****




פיליפ רות הוא סופר יהודי. היהודיות זולגת מכל שורה ומכל תו, אבל לא היהודיות של בני ברק או השטייטל, אלא היהודיות האמריקאית החצי-חילונית הדביקה, הרגשנית, העממית ועתירת הפולקלור, ההומור, היידישקייט והז'רגון, שבה יהודים הם יהודים כמו שבסופרנוס האיטלקים הם איטלקים.
"זעם", או הספר-בכריכת-עכשיו-הסרט שאני קראתי שנקרא "התפכחות" דווקא, ממשיך את הקו היהודי של "מה מעיק על פורטנוי" אבל כך שנגרע ממנו חלק ניכר מהעיסוק והמחשבה הפתטיים והבלתי פוסקים בסקס, נוזלי גוף ושיקצעס. מה שנשאר הוא סיפור יציאתו מהבית של מרקוס בן הקצב (הכשר) מביתו לטובת לימודים בקולג' המרוחק ככל האפשר מבית אביו. בקולג' הוא מנסה להתרכז בלימודים אבל אינו מצליח ממש, כי מסתבר שגם לפני שהמציאו את הפייסבוק היו הסחות דעת מלוא העין, ומרקוס מוצא את עצמו בוהה ברגלה היורדת ועולה של סטודנטית שיושבת לידו בספריה, או רב עם שותפיו לחדר על רקע שעות שינה שונות, או מתבאס שהוא צריך לפקוד שיעורי תיאולוגיה משמימים ולהתפרנס ממלצרות.
בסופו של דבר, גם אם הספר הזה קריא מאוד (וקצר), לא היה לי ברור מה הערך המוסף שהקורא מקבל ממנו, אם נשים בצד רגע את העובדה שיש פה סיפור קטן, מינורי ופשוט למדי. מה, שהחיים הם כלום ולפעמים דבר נורא קטן הוא בעל השפעה נורא גדולה? זו לא נקודה כל כך מעניינת, מה גם שלהתגשמות שלה בסיפור יש נופך פשטני.

עם זאת, לא יכולתי שלא להתרשם מכך שארצות הברית הפוריטנית של 1951 שונה כמרחק שמיים וארץ מארצות הברית דהיום. מתיחות קולג' בסגנון של "הבנים הלכו למגורי הבנות כשהם לבושים בתחתוניהם בלבד" היו עילה לגירוש מהקולג' וגיוס כפוי למלחמה בקוריאה, בעוד שהיום הדיקן וצוות ההנהלה היו וודאי מוחאים כפיים ומתרשמים מכמה יפה ההיפסטרים מביעים את שאט נפשם מההתמסחרות של העולם ומהאפרטהייד בפלסטין. או משהו.

****

אפשר לומר על פיליפ רות שהוא כתב אותו ספר עשרים פעמים. המתכון כולל: ילד/נער/בחור/גבר שנולד בערך ב-1932, גדל בשכונה היהודית של ניוארק מדינת ניו ג'רזי, הורים לו ממעמד בינוני-מינוס שהבן המוכשר עתיד לצאת ממנו בדרכו לגדולות, תוך התוודעות לעולם החיצוני הלא יהודי על מדשאותיו רחבות הידיים ועל בנותיו המפתות. בעצם הוא כתב על עצמו, מן תרגיל של לדמיין את תוואי חייו אילו היה פרט זה או אחר שונה טיפה.

כזה גם הספר שלפנינו. אילולא כבר קראתי שישה-שבעה מספריו, הייתי אומר שזה אחד מהספרים הטובים שקראתי אי פעם. לכן הפתרון הוא להשאיר רווח של כמה שנים טובות בין ספרי פיליפ רות. וזה עובד. (אחרים מסוגלים לגמוא אותם בקצב מואץ; אני מכיר אדם שכתב עבודת מסטר על פיליפ רות, וככל הנראה יצא שלם בנפשו.)

