, הפה שלי היה פתוח בשוק שעה. אני חושבת שנתפסו לי שרירי הלסת :-/ הו, הדרמה.
אני מודה, הכריכה הרתיעה אותי.היא נראתה לי מוזרה, ואיך שראיתי אותה ספריה חשבתי: בלאחס. עוד אחד מהספרים הישנים, המתפוררים, והמוזרים של הספרייה, שאתה כמעט מצפה שהם יתחילו להצמיח זקן. לעזאזל, לכו להתגלח. אבל עכשיו כשאני מסתכלת- העיניים שלי נוצצות. היא ברורה כשמש. לא שאני הולכת לספר לכם למה, בשביל זה תצטרכו לקרוא, אבל לנרתעים כמוני- אל תשימו לב אליה.

יש רק בעיה אחת שמטרידה אותי.
ספויילר
אוקי. אז וין ואלנד די ביחד. אבל אתם יודעים מה זה אומר! לפי ספר החוקים של הספרים... ~מניחה משקפיים על האף, ומדפדפת בספר~
"אם יש ספר הבא בסדרה, והזוג כבר ביחד, או שיקרה משבר לאחד מהם- או שהם ייפרדו". אני אישית מעדיפה משבר. אתם יודעים, מישהו נחטף או משהו כזה, רק שהם לא ייפרדו! אין לי כוח לכל המשחקים האלה, שכל פעם נפרדים וחוזרים מחדש. אימא שלי אמרה לי, שהיא לא מאמינה בחברות שבה כל הזמן נפרדים אחד מהשני וחוזרים, כמו שמוכרים לנו בסרטים. היא צודקת.
סוף ספוילר
אז בשורה התחתונה, אני ממליצה בחום. ולא רק בחום! אני ממליצה גם בקור. באש ובמים.

לא, לסקאא לא חסר אומץ, רק הזדמנות.
- פיירי

ושוב, ספר שלעולם לא הייתי מגיעה אליו לולא סימניה.
מדפי הפנטזיה הם מדפים שאני ניגשת אליהם רק עם שם מאוד מסויים ביד, המלצה שאני סומכת עליה.
לא שאני לא אוהבת פנטזיה, את המעט שקראתי עד היום, תמיד לפי המלצות, אהבתי דווקא (אוקיי, לא נכללים בזה כמה ספרי נוער דיסוטופיים קלישאתיים).
אני אוהבת את עושר הדמיון, את היכולת להמציא עולמות חדשים, את הרעיונות המקוריים.
אז למה אני בוחרת בפינצטה רק ספרים שקיבלתי עליהם המלצה ולא נותנת צ'אנס לספרים בבחירה אקראית?
טוב, תסתכלו על העטיפה של הספר הזה ותגידו לי אתם אם הייתם נותנים לזה צ'אנס.
השם נשמע קלישאתי, התמונה... לא ממש משכנעת, גם הכריכה האחורית שמדברת על גיבורים ותקווה ומרד לא מעוררת ציפיות.
כי זו הבעיה עם פנטזיה, יש כמה יוצרים מקוריים עם רעיונות מפתיעים, והמון חקיינים זולים שכותבים ע"פ נוסחה. או שיותר מדי רעיונות, מקוריים יותר או פחות, נדחסים לתוך ספר אחד, וכבר קשה להזדהות עם מישהו או משהו בעלילה .
ואולי זו בעצם בעיה שמשותפת לכל הז'אנרים, רק שבפנטזיה יש עולם שלם וכוחות מסוגים שונים שצריך ללמוד ולהבין וזו השקעה די רצינית בשביל ספר שאולי בסוף יתברר שממש לא שווה את זה.
נגיד, בספר הזה, חוץ מהעולם הדיסוטופי והשמש האדומה וממטרי האפר, יש ערפילים, ערפאים, ערפילאים וערפלנים מחמישה סוגים שונים, ויותר מעשר מתכות שפועלות בדרכים שונות...
אז גם אם באיזושהי מציאות אלטרנטיבית הייתי בוחרת לדפדף בספר הזה בלי המלצה מפורשת, כנראה שהייתי נוטשת אחרי פרק או שניים.
מזל שהיתה המלצה מפורשת, של אלון, והשקעתי את הזמן בלהבין מה אלו, כל המושגים האלו שמניתי למעלה, ועוד כמה שלא מניתי, ונשאבתי לספר.
לולא תשעה באב שהפריע באמצע, כנראה שהייתי מסיימת אותו בקריאה אחת רצופה.
לא שהוא חף מחסרונות, בכלל לא.
יותר מדי telling על חשבון הshowing לטעמי, הרעיון הבסיסי של הסיפור, בסופו של דבר, לא הכי מקורי: עולם דיסוטופי, שליט אכזרי, חלוקה נוקשה למעמדות, מרד... נו, לפחות אין רומן בין מעמדי... אה, בעצם יש.
אבל ההשקעה של סנדרסון בבניית העולם הזה כל כך גדולה, העולם הזה מצטייר לנגד עינינו, על הפוליטיקה שלו, המראה החיצוני שלו, מצוקות החיים, הכוחות הייחודיים, עד שאי אפשר שלא להרגיש שהוא מאמין בעולם הזה, מאמין מספיק כדי להשקיע בו, ומספיק כדי שגם הקורא ישאב לתוכו.
מומלץ לחובבי הז'אנר.

