• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
סיפורה של שפחה [מהדורת 2012]

סיפורה של שפחה [מהדורת 2012]

מאת מרגרט אטווד

הביקורת של אלמוגיה

תמונה של אלמוגיה
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
סיפורה של שפחה [מהדורת 2012]

סיפורה של שפחה [מהדורת 2012]

מאת מרגרט אטווד

הביקורת של אלמוגיה

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של אלמוגיה
הוצאה לאור:כנרת זמורה דביר
שנת הוצאה:2012
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
חוקר הספרים
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
1.0
לפני 3 שבועות

“ניגשתי ל'סיפורה של שפחה' עם ציפיות גבוהות, בעיקר בשל המוניטין שלו כיצירה מכוננת. ללא ספק, מדובר בספר”

17/29
ביקורות על סיפורה של שפחה [מהדורת 2012]
הבאה
yuli
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 13 שנים•1 דקות קריאה

אחד מהספרים המרתקים שקראתי.
כסיימתי לקרוא ישבתי מול הספר והרגשתי אכזבה,כאילו ציפיתי ליותר.
אבל עברו הימים והסיפור המשיך לרוץ לי בראש,גם אחרי הקריאה חקרתי את הדברים הקטנים ואז הבנתי את כוחו ואת יופיו.
לרוב הזכיר לי את הספר 1984 בעיקר בעיניין המשטר, אבל אחד הנושאים המרתקים בעיניי היה הפן הנשי וכיצד כל העולם נבנה סביבו. לצערי רבות מהמתואר בספר לא רחוק מהמציאות והמבט האכזרי והלא מתפשר שהכותבת מכריחה אותנו לראות,הופך את הספר למופלא עוד יותר.
מומלץ בחום!

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של זלי
זלי
תמונה של יעל
יעל
תמונה של אפרתי
אפרתי
תמונה של עולם
עולם
תמונה של רונית
רונית
תמונה של Hope
Hope
תמונה של אהובה
אהובה
תמונה של שין שין
שין שין
12קוראים|גיל ממוצע57|83%נשים

על המבקרת

תמונה של אלמוגיה

אלמוגיה

חברה מזה 15 שנים
7 ביקורות•38 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מקורית•יחסי ישראל ערב•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של אלמוגיה
אלמוגיה
חברה באתר מזה 15 שנים
ביקורות7
לייקים שקיבלה38
דירוג ממוצע4.1 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מקורית3יחסי ישראל ערב1מתח ריגול והרפתקאות1

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של אלמוגיה

גּוּר חֲתוּל-אָדָם אֲרֹךְ שֵׂעָר

גּוּר חֲתוּל-אָדָם אֲרֹךְ שֵׂעָר

אתגר קרת

ספר מקסים!
כחלק מהעבודה החדשה שלי בחנות ספרים, סיפרי ילדים זה אחד מהדברים החשובים ביותר להתעדכן בהם כל הזמן,
ואני חובבת גדולה של אתגר קרת, לא יכולתי שלא להביט בספר כל המשמרת, בהפסקה הקצרה קראתי את הספר ויצאתי עם חיוך גדול.
הופתעתי לקרוא את הסיפור,זה כמו להכיר צד בחבר הכי טוב שלך שאף פעם לא ראית
מכל הסיפורים והספרים שלו שקראתי עד עכשיו, למדתי ליהנות מהציניות הרצופה והאמת הישירה שאף אחד לא מעיז להגיד.
ופתאום הוצג צד רך אך עדיין מטיח.
הספר הזה לדעתי הוא הרבה יותר בשביל הורים מאשר לילדיהם...אין הורה שיקרא את הספר ולא ירגיש מן התעוררות קלה לגבי היחסים ותשומת הלב שמעניק לילדיו.
מומלץ ביותר!

לפני 13 שנים•
★★★★★
•אלמוגיה
גנובה

גנובה

לזלי פירס

אוי כמה אכזבה, הספר הזה הוא כמו הילד מלא הפוטנציאל הלא ממומש.
מה שבאמת מעצבן שיש אחלה סיפור ברקע עם ביצוע פשוט זוועתי.
כבר הרבה זמן לא קראתי ספר עם כל כך הרבה דמויות קרטון. דמותו של דוויד נוצרה אך ורק כדי לאהוב את לוטי וזהו. החברים ההומואים הם רק החברים ההומואים, אפילו זוג הנבלים שלנו נופלים למשוואה הקלישיאתית אם סיפור רקע לא ממומש.
ובל לא נשכח את הסוף הוורוד שלמענו אפילו התעלמו מאחד הקטעים המזוועים שבסיפור שזהו גורלה של התינוקת.
חבל.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•אלמוגיה
אפר על ראשה