גיבור "זעם" הוא אדם רב סתירות. חכם, אבל טיפש ברגעים הכי לא נכונים. רציני ומאופס על מטרה ארוכת-טווך, אבל דווקא ברגעים קריטים נעלמת שליטתו העצמית. קל לאהוב אותו, לכן כגודל ההזדהות כך גודל העצב בסוף.

לגבי חמשת הכוכבים שנתתי לספר, אודה שכוכב אחד זה על הזדהות אישית עם התפאורה התרבותית. עולם יהודי ניוארק של שנות ה-30-40-50 אינו העולם שלי גם לא של הוריי, אבל הוא כן העולם של הורי הילדים שלמדתי אתם ביסודי ובתיכון, והוא עולמם של הורי אשתי. במידה מסויימת זה היה גם העולם שלי, למרות המהפכה החברתית שעברה ארה"ב בשנות השישים, מהפכה שעקרה את השכונות היהודיות בערים המתועשות (בניוארק היא שרדה עד 1965), ומחקה מושכלות יסודיים של התייחסות בין המינים, ושל כללי התנהגות בכלל. אבל נשמר הרבה מהתרבות של המעמד העליון (ואלה ששאפו להצטרף אליו): החשיבות שיוחסה ליושר, לדבקות במשימה (מה שהיא לא תהיה), להזדהות עם מוסד דת (לא משנה איזה, רק שתזדהה עם זה או אחר), ולתפקיד של קבוצות ספורט בעיצוב אישיותו של אדם הגון.

האמת לא ידעתי מה לקחת הלאה מהספר הזה. שהגורל מכתוב מראש?
אולי פשוט לחוות את האווירה, האנשים...
כמה שהאבא חשש, היה חרד וגונן על בנו, וכמה שהבן ניסה להיות בפוקוס רק על לימודים,דבר לא עזר, החיים הובילו לכיוון מסוים וכואב.
מדובר על בחור יהודי בשנות ה- 50 בארה"ב עם זעם נגד סביבתו במוסד הלימודים בו הוא נמצא ושאינו מוכן להשלים עם החוקים והנהלים באותו מוסד לימודים.
הוא מתמרד ,דבר המוביל בסופו של דבר לסוף הכאוב ממנו ניסו כל הזמן הוא ומשפחתו להימנע.

תענוג

בן יחיד למשפחה יהודית ממעמד הביניים במזרח ארה"ב המתחיל את לימודי המשפטים בתחילת שנות ה 50 כאשר ארה''ב נמצאת עמוק בתוך מלחמת קוריאה. הילד המוכשר של אמא ואבא עושה כל מה שצריך כדי שהוריו יהיו גאים ובין היתר עוזר לאביו באיטליז המשפחתי. אביו הוא קפדן ומקצוען חסר פשרות וזוכה להערצת בנו הצעיר. אולם לקראת בגרותו של הבן היחסים עולים על שרטון כאשר האב הופך להיות חרדתי ואינו מרפה מבנו שלא יכול לדאת יותר את דאגתו של אביו בורח לקולג' מרוחק והרבה פחות אינטלקטואלי ויהודי מהקולג' שהיה בו בשנתו הראשונה. בקולג' המרוחק והשמרני הבחור הליברלי עובר חוויות קשות מבחינתו והזעם שמצטבר בו משתלט עליו ומפיל אותו למלכודת שתעלה לו ביוקר. יש ב"זעם" את השנינות שהפגין רות' ב"מה מעיק על פורטונוי" אך הפעם במינונים הנכונים, יש בו את ההסתכלות הרחבה על החברה האמריקאית כמו למשל "בקנוניה נגד אמריקה" והוא כתוב נפלא. אהבתי כל רגע ואני ממליץ עליו בחום רב.

רק 6 שנים חלפו מאז סיום מלחמת העולם השניה כשמשפחת מסנר המורחבת איבדה שני בנים והנה שוב מאיימת מלחמת קוריאה על הבן הנוסף העתיד לשרת בצבא. מרקוס מסנר הוא הבן הטוב, העוזר תמיד, המוציא ציוניים לתפארה. חוץ מציונים הוא גם לא נרתע מלהוציא קרביה של תרנגולת, להכין אומצות ולבוסס בדם כשצריך. אחרי ככלות הכל, לאבא יש אטליז כשר.