מה משותף לסמואל אל ג'קסון, באפי, חתול מנגן על פסנתר וכלב עם משקפי שמש? נכון, המושג "מגניב". אלו דברים מגניבים שגורמים ללבך לזעוק באנגלית "Awesome" כשאתה נזכר בהם או רואה אותם. אם נזקק את כולם לדבר אחד(מתכת?) נקבל את גוש המגניבות הגדול ביותר EVER- והוא עדיין לא ישווה למידת המגניבות של הספר "האימפריה האחרונה".

הספר הזה כל כך מגניב ומלהיב שאין לי מילה לתאר אותו כמו שצריך. זה ספר שמי שלא קורא אותו פשוט מפסיד חלק מההנאות הכי גדולות שספר יכול לתרום.

הספר הזה עבה. כמעט 600 עמ'. אבל הוא מרגיש כמו ספרון קטן של 100 עמ' מרוב שהוא כתוב טוב. הדמויות כל כך מעולות שבא לך לחבק אותם לשרוף מתכות ולצאת איתם לפעולות ליליות כנגד אצילים ואנשים עם יתדות בעיניים ...

ברנדון סנדרסון הוא סופר עם כשרון מדהים. הדרך שבה הוא מתאר קרבות קסם, דיאלוגים, רגשות ומחשבות הוא פנמונלי. רק דוגמא ממשפט אחד שאהבתי במיוחד לגבי דמות שהגיעה לפגישה לפני הזמן:

"אם אתה מגיע בזמן, סימן שאין לך משהו אחר לעשות"
פשוט לתלות ולשים על המקרר!

לסיכום הספר הזה מגניב ברמות! מין סוג של "אן מאבונלי" פוגשת את "מטריקס"(הראשון) שפוגשים אנשים מפחידים קרחים עם קעקועים בפנים...

הספר מומלץ לכל חובבי הפנטזיה והוא טוב במיוחד לפעולת מסיון כדי להמיר אנשים שקוראים ספרות רגילה לחובבי פנטזיה מכורים.

אני אוהבת ספרים, ומעריכה כל ספר באשר הוא לאו דווקא על מידת איכותו, אלא על היותו תוצר גמור המהווה גאווה לאדם מסוים. חרף זאת, בעודני מביטה על ערמות הספרים שבאמתחתי, איני יכולה שלא לבצע מן חלוקה חסרת בסיס ופוגענית שכזאת בשכלי; קבוצת ספרים א' אל גוש ה-"יישארו איתי תמיד", וקבוצת ספרים ב' אל גוש ה-"במידה ותפרוץ שריפה אצלי בחדר, לא אמהר להציל אותם".

עכשיו, כיצד יש לי לב להגיד לטריס ופור מ-"ממפוצלים", או ללאיה ואליאס מ-"הניצוץ שבאפר", שבכוונתי האנוכית והלא-הרואית להפליא, להותיר אותם להישרף בחיים?

וכעת עולה בי המחשבה כמה אירוני יהיה זה לתת לדמויות מספר ששמו "הניצוץ שבאפר" - להישרף בחיים, ולרגע אני נחנקת מהצחוק של עצמי.

אז הבא נתקדם הלאה, ולמען הסר ספק; "האימפריה האחרונה" זהו ספר הזוכה למקום של כבוד בקבוצה א'.

*

אולי כבר שמתם לב שאני תמיד מתחמקת מלתקצר את הספר, ואיני בטוחה אם זה מחוסר הכרה ביכולות שלי, או מעצלנות גרידא. תמיד כשזה מגיע לפנטזיות אפיות, אני מרגישה כאילו אני מתקצרת את תולדות האנושות ולאו דווקא עלילה בספר פנטזיה.

לכן אני יותר אוהבת לומר מה צף בי במהלך הקריאה בתקווה שאתם, אנשים נחמדים, תרגישו ולו ניצוץ קטן של חשק לנסות ולחוש את אותם הפלאים.

