"הכלא היה פעם ישות של יופי.הוא תוכנן מתוך אהבה.אבל אולי היינו קשים מכדי לאהוב.אולי ביקשנו ממנו יותר מידי.אולי הבאנו אותו לידי טירוף"

"אני רואה כמה אתה בודד,מטורף,ניזונת מנשמתך שלך,אדון.כילית את האנושיות של עצמך .טימאת את גן העדן של עצמך.ועכשיו אתה רוצה להימלט"

הספר נוגע בעצב חשוף , איך אני יכולה להימלט מעצמי ?
מהרגשות הכואבים , והמחשבות המטרידות ?
אני חושבת שבכל אחד מאיתנו יש כלא קטן שבו אנחנו נועלים את הכל , את הכאב ואת הבושה ואת הפחדים שלנו.
הספר הזה כמו הראשון בהחלט גרם לי לחשוב :)

אני חייבת להודות שהסוף של הספר הפתיע אותי לטובה.
כמו בספר הראשון נמשכתי לכאב שאינקרסרון חש .
הוא נוצר למטרה נעלה ,הוא אמור היה להיות גן עדן , מקום של שלווה .
החיים שהיו בו טימאו אותו.הוא לא ידע איך להתמודד , ולדעתי כל הרגשות השלילים שהיו לאסירים הוטמעו בתוכו .
ובמקום גן עדן הוא הפך להיות גיהנום
גם במהלך הספר הזה ריחמתי עליו מאוד .
אני שמחה שהוא סוף סוף הצליח לברוח מעצמו.

הדמות האהובה על בספר היא ללא ספק קיירו .
השחצנות שלו פשוט העלתה חיוך על פני בכל רגע , ממש חיכתי לקרוא את הקטעים עליו :)
אני חושבת שהוא ופין הם צדדים שונים של אותו המטבע.
קיירו פראי וקשה ונראה כאילו אין לו מוסר לעמותו פין הוא עדין ודואג לאחר .
לא סתם הם אחים בדם :)

הדמות שהכי פחות התחברתי אליה היא קלאודיה , היא פשוט עיצבנה אותי ...
אני יודעת שהיא אוהבת את ג'ארד (מי לא יאהב אותו הוא פשוט מקסים) אבל למען השם יש לך את פין בחור צעיר מקסים , שצריך אותך..
ממש שקלתי לדלג על הפרקים שלה ! ברור שלא עשיתי את זה , אבל שקלתי...

הספר היה ממש מקסים , כתוב בצורה נהדרת נהנתי ממנו .
(גם מהפרקים של קלאודיה - כי היא עדיין תרמה לעלילה )
הרעיון של הספר לדעתי גאוני .
ואפשר לדעתי אפילו לכתוב ספר שלישי , לראות איך פין מקים את הממלכה שלו ואיך ג'ארד מסתדר באינקרסרון .


אני בהחלט אקרא אותו שוב בעתיד

"הוא שר את שירו האחרון.ומילותיו לא נכתבו מעולם.אבל זה היה שיר מתוק שיופיו כביר ,ומי ששמע אותו השתנה כליל.יש אומרים שזה השיר שמניע את הכוכבים "

אההה...קתרין פישר המדהימה,זהו עונג וזכות לעולם לקרוא את ספריה.

לאחר ביקורת נלהבת במיוחד (ובצדק!) על הספר הקודם בסדרה "אינקרסרון" ניגשתי מלאת התלהבות ועם הרבה חשש לספר השני,לא פשוט לגשת לקרוא ספר שקודמו משובח כל כך,ישנה את התשוקה לקרוא עוד מכתיבתה של הסופרת אבל איתה פחד גדול להרוס את הרושם העצום שנשאר עליך בפעם הראשונה.
הרעיון הנהדר והכתיבה הגאונית לא השאירה עוד הרבה מקום להתעלות,במידה מסויימת רציתי שקתרין לא תכתוב המשך לספר הראשון,אבל כשזו כתבה הייתי מכורחה לגשת ולקרוא.