האם הספר הוא על דם ומלחמה? כן ולא. הספר הוא על אב אוהב, בעל אטליז כשר בנוארק, שנלחמם על כל לקוח קבוע משום שהסופרמרקטים נוגסים בפרנסה. מרקוס הבן מסייע בידו עם סיום התיכון ותחילת לימודיו בקולג'. דווקא אז נאבקת ארה"ב במלחמה ארורה בקוריאה ודווקא אז נאבק האב בבנו האהוב רק כי זה העז לשוב הביתה לילה אחד מאוחר מהרגיל. מרקוס בוחר להתרחק מהשפעת אביו האהוב, ההופכת להשפעה ארסית ומרעילה. איך מתרחקים? עוברים ללמוד באוהיו, בקולג' מרוחק במיוחד, נידח ולא נגיש.

אבל גם בזה לא עוסק הספר, כי אם בהחלטות יומיומיות קלות ערך לכאורה, המביאות אסון בעקבותיהן. מרקוס מגיע לקולג' המרוחק, מקבל חדר לארבעה, כולם יהודים, כשמיטתו מתחת לאחר פלוסר, "טיפוס" לפי כל קנה מידה. מרקוס לא אוהב טיפוסים ובטח לא את הטיפוס הזה ומבקש העברה לחדר אחר. זו תהיה הראשונה משתיים. בשניה הוא כבר נקרא לדיקן, המבקש הסבר לכך שתלמיד מבקש שתי העברות תוך חודשיים. בסיום שיחה, אחד משיאי הספר, מרקוס מטיח בדיקן את ה-Fuck you הראשון מבין השניים. ביג מיסטייק, איך שאומרים הג'מעה. אבל בזה עוד לא הסתיימה השיחה משום שמרקוס מטיח את תוכן ארוחתו האחרונה על שטיחו של מי שזכה לקבל את ה"לך תזדיין" הראשון. זה נגמר בבית חולים, אבל הסיבה היא אחרת ממה שאתם סבורים שהיא.

בהמשך יש גם בחורה, יפה כמובן, שחתכה מה שצריך כדי להשיב את הנשמה לבורא. והסיבה? הספר לא מספר.

מפה לשם, מסנר הצעיר מביע דעתו על המנהג הטורדני, המעיק והמציק ללכת בכל יום רביעי לשיעור דת ומוסר ולהקשיב לכל מיני מנפחי שכל כחלק מהתנאי לקבל ציון לסיום התואר. יש אפשרות להתחמק מהשיעור הזה ולשלוח במקומו מישהו אחר שיחתום על טופס הנוכחות. זה יהיה המסמר האחרון בארון הקבורה הממשי.

הספר אכן ספר זועם. אין בו גרם מיותר של שומן למרות הררי שומן הנשפכים באטליז ויש אפילו אחד שבא במיוחד לקנות את השומן הלז. מרקוס מרגיש שלא מבינים אותו. הוא הרי תלמיד מצטיין, בן למופת, אדם מוסרי והבטחה גדולה למשפחה שכולה קצבים. אבל תמיד מבקשים ממנו להיות מה שאינו ובמיוחד מה שהוא לא רוצה ולא צריך להיות. זה הורג אותו ולבסוף אפילו ממית אותו. רות בוחר בנובלה צנומה זו לירוק אש וגופרית על חגורת התנ"ך שהיא הגיהנום מהשטן בעבור מי שאינו ממש נוצרי ואף יהודי הוא בקושי למרות הכשרות המחמירה. למעשה, אפילו לנוצרים שיעורי יום רביעי הם כורח נוראי. אבל מה לעשות ואפילו אם אתה יהודי, שמיעת ההבלים האלה מצילה משירות בקוריאה, ובמקום למות על קידוש ארצות הברית של אמריקה הגדולה אפשר פשוט לשבת שעה בשבוע בכיסא חמים ונוח בכנסיה. ההחלטה האחרונה שקברה את מסנר הצעיר היתה התחמקות משעה עלובה זו. זה וה- Fuck youהשני. כן, יש כאלה שלא יכולים לסתום את הפה אפילו כשהם 100% צודקים.