אפר על ראשה

חוה עציוני-הלוי

לתמר מגיע סוף טוב כל מי שכרוך אחר הסיפור הטרגי של תמר, אישה שנחלשה תחת תאוות וכוחניות בין גברים, רק רוצה לעטוף אותה ולצפות בה בדרכה לעושרה.
הסופרת התשמשה בהרמזים וציטוטים רבים הן משיר השירים והן מספר תהילים,אך לדעתי היא חירבה אותם וכתשה אותם עד אפר.
ההתאמה הפשטנית שנתנה לכל ציטוט אשר הוא חלק בלתי נפרד מקודמו כי הרי כמו שלא נוכל לפרק שלושה ספרים ולחבר בינהם (ובכך נאבד את משמעותם וזהותם) זה לדעתי מה שעשתה המחברת.
כאחד שלמדה וקראה את הסיפור מהתנ"ך, שהוא אחד מהחלקים האהובים עליי בתנ"ך, היה לי קשה למול השינויים שנעשו בדמויות על מנת שיתאמו לסיפור ולקונצנזוס. דוד מעולם לא היה אבא טוב, הוא לא היה שם למען נשותיו ובנותיו, הוא היה מלך משכמו ומעלה, היה משיח ישראל אך כמו כולנו הוא היה אנושי וגם לו היו מגרעות ולא סתם מזרעו יבוא עלינו משיח ישראל0 (למאמינים שבינינו) למי שאינו מכיר את הסיפור על בוריו אל תקראו את הספר הזה שיכסה בעלתה ויטשטש דמויות נפלאות ושנויות במחלוקת.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•אלמוגיה
שהאדה

שהאדה

יואב שמש

ספר מעולה.
כתיבה קולחת שכמעט ומכריחה אותך לקרוא עוד.
הפתח המופלא לעולמם של הדמויות מוצג בצורה מרתקת וכמו כן המידע הרב על דת האסלאם ועל החיים האחרים ביפו.
כאחת שעובדת עם נוער במצוקה לא יכולתי שלא להזדהות עם הקשיים האמיתיים והאנושים ששי מתמודד עימם.
כל דמות גם הקטנה ביותר זכתה לעולם פנימי משלה ולא עוד דמות קרטון שטוחה.
תענוג.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•אלמוגיה
הורטנסיה

הורטנסיה

נורית ישראלי

ספר מאוד מרגש,קשה להפסיק לקרוא בו ממליצה בחום!

לפני 14 שנים•
★★★★★
•אלמוגיה
שקר השתיקה

שקר השתיקה

עמוס לויטוב

זהו ספר שקוראים אותו בנשימה אחת,ספר שכל פעם אתה מזכיר לעצמך זהו לא סתם סיפור בדיוני,זאת הייתה המציאות של מישהו ואז אתה עוד יותר נכנס לזה.
גם אני כמובן שמעתי את הרצהתו של עמוס ואז קניתי את הספר,וזהו באמת ספר חשוב לכל מי שנושא הצבא מעניין אותו.
ממליצה בחום

לפני 14 שנים•
★★★★★
•אלמוגיה

ביקורות נוספות על "סיפורה של שפחה [מהדורת 2012]"

סיפורה של שפחה [מהדורת 2012]

סיפורה של שפחה [מהדורת 2012]

מרגרט אטווד

****


אנחנו לא יודעים כלום. אנחנו מוצפים, יש לנו הכול. יש לנו מוצרים - כמויות, המון מכל דבר, גאדג'טים, אייפדים, שורות שורות של שמפואים בכל הריחות הטובים בעולם, ומבחר גבינות מטמטם, ומאתיים ערוצים ואינסוף בחירה ושפע פשוט אידיוטי של דברים, ואנחנו יכולים לצאת ולבוא, לכתוב ולקרוא, יש לנו זמן, ויכולת להגיד את דעתנו, לכתוב ביקורות, אפילו להפגין. יש לנו. אילו התבקשתי להגדיר את תקופתנו במילה אחת ויחידה, היא היתה "יש".

אבל אם פתאום לא היה? אם לפתע היו נלקחים מאיתנו, לא חשוב איך, כל הדברים שלנו, כל היכולות שלנו, החופש שלנו, שורות השמפואים והאייפד וזמן האוויר? אם פתאום לא היה חשמל או לא מים נקיים או שהיו יורים ברחובות ושום דבר לא היה בטוח יותר? כמה זמן היה לוקח לנו להתרגל ל"אין"?

לפני איזה שנתיים שמעתי ברדיו שחלה התמעטות משמעותית של מוצרי יסוד בכל העולם, לא זוכר מאיזו סיבה. מחיר האורז עלה בן לילה במאתיים אחוז. כמה ימים או שבועות אחר כך זה חזר, והתמתן, והמחירים חזרו לרמתם הקודמת, אבל אני זוכר שנכנסתי לפאניקה. לא יכולתי לישון. כאילו נפער מולי איזה צוהר שדרכו יכולתי לראות מציאות של אין. וזה היה נורא, נורא מפחיד.