אז ככה,לאחר קריאה רצופה מסתכם יחסי אל הספר בצורה פושרת,הכתיבה נשארה נהדרת כשהייתה,המינון מדוייק והקצב אחיד ומהיר ומותיר את הקורא חסר נשימה,אבל מה? הרעיון נשאר כשהיה,נכון שפה ושם היו טוויסטים מן הרעיון המקורי,אבל בסך הכל לא הרגשתי איזשהי התרוממות רוח יוצאת דופן מן הקריאה,או איזה רעיון גדול חדש שמותיר אותי מהורהרת גם לאחר הקריאה.

ובכל זאת לאחר סיום הספר התגנב אל שפתי חיוך קטן ומלא הערכה לסופרת,לא פשוט לקחת יצירה נהדרת ולהמשיך לעבוד עליה,ישנם שיגידו שהספר השני הוא החלק הקל כי הבסיס כבר קיים,אבל צריך להבין שצריך הרבה אומץ ואמביציה ולגעת במשהו כל כך יפה ולהמשיך אותו,נכון שהיה מקום לא לגעת אבל בכל זאת,יש מקום להערכה.
ובנוסף הכתיבה נהדרת ומפתיעה,ובהחלט שווה קריאה,והיה לי העונג לקרוא את "סאפיק",עונג שבהחלט הייתי רוצה לחלוק גם איתכם.

כנראה שאני כותבת ביקורת ראשונה גם לספר ההמשך של אינקרסרון, איזה צירוף מקרים.
או שאולי זה יותר מזה?

הלב שלי עשה סלטה באוויר שגיליתי שיש המשך לאינקרסרון, צומת ספרים, אני כל כך אוהבת אתכם.

ביום שבת יצאתי עם סבתא לבית קפה, ואיזו הפתעה, דווקא בבית הקפה הנוכחי ישנו סניף של צומת ספרים.
מה שברור ברור, וסבתא שלי קנתה לי שלושה ספרים, בעקבות המבצע "3 ב-99".
שבוע הספר מתקרב, הרי זה די צפוי שהמבצעים רק יחזרו, ואולי אפילו ישתפרו?
בזמן שסבתא מחכה שהעודף של החשבון יחזור אליה, כבר פצחתי בדילוגים אל חנות הספרים.
הלב שלי ממש החסיר פעימה שקלטתי את הספר "סאפיק", רק הכותרת עוררה בי מספיק הלם כדי להסתכל למטה ולראות את המילים המודגשות "ספר ההמשך לאינקרסרון".
את זה כבר צפיתי.
וברור שאספתי את הספר בידיים שלי כשהבנתי שיש סוף סוף המשך!
וואו!
המשך לאינקרסרון!
מדהים!
לקרוא! לקרוא! לקרוא!

הוא היה הספר הראשון שאספתי לידי והתחלתי לקרוא ברגע שהגענו הביתה, אבל לצערי, ההתחלה הייתה מעט משעממת (הסיבה שבגללה הספר שוב מקבל רק ארבעה כוכבים) ומבטי ריפרף איכשהו לספר השני שקניתי - "מסומנת - בית הלילה".
דילגתי לי לספר אחר, למרבה הצער.
אבל אחרי שסיימתי עם "מסומנת", נקיפות המצפון לגבי הספר המסכן לא נתנו לי מנוח ולכן פתחתי אותו והתחלתי לקרוא אותו בשיא המהירות.
ואני חייבת להודות, שזה היה פשוט, וואו!

ההמשך היה הרבה יותר מעניין מההתחלה שקצת צלעה מתחילת הפרק הראשון ועד אמצע הפרק השני, אז הכל התחיל לתקתק ונשאבתי לתוך העלילה.

קתרין פישר הצליחה לפצוח בסיפור מצמרר ומרתק, ופעם נוספת שבתה אותי בקריאה של הספר המדהים הזה.
רק יותר התחברתי לדמויות האהובות עלי, והסלידה שלי התגברה לדמויות ששנאתי - ושאני עדיין שונאת, בעצם.
הסיפור המצמרר קיבל נקודת מבט אחרת, וסיפור אחר ומרתק לא פחות מקודמו, פישר עשתה דברים כל כך לא אפשריים בספר, הדמיון שלה עורר בי קנאה, הכתיבה שלה העבירה בי תחושבת הזדהות מדהימה, והעולם שהיא תיארה עורר בי צמרמורת ופחד כל כך אמיתיים.