אבל רות היטיב לתאר את הכל ממני ותעשו טובה לעצמם להשיג את הספר כדי להווכח במו עיניכם.

אינני חסיד של הנטיה האמריקנית לדרג כל דבר ובמיוחד לא כאשר מדובר בראש המידרג, אבל כשסיימתי לקרוא את הספר הזה, חשתי פיתוי להגדירו כספר הטוב ביותר שקראתי עד כה. עמדתי בפיתוי ולא אעניק לו את התואר הזה, אבל הוא ראוי לכל שבח.
כותבי ביקורות אחרים כבר התייחסו באופן מקיף לתכנים, כך שאתמקד בכמה דברים שצדו את תשומת ליבי.

הסיפור הוא אכן סיפורו/"זכרונותיו" של מתבגר אמריקני (מרקוס, מרק, מרקי),הראוי לתואר "חלומה של כל אם יהודיה". כפי שציינו כותבי ביקורות אחרים הדברים משתבשים. במקביל, אמריקה שרויה בתקופת החושך שלה - תקופת השפעתו של סנטור מקראתי הידוע לשמצה. שני עולמות אלה - הילדות בשכונה לא אמידה בניוארק והתחלת הלימודים בקולג' תחילה בשכונה ואחר בויינסברג במערב התיכון מתרחשים בשעה שארה''ב מעורבת עד צוואר במלחמת דמים איומה בקוריאה. הדגש הוא על עולמו של מרק ופחות על קוריאה אבל הספר בנוי כך שלכל התהיות באשר לקשר בין העולמות הללו יש תשובה רק בסוף הספר. רות לא חוסך את סלידתו מהימין האמריקני וסיפור חייו של מרק בקולג' באוהיו הוא בבחינת כתב פלסתר חריף אודות השמרנות האמריקנית, הקונפורמיזם הדוחה והצביעות. העולם של הקולג' בוויינסברג מנוגד אצלו עם הקולג' בניוארק - קולג' פתוח, מורים לא קונפורמיסטים ומרדנות, אולי בדומה להבדלים בין "הבועה התל-אביבית" לירושלים ולכל מה שהיא מייצגת. עולמות שונים ומנוגדים. רות בונה בדרך מצמררת את האירוניה של הסיפור: דרכו של מרק להתמודד עם כעסים היא לזמזם לעצמו את ההמנון הלאומי הסיני, אותו לימדו במהלך שנותיו בבית הספר היסודי. הסיבה לכך - סין וארה''ב נלחמו במלחמת העולם השניה באויב משותף - יפן . חייליה של סין, אשר שש שנים מאוחר יותר הרגו למעלה ממאה אלף חיילים אמריקנים במלחמת קוריאה. כעת, כתלמיד בקולג', הלימודים שם מהווים מעין תעודת ביטוח נגד שיגור למלחמת הזוועה בקוריאה נגד הסינים. סילוק מהקולג' פירושו יציאה לשדות הקטל. איום זה מרחף כחרב מתהפכת מעל לראשם של הסטודנטים.
בתוך הסיפור הקולח הזה מתרחשים מספר עימותים מרתקים: המרתק מכולם, לדעתי, הוא העימות בין קודוול, דיקן הגברים בקולג' בויינסברג, לבין מרק. האחרון נקרא לבירור על רקע החשש שהוא סובל מליקוי בכישורים החברתיים שלו. העימות הופך להתנגשות בין עולמות פילוסופיים שונים, כאשר גם אנטישמיות לטנטית מבצבצת בין השורות: בין מרק, כחסיד מושבע של ברטרנד ראסל, לבין גישתו השמרנית של הדיקן הרואה בראסל איום על הערכים האמריקנים. גם דיאלוגים אחרים: בין מרק לאהובתו, בין הוריו של מרק ובמיוחד בין מרק לאימו מרתקים מאד ומהווים נדבכים חשובים בהבנת הלכי הרוח בחברה האמריקנית באמצע המאה הקודמת.
השורה התחתונה: ספר מעולה. חובה לקרוא. טרגדיה במיטבה!