מרגרט אטווד כותבת סיפור בדיוני מצמרר על איזשהו עתיד הזוי שבו, בעקבות התנקשות הרסנית בכל צמרת הממשל האמריקני, ובכללה נשיא ארצות הברית והקונגרס כולו, מוכרז שלטון צבאי זמני וחלה התפוררות מוחלטת במרקם החברתי, כשעד מהרה משתלט על המדינה משטר דתי, נוצרי פונדמנטליסטי שבעצם מפקיע תוך מספר שנים קצרות את כל מה שאנחנו מכירים כדרך החיים החופשית הליברלית-קפיטליסטית הנוכחית, וממיר אותה במציאות רצחנית, דתית-קנאית ושוביניסטית עד אימה, שבה נרדפים ומוצאים להורג נואפים והומואים, שחורים מרוכזים בערי גטאות ויהודים מגורשים, ונשים הן בעצם סוג של רחם מהלך לטובת הגברת הילודה.
הספר נכתב באמצע שנות השמונים, אבל הוא לא מרגיש ארכאי או נאיבי, אלא חזק ועדכני, אולי גם בזכות התרגום וההוצאה המחודשת. סוזן קולינס יכולה לחפש את החברים שלה, כי המציאות הזאת מצמררת וריאליסטית לאין שיעור יותר מהעולם שקולינס בראה ב"משחקי הרעב". ככה נראית אפוקליפסה אמיתית, פה אנחנו יכולים לרגע לעצום את העיניים ולדמיין את השינוי הנוראי הזה באמת קורם עור וגידים.
כשאומרים לנו מה לעשות ברעידת אדמה, אנחנו לא יכולים באמת לדמיין קטסטרופה במובן של מאות אלפי הרוגים. כשמאיימים עלינו במלחמה, קשה לנו לראות מצב שבו תל אביב ננטשת ונהרסת. כשמתארים לנו מצב שבו ישראל תחדול מלהתקיים, אנחנו לא באמת יכולים לתפוש מצב כזה, לא ממש. אני רק חושב, שאילו אירוע כלשהו כזה קורה באמת, מה שעצוב (וגם מה שמופלא) הוא שנסתגל למציאות החדשה ברגע. תוך דקה נהפוך מאנשים תרבותיים, סבלניים ומפונקים למכונות הישרדות שמוכנות להרוג כדי להשיג אוכל או מים או מחסה. ואנחנו נתרפק כל כך על מה שקורה לנו עכשיו, גם הדברים הרעים. אנחנו נתגעגע לימים שבהם בזנו למי שראה "האח הגדול". אנחנו ממש נתאמץ להיזכר, כמה נעים היה שיכולנו להתווכח עם ביטוח לאומי או עם שירות הלקוחות של אורנג'. שהיינו צרכנים, או לקוחות וי.איי.פי. עם זכויות. כי היה לנו. כי יכולנו. כי זה היה, ויבוא יום, אין לי ספק שהוא יבוא, אני פשוט לא יודע באיזו צורה ואיפה אני אהיה אז, שלא יהיה לנו יותר. שבאמת, אנחנו לא נכיר יותר את העולם.

אשתי צוחקת עליי, כי אני מתעקש שיהיו לנו תמיד איזה שלושים ארבעים קופסאות שימורים באיזה ארון, ויש לי את הדרכונים בשלף ואיזה אלפיים דולר. רוב הסיכויים שזה פתטי ושזה לא יעזור. אבל מקלט אטומי אני לא יכול לבנות. המצחיק הוא, שאין לנו מושג איך זה יקרה. אנחנו יכולים לחשוב ולפחד רק במושגים שהמוח שלנו תופש, והטרגדיה היא שהדמיון שלנו לא מגיע עד שם.

סליחה, אני מורבידי קצת הלילה. יכול להיות שכולנו נחיה עד שיבה טובה.


****

לפני 14 שנים•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
סיפורה של שפחה [מהדורת 2012]

סיפורה של שפחה [מהדורת 2012]

מרגרט אטווד

ניגשתי ל'סיפורה של שפחה' עם ציפיות גבוהות, בעיקר בשל המוניטין שלו כיצירה מכוננת. ללא ספק, מדובר בספר עוצמתי מבחינה רעיונית – הנושאים שהוא מעלה, השאלות על חברה, כוח ודיכוי, והמחשבה המעמיקה שמאחורי בניית העולם של 'גלעד', הם לכל הדעות מרשימים וחשובים.
עם זאת, במהלך הקריאה מצאתי את עצמי פחות מתחבר לביצוע הספרותי. אני מבין שהכתיבה המקוטעת והמסובכת נועדה לשרת את תחושת הבלבול והניכור של הגיבורה, אך בפועל, הסגנון הזה יצר עבורי מחסום. מצאתי את עצמי נאבק בכתיבה במקום להישאב לעלילה, מה שהקשה עליי ליהנות מהספר כחוויה ספרותית זורמת.
בשורה התחתונה, אני מעריך מאוד את התעוזה הרעיונית ואת היכולת של מרגרט אטווד לבנות עולם כה רלוונטי ומטריד, אך הסגנון המורכב והלא-קוהרנטי מנע ממני להפיק את ההנאה שקיוויתי לה. למי שמחפש אתגר אינטלקטואלי על חשבון זרימה עלילתית, הספר הזה בהחלט עשוי להתאים, אך עבורי הוא נותר חוויה מעיקה יותר מאשר סוחפת.