אז, עם כריכה מאוירת שמכילה בחובה דפים למכביר, אני כמעט נכנסת לשיכרון חושים. כשאני רואה ספר מסוג זה מונח לו בנחת על המדף שבחנות הספרים, אני מעיפה מבט חטוף לצדדים לראות אם אני היחידה שהבחינה בהילה שחגה מעליו; כאילו קוראת לי להיכנס אל עולם אחר. מיד לאחר מכן, כאמי התימניה הרואה כסף זנוח באופק, אני אצה אל המדף במהירות שלא הייתה מביישת את אסתר רוט-שחמורוב.

בסיומה של התנהגות מבישה שכזו, אני מוצאת את עצמי שוכבת על המיטה שבחדרי, קוראת את התקציר פעם אחת אחרונה, לפני שאפתח את הספר.

וברגע האגדי הזה שבו הספר נפתח לראשונה, לא רציתי שייסגר.

*

"האימפריה האחרונה" זהו ספר כה מורכב ורחב-יריעה, שיצליח לגרום גם לגלגלי הדמיון החלודים ביותר להתחיל להסתובב. בכישרון מופלא של אלומנטיקן היכול לשרוף פליז ואבץ, סנדרסון יודע בדיוק מתי להרגיע ומתי לשלהב רגשות, כך שזה לעולם לא יותר מדי ולעולם לא קצת מדי. בתחכום הנודע בנדירותו, סנדרסון זורק לך עצם אחת כל פעם, מספיק בשביל שלא תגווע - אולם מספיק בשביל שתחזור לעוד.

כך עשיתי עד סוף ספרו של סנדרסון; חשבתי שראיתי ירח, כשבעצם ראיתי רק שמינית ממנו, בזמן שמרביתו לוט בערפל. דמיינו אדם שרואה את הירח בשלמותו בפעם הראשונה, כך ייראה אדם אחר אשר יגולל בידו את העמודים האחרונים בספר; ואל תגידו שלא הזכרתי - הקפידו לסגור את פיכם הפעור, שמא לא יתעופף לשם זבוב.

שמתי לב לדבר מעניין ביותר; איך זה שכמה תווי פסנתר גבוהים בשילוב כינורות מסוגלים לעורר בנו געגוע לעבר שלא היה קיים בכלל. כך עושה סנדרסון, בצירוף אותיות - הוא קושר אות לאות במבנים מורכבים במיוחד, אשר נקראים "מילים" - ובעזרת מילים שכאלו הוא מצליח לעורר בי רגש לדמויות שאינן קיימות בכלל.

אחת התפניות בספר הייתה כה עוצמתית עבורי, אולם מפאת היותה קריטית לסיפור, לא אגלה אותה. עם זאת, דעו שלאחריה שקעתי בתרדמה נפשית - כך אתאר את מצבי הפסיכולוגי. בה-בעת שעיניי רפרפו על המילה החותמת את הפרק, סגרתי את הספר בשלוות נפש והנחתיו על המדף - ללא סימניה וללא רצון להמשיך.

הלכתי להכין לאנוכי הפצועה רגשית חביתה.

רק לאחר דקות ספורות בהן רעש התסיסה של הביצה הנוזלית במחבת ממלא את המטבח, התפוררה שלוות רוחי כמו ארמון בחול, ומועקה עצומה השתקעה לה בחזי.

עלתה בי השאלה - כמה עוצמתי יכול להיות ספר פנטזיה, שמגולל סיפור בעולם שאינו קיים עם דמויות שאינן קיימות?

הרגשתי מטומטמת.

ועדיין, דמעות גאו בעיניי, ובספר לא רציתי לנגוע לפחות לא בשבע הימים הקרובים, מפאת כבוד לקורבן שאינו קיים.

*

אז לסיום, "האימפריה האחרונה" זהו ספר שמקיים כל דימוי, מטאפורה ואלטרנטיבה למילה "סוחף", אשר יצליח לשלוט לכם על המדדים שבמוח, כמו גם על המדדים שבלב.

אנחנו אוהבים לקטלג. זה כנראה הטבע האנושי, משם כמובן בא הסדר והארגון, אולם גם לא מעט דברים רעים, כמו דעות קדומות, תפיסות מוטעות, קיבעון וצרות מחשבה ועוד ועוד.

זאת בדיוק הבעיה שלי עם מדפי הספרים בחנויות או סיווג ספרים לז'אנר.
להרבה אנשים הפינה בחנות שמעליה כתוב "מד"ב ופנטזיה" היא מוקד משיכה, אולם רוב האנשים יפסחו עליה בלי להסס.

מה לי ולפנטזיה, מד"ב לא מדבר אלי, לא אוהבת את זה, זה לגיקים, זה ילדותי, מוזר מדי - אלה מקצת הדברים שרוב האנשים יגידו כשיציעו להם לחפש ספר טוב במדפים ההם, או כשמשהו ימליץ להם על ספר מד"ב או פנטזיה.
הרי ברגע שהוא שם על המדף הוא כבר מתויק, אנחנו יודעים בדיוק מה יש שם - דרקונים, גמדים וחלליות... נו באמת.