אוקי, ולסקירה קטנה-גדולה של הדמויות.
הבה ונתחיל עם פין, יקירינו האבוד שבספר הקודם הצליח לעבור את השער אל מחוץ לכלא.
הוא תיאר לעצמו שיצא משם, הוא תיאר לעצמו שהוא חופשי סוף סוף, אבל בסופו של דבר הוא רק נכנס לכלא אחר, עבר מכלא למשנהו, והפעם גם נאלץ להפוך חייל על לוח משחק.
הנער נאבד, הוא אכול רגשות אשם כלפי אחיו בדם, קיירו, ובעצם לא כל כך שם על אטיאה, לפי דעתי.
נהלי הממלכה לא מוצאים חן בעיני הנסיך האבוד שלנו, הוא לא מרוצה משום נימוסי שולחן, דרכי התנהגות, וכל המשחק המיתמם בארמון.
הוא לא השתנה, לפחות מבחינתי, הוא אותו פין.

קלודיה. בתו של הסוהר.
היא יהירה, היא חכמה, היא ערמומית, היא יודעת לשבות אנשים במשחק החלקלק שלה, היא דמות חזקה, עוזרת לפין ברגעים שבהם נראה שהוא עומד להתמוטט.
ואני אוהבת את הדמות שלה, בגלל הכוח והאציליות שהיא מייצגת.
אולי היא לא הכי ישרה, אולי, ואולי היא גם לא הכי נחמדה, גם אולי, ואולי עדיף לסמוך על אינקרסרון יותר ממנה, גם זה אולי, אבל היא הדמות האהובה עלי, בגלל כל כך הרבה עוצמה שהיא מקרינה, כל כך הרבה שליטה עצמית.
ולדעתי, היא מדהימה.

קיירו. אחיו בדם של פין.
היהיר, הערמומי, האגואיסט, הטיפש, הנודניק, המעצבן.
השובה עם העיניים הכחולות חוזר ובגדול.
הוא רוצה לנקום בפין על כך שהשאיר אותו שם, עם ציפורן המתכת שלו, ואולי גם עם עוד אייברים שמקורם בכלא, העובדה שהיותו בעל מום הייתה תפנית מפתיעה ומרתקת בספר הקודם, ובספר הזה היא שיחקה כמה תפקידים חשובים בשיחות בין אינקרסרון לבין דמויות אחרות.
אני לא אוהבת אותו, אבל לא שונאת אותו, אז אני באמצע, בערך.

אטיאה. כלבת הסמרטוטים שפין הציל.
אוך, אוך, אטיאה, אטיאה.
אני לא סובלת את הדמות הזאת.
היא נראית מזדנבת בעיני, יותר מידי נאמנה ומתרפסת, בספר הקודם שהיא עמדה למות מחנק ממש הצטערתי שזה לא קרה.
היא שונאת את קלודיה - מה שלא נותן לה נקודות זכות אצלי - ויחד עם קלודיה נהנתי לקרוא לה "כלבה".
אולי כי היא באמת כזאת, או אולי כי היא ראויה שיקראו לה ככה.
אני מתעבת את הדמות התלותית שהיא, ואולי מסתתר מאחוריה סיפור עמוק אבל הדמות הזאת עושה לי כאב בטן.
אם הייתי קתרין פישר הייתי רוצחת אותה.
ואני עדיין לא מבינה למה היא עברה בשלום את הספר הזה.

וזהו, אלו הדמויות שרציתי לעבור עליהן.

הספר מדהים, מרתק כקודמו, שניהם מעולים, ושניהם קיבלו אצלי ארבעה כוכבים.
אבל גם זה לא מעט.

אני ממליצה בחום לכל מי שקרא את אינקרסרון.
ומי שלא קרא את הספר הראשון, שיקרא אותו, ועכשיו!

אה. בביקורת שלי על אינקרסרון, הספר הראשון בסדרה, סיפרתי שקניתי יחד עם אמי את שני הספרים במבצע 1+1 מבורך בסטימצקי. עכשיו, אתם בטח תוהים - איך ייתכן שקניתי את הספרים אתמול וכבר היום אני כותבת עליהם ביקורות? הפתרון פשוט, אם כי קצת מדהים: קראתי את שני הספרים ברצף, אחד אחרי השני, וסיימתי את שניהם בשעה 22:15.
ובעובדה הזו כשלעצמה אין לזלזל, מפני שהיא מעידה על טיבו של הספר.