לפני 3 שבועות•
★★★★★
•חוקר הספרים
סיפורה של שפחה [מהדורת 2012]

סיפורה של שפחה [מהדורת 2012]

מרגרט אטווד

הגעתי אל "סיפורה של שפחה" כשאני מצוידת בהיכרות עמוקה עם העיבוד הטלוויזיוני המופתי. הייתי בטוחה ששום דבר כבר לא יוכל להפתיע אותי, הרי קווי העלילה המרכזיים של הספר חופפים כמעט במדויק לעונתה הראשונה של הסדרה. אולם, מרגע שפתחתי את הספר בשבת, נשאבתי אליו לחלוטין ולא יכולתי להניח אותו מידיי עד לעמוד האחרון. מדובר ביצירה פנומנלית, עוצרת נשימה ממש.
בקצרה, העלילה מעתיקה אותנו אל מציאות דיסטופית מצמררת, שבה ארצות הברית הפכה למדינת הלכה קיצונית ודורסנית בשם "גלעד". במציאות חדשה זו, נשים מופשטות מכל זכויותיהן ומחולקות למעמדות נוקשים. הגיבורה, שלפרד (ג'ון), היא "שפחה" – אחת הנשים הפוריות הבודדות שנותרו בעולם מוכה זיהום, שתפקידה היחיד והכפוי הוא לשמש כלי קיבול להבאת ילדים עבור המפקד ואשתו.
הכתיבה של מרגרט אטווד היא מלאכת מחשבת חושית ועוצמתית. היא אינה מסתפקת בתיאור יבש של המתרחש, אלא מייצרת תחושת מחנק קלסטרופובית ופיזית ממש. תחושות הבידוד והפחד הקיומי מועברות בדיוק כה חד ואכזרי, עד שהרגשתי את חווייתה של הדמות הראשית עמוק בתוך הקרביים שלי.
עם זאת, הפער בין הספר למסך הוא תהומי ומעורר מחשבה. ג'ון של הספר היא ההפך הגמור מהדמות הטלוויזיונית הלוחמת. היא איננה גיבורה נועזת ובעלת ביטחון עצמי, אלא אישה רגילה, חרדה ופסיבית, שכל רצונה הוא לשרוד את המכבש הדורסני של המשטר – תובנה שהייתה קשה לעיכול אך מדויקת מבחינה פסיכולוגית. בנוסף, שאר הדמויות בספר נותרות שטחיות ומצומצמות ביחס לעומק שהוענק להן על המסך. היכן סרינה ג'וי המהפנטת (שבספר מתגלה בכלל כאישה זקנה, חולה ומרירה), המפקד, או ניק, שכמעט ואינו רלוונטי? איפה דודה לידיה האגדית? הכל מתווך אך ורק דרך מבטה המבודד והמוגבל של הגיבורה.
באמת התפלאתי שהספר ככ קצר, לעומת הסדרה שהיתה ארוכה ומפורטת...
ראוי לציין כי למרות העיסוק בתמות קשות ומטלטלות, אטווד מפליאה להעביר את הטירוף הזה בריסון מופתי ובשפה נקייה. אין כאן תיאורים גרפיים זולים, סצנות מיניות מפורשות או אלימות בוטה לשם הזעזוע. הניכור הקר והמאופק הזה הוא-הוא שמעצים את האפקט הפסיכולוגי והופך את היצירה למצמררת פי כמה.
כמי שמאחוריה רקורד קריאה עשיר ומגוון מאוד, אני יכולה לומר בלב שלם: זהו אחד הספרים העוצמתיים ביותר שקראתי בימיי. הוא מתברג ללא ספק בתוך העשירייה הפותחת של רשימת הספרים שלי מאז ומעולם. יצירת מופת ספרותית שחובה לקרוא, גם – ובעיקר – למי שסבור שהסדרה סיפקה לו את התמונה המלאה.

לפני 3 שבועות•
★★★★★
•ליליאן די
סיפורה של שפחה [מהדורת 2012]

סיפורה של שפחה [מהדורת 2012]

מרגרט אטווד

לאחר ששכך הבָּאז, ובאיחור אופנתי, הגעתי לספר הזה של אטווד. זה לא הספר הראשון וגם לא השני שלה שאני קורא, ומאחר ואני חובב דיסטופיות באתי עם ציפיות גבוהות.
על הסיפור עצמו אין יותר מידי מה להרחיב, אני מניח שכולם מכירים או שמעו. בקצרה, בעתיד הלא רחוק, לאחר הפיכה, ארה"ב נופלת לידי אוונגליסטים קיצונים שמקימים בחלקים ממנה תיאוקרטיה קיצונית – "רפובליקת גלעד". בעקבות ירידה חדה בילודה נוצר מעמד חדש של נשים המשמשות מעין פילגשים למעמד העליון של בכירי גלעד, אך ורק למטרת ילודה. הנשים הללו לבושות בלבוש מיוחד, והן גרות בבית של האדון ואשתו, אך נשלל מהם כל חופש או יכולת ביטוי עצמי, והן נמצאות בפיקוח מתמיד. נאסר עליהן לנעול את דלת חדרן, אסור להן לעזוב את הבית ללא רשות, וגם זה רק כדי לערוך קניות, בזוגות, כאשר גופן ופניהן מוסתרות, ועוד שלל הגבלות.
אטווד בנתה את הסיפור כך שהעולם הדיסטופי נחשף מעט מעט, אך עדיין משאיר לא מעט נעלמים. לא אהרוס למי שלא קרא אם אספר שבסוף הספר מתברר שהסיפור המסופר מפיה של שלפרד, אישה-פילגש החיה ברפוליקת גלעד, הוא למעשה תמלול של הקלטה שנמצאה לאחר שנים רבות, לאחר שרפוליקת גלעד כבר אינה קיימת עוד. הסיפור עוקב אחרי חייה של שלפרד, ונודד בין חייה שלפני המהפכה, לחייה האומללים לאחריה. הספר מתמקד בעיקר בעולמה הפנימי של שלפרד, הוא מסופר בקור רוח, כאשר גם דרמות גדולות בחיי הגיבורה מסופרות באיפוק, וגם הסוף שלו די פתוח, כך שמי שמחפש ספר מתח או סיפור גדול מהחיים, לא ימצא את זה בספר הזה.