ואותם, אותם האנשים יגידו באותה נשימה, אני מעדיף מתח, או הרפתקאות, או פילוסופיה, או מצחיק או ספר שיגרום לי לחשוב, או ...
ומה אם בספרי "המד"ב והפנטזיה" הללו יש את כל זה? מה אם יש שם ספרים כל כך חכמים אבל באותה מידה גם מותחים, ומתפלספים?

זה מצחיק, כי הרי אין בעיה עם 1984, או "מסעי גוליבר" או "מאה שנות בדידות" או "האודיסיאה" או "פרנקנשטיין" כי מישהו שם אותם על מדף אחר, ויותר גרוע קרא להם "קלאסיקה!"
אבל בגלל המדפים האחרים מפספסים את "גר בארץ נוכרייה", ו"קץ הילדות", וסדרת המוסד, את "עיר" ו"סולאריס", את "פרנהייט 451" ו"עריצה היא הלבנה", "שר הטבעות" ו"היפריון" ועוד ועוד.

ויש בהם דברים כל כך נפלאים וכל כך מעוררי מחשבה, שמפספסים אותם רק בגלל התווית.

גם את "האימפריה האחרונה" המון יפספסו, וחבל, כי הוא ספר כיפי ומעורר מחשבות. זאת לא יצירת מופת, או ספר חובה, אבל קחו דוגמא למחשבות שהוא מעורר:

האם עריצות היא תמיד רעה? האם יש טבע אנושי המתאים יותר לשלוט וכאלה שטבעם להיות נשלטים? אם הפלת שלטון טרור מה היית עושה עם השכבה השלטת העריצה שנפלה? כשסכנה קיומית נוראה עומדת לפתחנו מה עדיף דיקטטורה או דמוקרטיה? האם סגנון חיים שנכפה על אנשים בשלטון עריץ יהפוך להיות חלק מתרבות חייהם? מה יקרה ללא דתות בכלל, האם יתכן דבר כזה בכלל?

נהניתי מהמחשבה, והעטיפה הסיפורית ה"פנטסטית", נמתחתי והסתקרנתי.
ממליץ לכם להפסיק לדלג על המדפים של ה"מד"ב ופנטזיה" כי יש שם כמה פנינים בדיוק בשבילכם שאני בטוח שתהינו מהם.

ולגבי "האימפריה האחרונה" ספר ממש טוב! תיהנו.

אחרי שסיימתי את הסדרה רציתי מיד לבצע קריאה חוזרת
לפני שקראתי אותה האמנתי שאין סיבה לקרוא ספר יותר מפעם אחת, כי כבר יודעים את הסוף (ולכן גם אין כל סיבה לרכוש ספרים)
אחרי שקראתי אותה הגעתי למסקנה ש'מסע לפני יעד' (;
טוב, אולי רק אחרי שקראתי דרך המלכים XD
(מיותר לציין כי חלק מהסקת המסקנה הנ"ל נבע משחיקת יכולת הזיכרון שלי בנוגע לספרים אחרים)

אז מה גורם לי לאהוב את הספר, הסדרה?
קודם כל בניית העולם של ברנדון- האווירה, הכל בנוי בצורה יסודית שיוצרת תחושה מציאותית (וכך מעודדת אותנו להתחבר יותר אני מניחה)
שנה אחרי שקראתי את כל הסדרה אני יכולה לומר שאני רק נזכרת באווירה ובתחושות שהספר נתן לי וכבר בא לי לחזור ולקרוא אותו שוב.
נזכרת בעצמי באוטובוס חזרה מהבצפר רק חושבת על המשך העלילה שאקרא כשאגיע הביתה

אוף זה נשמע כל כך נוסטלגי במקום המחשת האווירה, אבל מה לעשות אני פשוט לא יודעת לעשות את זה טוב ):

בכל מקרה, מהרגע שסיימתי את הסדרה התחלתי במסע לקרוא את כל ספרי הקוסמיר של ברנדון (ובתכנון גם כאלו לא קשורים)
מסע ארוך ומפרך אך שווה כל רגע! (:

במבוכת מה אודה שהחלק האהוב עליי היו הנשפים, אך בנוסף זוהי מערכת הקסם האהובה עליי ואני מייחלת להיות ערפילאית D: (כפי שתוכלו לראות בתמונתי ;)

סבורני שכתבתי מעט מבולגן ולא הצלחתי להעביר את המסר כמו שרציתי, אבל אוף- אני פשוט לא טובה בדברים האלה ):

בקיצור ספר (סדרה!) מגניב וכיפי במיוחד! (ומתנצלת שלא כיסיתי את כל הנושאים)