אז מה יש לנו, יקירים - קולקולונים.
(זהו רווח של כמה שורות למען סודיות המידע בהמשך.)







אינקרסרון יוצא משליטה. בלגן עצום שורר במקביל בממלכה. אנשים יוצאים וחוזרים מ- ואל אינקרסרון בעזרת מפתחות הבדולח, ובראש וראשונה משתמש במעבר התכוף אביה של קלודיה היקרה, הלא הוא סוהר הכלא. הוא משתמש במעבר בעזרת מפתח הבדולח עליו ידוע לכם מהספר הקודם. אני מאוד שמחה שניתן לו תפקיד מרכזי יותר בספר זה, מפני שדמותו הוזנחה מעט בספר הקודם.

קלודיה מאבדת מחינה בספר זה וכך גם פין, שהופך למשוגע ממש. אני מתחילה לחבב יותר את קיירו, אחיו בדם של פין.

אך בלי לקלקל יותר מדי, אספר לכם שגם בספר זה נהניתי לאורך כל הדרך מאיכות הבנייה של אינקרסרון כדמות חושבת ומצמררת להפליא ("להפליא" היא אחת המילים החביבות עליי. היא חביבה עליי כמעט כמו אוסף הפנקסים שלי, מה שאומר הרבה מאוד.), ובנוסף מתפקודו של ג'ארד. ג'ארד נותר באופן מפתיע דמות פשוטה ביחס למעמדו כמורה, אך הוא מפגין גאונות יוצאת דופן ותורם לעלילה רבות, מה שמפצה על החוסרים הרבים באישיותו.

כמו בספר הקודם, גם כאן בולטים הפרטים החסרים, "המשלימים", שבלעדיהם כל ספר הוא קצת פחות טוב וקצת פחות... אחיד, קריא.

בכל אופן, שבחים על התרגום הטוב לאורך כל הסדרה. לא הבחנתי בשגיאות גסות ונעים לקרוא בספר, ועל כך תודה רבה להוצאת כתר.

קתרין פישר היא סופרת טובה. היא הצליחה לשמור על רמה אחידה וטובה למדי ("למדי" חביבה עליי כמעט כמו "להפליא", אך הרבה פחות מאוסף הפנקסים שלי) לאורך שני ספרים, מעשה לא קל לביצוע.
היא גם השכילה שלא להפוך את הסדרה לטרילוגיה, מה שהיה גורם הרבה בעיות (רשימה בהחלט נדרשת):
1. אי אפשר היה לקנות את הסדרה לבדה במבצעי 1+1, אלא רק במבצעי 4 ב-100 עם עוד ספר אחד או בשני זוגות 1+1 עם עוד ספר אחד, מה שהיה גורם לי הרבה מאוד בלגן (כחובבי ספרים, כולנו מכירים, אני מניחה, את המצב שבו אנחנו חייבים למצוא רק עוד ספר אחד כדי להשלים את הזוג/רביעייה ולקבל את ההנחה המבוקשת). אמי החכמה חשבה על בעיית הטרילוגיה מראש ולכן הציעה לי, בעודי בחנות, לבדוק האם יש ספר נוסף כדי למנוע מראש אכזבה ותסריט "קנו לי את הספר הבא ומהר!". לכן פתחתי את הספר השני בסופו וקצת הופתעתי לראות שם את המילה "סוף".
2. היה הרבה יותר קשה לשמור על רמה אחידה של עניין ועלילה לאורך כל הספר.
3. בהמשך לסעיף 2 למעלה, היה צומח קהל מעריצים מעוצבן למדי בעקבות הסיום הלא מוצלח של הסדרה המעולה (ע"ע משחקי הרעב, עורבני חקיין).
מסקנה: אין צורך בספר שלישי.

לכן נותרנו עם שני ספרים מקסימים, אחידים, זורמים להפליא (יאיי!! עוד פעם להפליא!!), שמתחברים לרצף הגיוני.

העניין שלי באינקרסרון ככלא וכישות עצמאית לא רק שלא פחת אלא אף גבר. הייתה לי תחושה שהייתי יכולה להיות חברה טובה של אינקרסרון או אויבת מאוד גדולה שלו.