ב-2017 אטווד טענה שהרומן אינו אנטי-דתי, אלא מביע התנגדות לשימוש בדת ככסות לעריצות. הניסיון מלמד שהיא צודקת. עריצות ורודנות, משתמשים בשלל הסברים, מדעיים (נאציזם), כלכליים (סובייטים) או דתיים (איראן ודומיה), כדי להצדיק את הטירוף שלהם. דיסטופיה טובה, המתארת עולם עתידני קודר, אמורה להציף בעיות שקיימות בהווה שהביאו לאותו עולם מסויט. גם כאן, בספר שנכתב ב-1985, הבעיה הראשית שאיתה העולם מתמודד, הוא הבעיה הדמוגרפית החמורה והתפרקות המשפחה. העולם המודרני שהביא לחופש פרט קיצוני, ולאפשרות של קיום יחסים בלי ילודה, מאיים בסופו של דבר להביא לכליונה של החברה המערבית. הנקודה הזו, שתגובת הנגד שלה הביאה להקמת רפוליקת גלעד, עדיין מאיימת על העולם המערבי, כך שאם לא רפוליקת גלעד, העתיד הקרוב כנראה יביא בהכרח לרפוליקה איסלאמית קיצונית באירופה וארה"ב, שאת הניצנים אנחנו רואים כבר היום.

לסיכום, מרגרט אטווד יודעת לכתוב, והספר, כנראה בניגוד לסדרה (שלא ראיתי, ולא החלטתי עדיין אם לראות), עוסק יותר בעולם הפנימי של הדמות, ובהצגת דילמות פילוסופיות, ותובנות נוגות על המצב האנושי, אך לטעמי זהו לא הטוב שבספריה. עד שיוכח אחרת, אני עדיין חושב שעין החתול הוא הספר הטוב ביותר של אטווד.

לפני שנתיים•
★★★★★
•יוסף
סיפורה של שפחה [מהדורת 2012]

סיפורה של שפחה [מהדורת 2012]

מרגרט אטווד

ספר טוב. מפחיד. אחרי כל מה שקראתי על הספר ועל הסדרה בטלביזיה, הסתקרנתי וקראתי. לא קל לקריאה. כתוב היטב מעורר מחשבה.

לפני שנה•
★★★★★
•רוני
סיפורה של שפחה [מהדורת 2012]

סיפורה של שפחה [מהדורת 2012]

מרגרט אטווד

מאז ששמעתי על הסדרה של HBO שזכתה בפרסים רבים וגיליתי שהיא מבוססת על ספר, רציתי לקרוא אותו. קראתי באינטרנט על מה זה "סיפורה של שפחה" והבנתי שצריך בגרות מסוימת כדי להעז לקרוא. בכוונה תמיד דחיתי את הקריאה של הספר הזה, כדי שאבין אותו כמה שיותר בעתיד כשאהיה בוגר יותר. חלפו 3 שנים והחלטתי שהגיע הזמן, והעזתי לקרוא את הספר (בשבילי זה דרש אומץ).

הסיפור הוא דיסטופי ומתרחש ב"רפובליקת גלעד" - דיקטטורה צבאית שהשתלטה על ארצות הברית. בספר הזה מרגרט אטווד פורצת את הגבולות והולכת בגדול: כליאת נשים והפיכתן לכלום מלבד רחם פוטנציאלי להוליד ילדים לגברים מהמעמד השולט. הסיבה היא שהרבה נשים הן עקרות עקב מחלות מין וזיהום סביבתי.

הרעיון לכשעצמו מזעזע. הספר כתוב מנקודת מבט של השפחה שלפרד, אישה ששינו את שמה ל"של פרד", כי היא שלו: פרד הוא המפקד שלה שהקשר ביניהם הוא קיום יחסי מין כשהיא שוכבת פיזית על אשתו (זאת הדרך החוקית היחידה לפי הדת). כל מה שהיא צריכה לעשות בזמן המצב זה לא לזוז ולהסתכל על התקרה. פעם בחודש הם נפגשים בשביל לנסות להכניס אותה להיריון, ורגע לפני מבצעים טקס דתי.
לא בכדי הכותרת "סיפורה של שפחה" (ובייחוד המילה שפחה) על עטיפת הספר מסתירה את פיה של האישה הלבושה באדום. שלפרד ושאר הנשים שהיא חיה איתן מחוייבות ללבוש רק את הגלימות האדומות והכנפיים הלבנות, והן כמעט לא מדברות; אסור להן להתנגד אף פעם וחובה עליהן לציית.