ספר על התפתחות מנגנון קיום אצל מתבגר ההופך לבוגר שעיקרו הוא הבריחה, הסתגרות, ולבסוף זעם על כולם.
מרק בן למשפחה יהודית בניוארק, ארה"ב. למשפחה איטליז, וכלה עסוקה בהפעלתו בתקופת התיכון.
זוהי תקופה נפלאה עבור מרק.היכולת להזדהות עם האב והאם, לתרום וליצור.
משהו משתבש במעבר של מרק ללמוד בקולג'.
המיסגרת התומכת ,ובמיוחד האב נתקפים חרדות ועמודי התווך עליהם מרק נשען אינם בטוחים עוד אלא הופכים לגורם המצר את אפשרויותיו להתפתח.
מרק בוחר בדרך הבריחה ולא התמודדות, מהבית, מאבא, מדיקן הסטודנטים,מחברים ומסביבה שלעיתים עוינת באמת ולעיתים צל הרים נדמה כהרים.
וכשמערכת כזאת מתגברת היא מועכת ומנטרלת בדרכה יכולות של הזדהות, שייכות, פיתוח כישורים אישיים, הבנת המציאות בדרך ריאלית וקבלת הזולת.מתפתחת מלחמה במנגנונים של עוול מדומה ואמיתי.ומזה הזעם.
הכתיבה של רות קולחת וקלה לקריאה למרות התוכן הקשה יחסית. התיאורים שלו מגוונים ויפים.
הספר שווה קריאה.
יש בספר המון אנקדוטות שיכולות להיות אבני פינה לפיתוח אישיות של ילד/נער.
לדוגמה:(ע 101), האיטליז כשר.הבשר עובר המלחה והכשרה על ידי אביו של מרק. בערב פסח אחד האב שכח לבצע את השלב השני של הכשרות.למרות שאף אחד לא ידע מזה , האב מוכר את הבשר בהפסד לאיטליז לא כשר. או כאשר פרצו לאיטליז ונגנב הכל , אומר האב באופטימיות ," אין דבר זה כסף, וכסף ניתן להחזיר".
והדוגמאות רבות.
השאלה שאני שואל את עצמי היא, מדוע נער שגדל עד גיל 18 בסביבה תומכת ועצמאית, לא קיבל כישורים מספיקים להתמודד הלאה.
הרי אצלינו, נערים ונערות בני 18 מתגייסים לצבא והרבה מהם יודעים לנצל היטב את הכישורים המוקנים האלו. כך שאולי זו בחירה של מרק בדרך ולא הסביבה העוינת בלבד?
הפרק האחרון של הספר, לטעמי,מלאכותי מעט, ופוגם בחוט השני שהסופר רות שוזר עד שם וחבל.
עם זאת הספר מומלץ כסיפור טוב,בעל תובנות פסיכולוגיות וחברתיות יפות שאינו תלוי במדינה בה הוא מסופר.

בקרוב נראה בארץ את הסרט ולכן הסתקרנתי לקרוא את הספר. באזמל חד של מנתחים מעביר לנו, בגוף ראשון, מרקוס בן הקצב היהודי את סיפורו, החל ממשק כנפי הפרפר ועד לסופת הטורנאדו. התובנה המתלווה לזה היא מטלטלת. במבט לאחור ברור הרצף אשר מקשר בין הסופה והפרפר - אך הסופר מלמדנו כי גם במבט קדימה אין שום דבר מקרי. מכלול הדברים המרכיבים את האישיות, החברה, הסביבה, והאקלים הפוליטי הם כולם אותו ד.נ.א. המוביל את מרקוס צעד אחר צעד מנפנוף כנפי הפרפר ועד לסוף הבלתי נמנע. כתוב בצמצום אך נותן תמונה מלאה של אנשים, חברה ותקופה בארה"ב של שנות החמישים. אני בטוח שאראה גם את הסרט.