אתה לא פוחד? שאל אינקרסרון בסקרנות.
"מובן שאני פוחד. אני חושב שפחדתי במשך הרבה זמן." הוא נגע בטפרים הכבדים, המעוקלים. "אבל מה אתה יודע על פחד?"
הספיינטי לימדו אותי להרגיש.
"מה? הנאה? אכזריות?"
בדידות. ייאוש.

-----------ציטוט מהספר.
אינקרסרון המסכן. הוא בסך הכל ילד סקרן - הוא רוצה לדעת מה נמצא מעבר לכלא העצום שהוא הוא עצמו, האם יש "בחוץ". הוא רוצה לצאת לשם, אבל הוא יודע להרגיש רק בדידות וייאוש, כי זה מה שלימדו אותו.


להתראות, אינקרסרון. אני בטוחה שאחזור לבקר, חבר יקר. ספר טוב.

ספר ההמשך לאינקרסרון, הסיפור ממשיך עם הדמויות המוכרות לנו מהספר הראשון, אלו שחיות עכשיו בעולם שבחוץ ואלו שכלואים עדיין בתוך הכלא. אבל החיים בחוץ אינם כפי שהאסירים חולמים עליהם, המדינה נמצאת בעבר, ישנם חוקים מגבילים על התפתחות טכנולוגית ומודרניזציה, העשירים חיים להם בארמונות ובטירות והעניים חיים, טוב, כמו שעניים חיים.
האם סאפיק הוא האיש שיכול לעזור? האם הוא המפתח למציאת הדלת לעולם שבחוץ?
הסיפור ממשיך היישר מתוך המתח של הספר הראשון, הוא מתפתח והסופרת ביכולותיה מציגה לנו רעיונות בדיוניים ופנטסטיים של עתיד שנקלע למצב מסובך ולא הכל עובד בו כמו שתוכנן מראש בידי החכמים של הדורות הקודמים.
שילוב טוב בין עולם פנטזיה לעולם עתידני, ספר מהנה וסיפור סוחף, שווה להכנס לעולם הזה גם אם זה רק לכמה ימים....

היי
קודם כל רציתי להגיד: זה ספר מדהים ומהמם!!!
לא מזמן קראתי אינקרסרון וכשסיימתי רציתי המשך! אבל חשבתי בטח עוד לא תירגמו את זה, איזה מבעס!!! אבל למחרת נסעתי לבער שבע ושם ניכנסתי לחנות ספרים ו.... מול עיני ראיתי -סאפיק- מדהים ככה אחרי יום!!! קיצור הספר מעלף ואני מתה עליו!!!!!!!
אוקי הוא מספר את ההמשך לאינקרסרון וזה יפהייפה!!!
שם מגלים הרבה דברים מגניבים על הדמויות.. וגם יש שם משפטים מאוד חמודים... למשל: (לא ציטוט) "אולי העולם שבו אנחנו חיים בעצם איזה קוביה על שעון של ענק"
אוקי קצת על הדמויות (לדעתי כמובן):
פין - נחמד, תמיד מאשימים אותו בדברים שאחרים עושים, אף אחד לא מאמין למה שהוא אומר, וזה מעצבן לדעתי.. אני מתה עליו!
קלודיה - היא חכמה, מבינה דברים מהר, אבל עדין לא מאמינה לפין... אני חושבת שהיא סבבה!
אטיאה - תמיד מאמינה לפין, נחמדה, קצת רמאית, אבל סבבה... אני מחבבת אותה!
קיירו - סנובי, שחצן, מרגיש שהוא המלך וכולם צריכים להשתחוות לו... אני מחבבת אותו!
ריקס - מכשף ,משוגע, מצחיק ומלה בהפתאות... אני אוהבת אותו!
ג'רלד - חכם, נחמד, כל הזמן עם קלודיה וגם הוא לא מאמין לפין... אני מחבבת אותו!
סאפיק - מסתורי, מתוחכם, מעניין... אני אוהבת אותו!
המיתחזה לנסיך - מעצבן!!!
קיצור ספר מעניין, מותח, מדהים ומעולה...... אני ממליצה בחום לקרוא אותו הוא נהדר! לא תוכלו להפסיק לקרוא!!!!!!

שלוש שנים חיכיתי לספר זה.
שלוש שנים.