לא מבינים את כל זה ישר מההתחלה. הכל נבנה מאוד לאט ובאריכות. מדי פעם יש רמיזות לסיבה שכל זה קורה, ורק לאחר עשרות עמודים אנחנו כבר יכולים לחבר חלק מהסיפור בראש. יש קפיצות בזמן – כי הדבר היחיד שלא לקחו לשפחה הוא את חופש המחשבה, אז היא נזכרת בחיים שהיו לה בעבר, ותוך כדי הקוראים חושבים ביחד איתה שאנחנו צריכים להעריך את מה שיש לנו. לאו דווקא בגלל שלא רע לנו, אלא כי אנחנו לא יודעים מה צופן העתיד. לפני שנה – מי היה יכול לחשוב שתפרוץ מגיפה שתתפשט בכל העולם, מעל מיליון וחצי ימותו, כולם יהיו עם מסכות ולא נראה עוד את הפנים אחד של השני, אלפי אנשים ייכנסו לבידוד וכל המדינה תיכנס לסגר שלישי? זה באמת נשמע כמו ספר מדע בדיוני פוסט אפוקליפטי לכל הדעות.

נצלו את הזמן וקראו את הספר שמעלה לא מעט נקודות למחשבה. אני תהיתי: האם הספר הזה מצליח להסביר לנו שבני אדם יוכלו לשרוד בכל מצב? או דווקא להפך – כי בספר מתוארת חומה שבכל יום כמעט שלפרד הולכת לשם ומסתכלת על הגופות התלויות שם, של אנשים שנרצחו כי קראו תיגר על השלטון.
זה בהחלט ספר מיוחד. אטווד לא כתבה את הספר הזה כדי שיהיה לכם כיף. היא כתבה אותו מתוך חשיבה רציונלית של "מה היה קורה אם...?" והיא תכננה לגרום לתנודות ברגשותיכם.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•תום
סיפורה של שפחה [מהדורת 2012]

סיפורה של שפחה [מהדורת 2012]

מרגרט אטווד

האמת שלא תיכננתי לכתוב ביקורת על הספר הזה. קראתי אותו לפני שבועיים בערך ולא יצאתי מגדרי. הרגשתי שהוא לא רע, אבל גם לא מספיק טוב. לא יכולתי לנסח במדויק מה איכזב אותי, והחלטתי שאסתפק בדירוג בינוני (***) ואמשיך הלאה. הבוקר קראתי את הביקורת היפה של אלון (מתחתיי בעמוד זה), ופתאום הבנתי מה אני רוצה להגיד. אני מזדהה עם כל מה שאלון כתב ברמת התחושות והחרדות האישיות, אלא שאני רוצה להתרכז בספר עצמו ולהוסיף "אבל...".

גם לי, לפעמים, כשאני לבדי, נוסעת במכונית או מקפלת כביסה, יש שברירי רעיונות או מחשבות מצמררות של מה היה אילו. מה היה אילו פתאום האיראנים היו פולשים לישראל וכובשים אותה. מה היה אילו ישראל היתה הופכת למדינת הלכה. מה היה אילו פתאום היתה נופלת עלינו פצצת אטום, או השקל היה מתרסק והופך ללא שווה כלום.

בכמה דקות של מחשבה, המוח החרדתי שלי מפיק המון רעיונות ואני רואה לנגד עיני תמונה מסויטת. אלא שבאופן טבעי, את עצמי קשה לי להפתיע. הדמיון שלי נעצר בנקודה מסוימת, וקשה לי להוסיף את הפרטים הקטנים והחיוניים לתמונה הכללית כדי להרגיש עד הסוף איך זה יהיה. לו יכולתי לעשות את זה, אני מניחה שהייתי מנסה לכתוב על זה ספר.

לכן אני נמשכת לספרים שירחיקו הלאה. שימחישו עבורי את מה שהדימיון השברירי שלי משרטט בכלליות. שיעמיקו מעבר למה שחשבתי עליו בעצמי בשלוש דקות של עמידה בפקק, ויפתיעו אותי. יוסיפו לי חומר למחשבה.

וזה בדיוק מה שמרגרט אטווד בספר הזה לא עושה. היא אמנם בוחרת לתאר מציאות הזויה שלא שקשורה דווקא לתסריטים שאני מריצה במוחי, אלא כזו ששורשיה נטועים יותר בפוליטיקה הפנים-אמריקאית אבל זה לא משנה. לצורך העניין היא מתארת עולם אפל ומפחיד, אבל היא מגיעה בדיוק עד למקומות שיכולתי להגיע אליהם בעצמי בחשיבה של כמה דקות. לא מעמיקה מעבר לתיאור המצב ולהתרפקות הנוסטלגית על מה שהיה קודם (כלומר, מה שיש לנו עכשיו), ולא מספקת שום ערך מוסף.

