"אני לא אוהב ספרים שהגיבורה שלהם היא בת" עיקם הבן שלי את הפרצוף מול הספר.
למה אתה לא אוהב ספרים כאלה? התעניינתי.
בשלב מסויים בילדות שלי, גם אני העדפתי להימנע מספרים נטולי דמויות נשיות. אבל זה כנראה לא היה קריטריון מוחלט. עובדה שאהבתי כל כך את הכיתה המעופפת, שלושים וחמישה במאי, המגדל הפורח באויר, האקלברי פין...
"אמא, אני מבין למה הוא מתכוון" הרים הבכור את העיניים מהספר. "גם אני לא אוהב ספרים כאלה - לא שהגיבורה היא בת, אלא שהם על... כל מיני דברים של בנות, אהבה ושטויות כאלה" סיים וצלל בחזרה לתוך האסופית.
לא, לא ניצלתי את ההזדמנות להעביר להם סמינריון מזורז בסוגיות של מגדר ופמיניזם.
כאמור, גם לי היו העדפות מגדריות משלי כילדה.
מלבד זאת, מדובר על ילדים שרשימת הקריאה המשותפת שלהם כוללת את בילבי, מדיקן, רמונה,הרייט המרגלת, סוד הגן הנעלם, נסיכה קטנה, אורה הכפולה, מטילדה... הבכור, אגב, סיים בינתיים את האסופית ודורש בתוקף לקחת את ספרי ההמשך מהספריה בהקדם האפשרי.
איגריין האמיצה הצטרפה לרשימה ונבלעה במהירות השמורה לספרים מרתקים במיוחד.
טוב, יש לציין שמדובר בספר די מאוזן מבחינה מגדרית: מלבד הגיבורה שלו, איגריין, לוקחים חלק משמעותי בעלילה גם ההורים שלה, אחיה הגדול ואביר מיוסר ואבירי במיוחד.
איגריין, בת למשפחת קוסמים, לא מוצלחת במיוחד בכישופים, בניגוד להוריה ולאחיה הגדול.
יותר מכל היא חולמת להיות אבירה ומסתבר שעם חרב היא הרבה יותר מוצלחת מאשר עם שרביט.
מכאן והלאה מגיעות ההרפתקאות, והן מרתקות ומשעשעות כפי שמצופה מספר ילדים טוב.
וכן, יש פה כנראה גם מסר מגדרי. היפוך התפקידים בספר בולט: האח הגדול נשאר בבית ועוסק במלאכת הכישוף, מלאכה שבאופן מסורתי מקושרת הרבה פעמים לנשים, בעוד שהאחות היא זו שלא נשארת בבית, שיוצאת להרפתקאות ומאמצת את קוד האבירות הגברי.
עם זאת, אפשר לשים לב לחריגות מסויימות בהיפוך הזה:
קודם כל, האח שנשאר בבית מגן עליו מפני הפולשים, ומגלה כישורי לחימה לא פחות טובים משל איגריין, גם אם הם תלויים בכישוף ולא בחרב.
אבל מעבר לזה, אפשר לראות שלמרות היפוך התפקידים, נוצר פה היפוך על היפוך:
בעוד שבעבר גברים יכלו לצאת מהבית, להילחם, להשיג הישגים בעולם שבחוץ, ונשים היו מוגבלות לתחום הבית ומלאכותיו, והניסיון לעסוק בכישוף היה לעיתים הדרך היחידה לנסות לחרוג מגורלן המוכתב מראש, במציאות שמתאר הספר המצב הוא הפוך: כישורי הקרב ושמירה על קוד האבירות הם לא יותר ממשחק, אין להם ערך בעולם שבו שולט הכישוף ואנשים מרושעים מסוגלים להשיג מה שהם רוצים באמצעותו. (אם כי יש לציין שאיגריין בהחלט משיגה הישגים משלה בזכות אומץ לבה ויכולותיה. אך ללא הכישוף - לא היה לה סיכוי).
יוצא שהאח הגדול הנשאר בבית - הוא זה שיכול להשיג הישגים אמיתיים בעולם, בעוד שאיגרין האמיצה היא באמת מאוד אמיצה.. אבל חסרת תועלת בעולם האמיתי, זה שבו אלו שנלחמים בה לרוב לא מקפידים לשמור על קוד אבירי ונאצל. האם חזרנו בסופו של דבר לסוג של חלוקה מסורתית בין דמויות גבריות ונשיות?
ואכן, בסיום הספר האביר המיוסר יגיע למסקנה כי עליו ללמוד מעט כישוף כדי להצליח במלאכתו בעתיד, וגם איגריין מתגברת לפרקים על סלידתה מכישוף כדי לקדם את מטרותיה.
וזה כמובן בסדר גמור, כי בסופו של דבר, ולמרבה השמחה, לא מדובר בפמפלט דידקטי אלא בספר, ספר כיפי.
וכששאלתי את הבן שלי אם נהנה מהספר למרות שיש לו גיבורה, הוא אמר בנחרצות שאיגריין היא בכלל בן. ההורים שלה, המכשפים, פשוט כישפו אותו להיות בת, וכך נוצרה בת שאוהבת מלחמות ואבירים.
טוב נו. אולי בכל זאת נדרש פה סמינריון במגדר ופמיניזם.