לא משנה כמה ספרים ממתינים על המדפים שאקרא אותם אני תמיד נמצא בחיפוש אחר הספר הבא שיגרה אותי ויהיה זה שכשאחזור איתו הביתה אתחיל מיד לקרוא אותו. מה שגירה אותי בספר הזה הוא העניין שאני אוהב לקרוא ספרים שמביאים קטעי חיים, אני צמא תמיד להכיר חיים אחרים שחולפים לידי בזמן שאני חי את חיי אבל לא חסר רגישות כלפיהם.
בא לי לומר לכם שאם אתם נמנעים מביקורים בבתי-אבות בגלל קיטורים של הגיל השלישי תוותרו על הקריאה בספר הזה, אבל דווקא בגלל שגם אנחנו קרוב לודאי (בואו לא נתכחש לכך) נגיע ביום מן הימים לשלב הזה בחיים מרתק לקרוא את הספר שבין אם הוא אמיתי או לא יש לו כמה פרטים שנכונים לחייה של הסופרת.
גיבורת הספר מצליחה לרתק אותנו ולא משנה מה פער הגילאים בינינו נראה שמהפגישה הזאת לא בא לנו לקום ולעזוב אלא פשוט להישאר עם הזקנה שמספרת לנו על חייה ועל ילדיה, שבלי להרוס לכם רק אומר שלעניין הכתיבה היא הגיעה בזכות או בגלל (כמובן תלוי איך מסתכלים על זה) בתה שכאילו אמרה לה שהכתיבה תארח לה חברה.
סיימתי לקרוא את הספר הזה תוך כמה שעות וקראתי אותו ביודעין שלא רק שהוא נכתב בגוף ראשון על ידי מי שמגדירה את עצמה כ"שום אדם" אחרי שזרקו אותה בעל כורחה לחיות בבית אבות והיא עוד מרגישה צעירה ברוחה, כפי שהיא מתארת את זה באחד הקטעים בספר רק שהיא מביטה במראה היא רואה את הקמטים שעל עורה, אלא גם כניצולת שואה, היא לא אומרת את זה בפה מלא. אני באופן אישי מוצא פתיחות לעניין הזה בזכות כך שבמשך השנים קראתי את ספריו של פרופ' מריאן רבינוביץ' ז"ל.
הספר גרם לי לגעגועים (שבשלב זה לא קל לי לדבר עליהם) אבל אני מתכוון גם לקרוא את ספריה האחרים של אסתר אורנר שעד כמה שאני יודע גם בהם מובאים קטעי חיים שתורגמו מצרפתית, בתקווה שדרכם אולי אצליח לראות קווים ברורים יותר בין מציאות לדמיון. ספר שהוא מונולוג מאוד מעניין, ולדעתי אפשר לעבד אותו להצגת יחיד.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