הכי בעייתי מבחינתי שהיא גם לא מספרת סיפור מאוד מעניין על רקע העולם שיצרה. זה כאילו שהיא רק מציירת את הרקע של התמונה, ולא את התמונה עצמה. הקריאה מלווה מלכתחילה בסקרנות גדולה להבין מה קרה ואיך בדיוק הגיעו למצב הזה, אלא שאטווד מטפטפת את הפרטים לאט-לאט, לאט מדי, ולמעשה עד סוף הספר לא מקבלים את ההסבר המלא, ולא מקבלים סיפור של ממש.

בקיצור, אותי בשלב מסוים הספר קצת התחיל לשעמם. נסע ונסע על מסלול ההמראה, אבל לא המריא. יכול להיות שזו בעיה אישית שלי, ואין בביקורת הזו תרומה כלשהי לכלל ציבור הקוראים. אולי זה רק הדמיון שלי שבמקרה מייצר תמונות דומות מדי לזה של אטווד ולכן יצאתי בתחושה שהספר טריוויאלי מדי. אולי. אבל בזכות הסקירה הנפלאה של אלון לפחות הבנתי מה אני חושבת על הספר הזה, וזה גם משהו. שיהיה. לפרוטוקול לפחות.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•קוראת הכל
סיפורה של שפחה [מהדורת 2012]

סיפורה של שפחה [מהדורת 2012]

מרגרט אטווד

אמור לי ממה אתה מפחד ואומר לך מי אתה.
או לפחות, במה אתה מאמין.

לכולנו יש פחדים.
חלקם רציונליים יותר, חלקם פחות.
חלקם אידיאולוגיים יותר, חלקם פחות.
כן כן. אמרתי אידיאולוגיים.

מה מפחיד יותר?
טרור?
או הפגיעה בזכויות הפרט, שהחירויות שהמדינה לוקחת לעצמה בכדי להתמודד עם הטרור, עלולות להוביל אליה?

החשש שמא תקום בארה"ב תאוקרטיה נוצרית קיצונית?
או שמא החשש שתקום שם תאוקרטיה מוסלמית קיצונית?

האמת היא, שאין לנו מושג.
כלומר, הכל מפחיד.
מה מפחיד יותר?
מן הסתם, מה שהסבירות להתרחשותו גבוה יותר.
רק שכידוע, קשה להתנבא.
במיוחד בכל מה שנוגע לעתיד.(*)
אז לכו תחשבו סבירויות והסתברויות.

אבל השאלה היא, כמובן, לא רק מה מפחיד יותר.
השאלה היא, האם יש לנו אינטרס שאנשים יפחדו. כדי להניע אותם לפעולה כזו או אחרת.
ואם כן - אז ממה בדיוק רצוי לנו שיפחדו.
שיח של הפחדה, מה שנקרא.
(כך, מן הסתם, היה מסווג הספר "סיפורה של שפחה" אם היה מוסב על תאוקרטיה מוסלמית דווקא, שצמחה בארה"ב. בתוספת אסלאמופוביה וגזענות.
אבל הוא מוסב על תאוקרטיה נוצרית דווקא, וזה משהו אחר.
לא צריך להיות גזען או אסלאמופוב כדי לפחד מהימין-הנוצרי-השמרני האמריקאי, כידוע.
עוזר גם שלאטווד יש תועפות של כשרון ויופי של כתיבה).

ולכן -
אמרו לי ממה אתם מפחדים, מה אתם מספרים לאחרים שמפחיד, ואומר לכם באיזה צד של המפה הפוליטית אתם נמצאים.
אם פחד הוא עניין אישי, הרי שבמקרה הזה אין ספק שהאישי הוא הפוליטי.

ומאחר ואטווד ואני אינן מחזיקות באותו סט ערכים הרי שגם איננו מחזיקות באותו סט של פחדים.
ומה שנראה בעיניה אקטואלי כל כך, ממש מצמרר, יכול לקרות כל רגע, נראה בעיני מעט מופרך, שלא לומר מגוחך.
בהתחשב, כמובן במגבלות הידועות והנזכרות לעיל לגבי היכולת שלנו לחזות את העתיד.
דברים שנראו מופרכים הרבה יותר כבר קרו, אז מי יודע.
(אבל תכלס, מה אכפת לי להצהיר בביטחון שהכל מופרך.
הרי אם יתממשו פה התחזיות של אטווד, ככל הנראה לא נוכל להיפגש כאן בשביל שתגידו לי "אמרנו לך!").


בכל זאת, כשיוצאים מנקודת הנחה שדתות באשר הן אינן אלא כלי פאטריארכלי שנועד לאפשר לגברים לשמור על עליונותם ולשלוט בנשים, אז קל להמציא דת שבה חל איסור חמור על הפלות, אבל חיסול תינוקות שנולדו פגומים הוא לגמרי סבבה.
הפלה היא פעולה שמאפשרת לנשים חופש בחירה לגבי גופן, ולכן משטר פאטריארכלי יאסור אותה.
תינוק חולני, לעומת זאת, הוא מעמסה על הגבר המפרנס. השקעה שלעולם לא תשתלם. אז למה לא להרוג אותו.

אבל מי שרואה את כל הקונספט של דת באופן קצת שונה, יודע שדתות האוסרות הפלה אוסרות אותה מכיון שהן משוות את מעמדו של עובר למעמדו של תינוק, ולכן אין "להרוג" עובר כשם שאין להרוג תינוק.
ואם הרג תינוקות מותר... אין שום סיבה דתית לאסור על בדיקות הריון שיוכלו לאתר את התינוקות הפגומים מלכתחילה ולחסוך הרבה זמן ומשאבים. אין שום סיבה לאסור על הפלה במקרה כזה.
בכלל, ההנחה שחברה דתית פונדמנטליסטית שהפוריות והילודה עומדת בראש מעייניה תוותר על רובו המוחלט של המערך הרפואי שיכול להוביל לתוצאות הרצויות היא קצת... מוזרה.
כמו גם ההנחה שחברה דתית-שמרנית באופן קיצוני תפתח ליברליות קיצונית באופן בו היא קוראת, מפרשת ומיישמת את התנ"ך.

אבל הספר, כאמור, כתוב היטב. סוחף ומרתק.
אם הוא ידיר שינה מעיניכם או לא - זה כבר לא לגמרי תלוי באטווד.
זה תלוי בכם.

(*)טוב, אז כתבתי "כידוע", כי אני לא בטוחה בקשר למקור הציטוט. גוגל אומר נילס בוהר. האמנם?

לפני 8 שנים•
★★★★★
•רויטל ק.
סיפורה של שפחה [מהדורת 2012]

סיפורה של שפחה [מהדורת 2012]

מרגרט אטווד

ואוו. מפחיד. באמת מפחיד. דמיינו מה יקרה אם במאה שערים יארגנו בחשאי מליציות חמושות ובשיתוף פעולה עם חרדים קיצוניים מכל העולם יכנסו לכנסת ויטבחו בכל הממשלה שלנו בבת אחת. ואז בשיתוף פעולה הזוי בין ראשי ההנהגה החרדית והצבא ישתלטו על המדינה. הם יכריחו את כל הנשים ללכת עם מטפחות ואת הגברים ללבוש שחור, לגדל זקן וללבוש שטריימל גם באוגוסט...
טוב. זה לא בדיוק מה שקורה בספר אבל לא רחוק. מדובר בסוג של פנטזיה שנכתבה ב-1985 ויוצאת כיום לאור מחדש בישראל בתרגום חדש ומוצלח מאוד יש לאמר. הספר מתאר את עלייתה של רפובליקת גלעד שהינה רפובליקה שהחריבה את ארה"ב. הרפובליקה היא אמנם דמיונית ובדיונית אך מבוססת למעשה על ערב רב של כל תחלואות משטרי הדיקטטורות בעולם והמהפכות הקטלניות והרצחניות. הסופרת לא פסחה על אף תופעה שלטונית רצחנית ככל שידוע לי מהמאה ה-20 ושילבה את האלמנטים המזוויעים בספר. כך למשל ניתן לזהות בו תופעות שלקוחות הישר מהטרור הפוליטי של סטאלין. יש גם מקום של כבוד לגולאגים. יש אלמנטים שנלקחו מהשיטות האכזריות של הסינים בטיבט.יש הרבה מקום של כבוד בספר למהפכה באיראן ובאמת שהאנושות סיפקה לסופרת אין ספור דוגמאות והשראה על מנת להמציא את רפובליקת גלעד המזוויעה המתוארת בספר.
רפובליקת גלעד היא שלטון דתי קיצוני ורצחני אשר אינו מכיר בזכויות אדם ואינו מכיר בזכויות נשים. כל מי שמתנגד למפלגה - מושמד. הדבר ביחיד שקדוש בעיניהם זה ילודה ולשם כך הם לוקחים את כל הנשים הלא נשואות או אלו שנישאו שלא כדין (וזה אומר שהתגרשו פעם או נישאו לגבר שהתגרש בעבר) מפרידים אותן מחייהן ומיקיריהן ומותירים להן שתי ברירות: האחת - ללכת למחנה עבודה בו יש פליטה רדיואקטיבית שתקצר את תוחלת חייהן והן יעבדו בפרך עד שימותו מוות כואב. השנייה - להיות שפחות של מפקדים - אנשים בכירים במפלגה חשוכי ילדים שנשותיהן הוגדרו כעקרות (כל אישה שלא ילדה היא עקרה, ברפובליקת גלעד אין גברים עקרים) וללדת להם ילדים.
גיבורת הספר היא "שלפרד". אין לה באמת שם. המשמעות של שמה הוא שהיא של פרד. המפקד שלה הוא פרד. כשתוצב אצל מפקד אחר גם שמה ישתנה. הספר מתאר דרך קולה וראיית מבטה של שלפרד את המהפכה בארה"ב ואת אימת השלטון של רפובליקת גלעד. הספר כתוב בצורה קולחת ומעניינת מצית את הדמיון ושופך אור על התופעה הכי מעניינת בפסיכולוגיה האנושית - היכולת להסתגל ולשרוד בכל מצב.
מומלץ מאוד.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•דבידו
דירוג
5.0
לפני 13 שנים

“סיפורה של שפחה הוא ספר נדיר ומיוחד. הוא שייך לזן הספרים שגורמים לקורא לבחון מחדש את עולמו בסיום הקרי”