שלוש שנים, שבחצי שנה האחרונה מהן- חברות שלי נפנפו לי אותו מול העיניים, ואני- לי נותר להסתכל עליו כמו אוכל שמונח סנטימטר ממני, אבל אני לא יכולה לקחת אותו.
(או בקיצור- כמו שאתה מרגיש כשכבר הייתה שקיעה, אתה רעב, וההבדלה עוד שעה)

נורא, אם תשאלו אותי.

אה, ולמה שלוש שנים?
כי את אינקרסרון קראתי מזמן.
ממש ממש מזמן.
(בימים שהייתי עוד תולעת ספרים צעירה וחסרת ניסיון, והייתי בטוחה שכל מי שלא קרא הארי פוטר-לא תולעת ספרים אמיתית,
חברה שלי התוודתה לפני שהיא שנאה אותי על זה^^)

בכל מקרה, יום שישי נחמד ומלא מים, ההוביט מונח בתיקי אחרי שסיימתי אותו שוב (ודמעה ירדה מעיני), וחברה ששואלת:
"משוררונת, רוצה את סאפיק?"
"לאא, מה פתאום?" אני עונה לה,
מסתובבת, מסתובבת חזרה, וצורחת- "רגע, מה אמרת?!?!".

טוב, האמת שכבר על הפעם הראשונה צעקתי את הסכמתי ולפני שהיא הספיקה לצעוק לי איפה הוא מונח כבר הייתי בחצי הדרך לכיתה שלה.
אבל מה זה משנה? העיקר שסאפיק היה אצלי,אצלי, אצלי!!
(כן, זה המקום שבו אני צוחקת צחוק מרושע).
קראתי אותו כל ההפסקה, ניסיתי קצת בשיעור אבל לא הלך ולא רציתי שהמורה תחרים אותו, ואז "שחכתי" להחזיר אותו בסוף היום.
ואז כמובן שבשבת סיימתי אותו, אלא מה?

ואנשים, הוא מעולה.
בדיוק מה שציפיתי ממנו, לא הורס את הקודם, ועם סיום אדיר שלא משאיר הרבה.
מה שקורה כשאני מסיימת ספר טוב, זה שאני פשוט סוגרת אותו ונשארת לשכב במיטה ולבהות בתקרה- משחזרת את הרגעים האחרונים.
(ואז מסתובבת בבית/בבית ספר ולא מוצאת אדם שמבין אותי ושבפניו אוכל לשפוך את רגשותי, עצוב.)

זה קרה לי.
טוב, כמובן שזה קרה לי, אחרת לא הייתי מתארת מה קורה כשאני מסיימת ספר טוב^^
אבל בכ"מ- הסיום השאיר אותי המומה. כי הוא היה כל כך... לא יודעת, מובן? מבלבל? מדהים?
כאילו החתיכה האחרונה בפאזל השתבצה במקומה, ואתה מגלה שהתוצאה היא לגמרי לא מה שדמיינת בהתחלה.

מה שכן היה קצת מעצבן, היה, או בעצם הייתה- קלודיה.
רגע אחד היא יהירה, מחושבת, ויודעת כל- וברגע אחר היא מבולבלת, מהוססת, לגמרי לא הקלודיה שהוצגה בהתחלה.
ולא הבנתי- את אוהבת את אבא שלך או לא?

וקיירו, אוח קיירו-
לא ייתכן שהוא מסתגל כל כך מהר למציאות מחוץ לכלא, בנאדם- אתה רואה את הכוכבים!
כן, הכוכבים שכל האסירים מפנטזים עליהם במשך שנים- ואתה סוף סוף רואה אותם!
אתה רואה שמיים! אתה רואה מרחבים פתוחים! ירוק!
אבל בסדר, נניח לזה.

אטיאה.
אני חייבת להודות שממש הפתעת אותי, היה חכם מצידך- ונורא אמיץ.
אבל- הגיע הזמן לקצת כבוד עצמי!
~ספויילר קטן ולא מזיק~
כל הספר קיירו חוזר וקורא לך בשם "עבד כלב", אבל את לא יכולה לצעוק עליו קצת, לבקש אפילו- שיפסיק לקרא לך ככה?!
באמת, עד עד כדי כך קרה, מחושבת, ואדישה כלפיו??
שתינו יודעות שלא.

טוב, מעבר לזה אני לא יכולה לחשוב על פגמים וכאלו, כי הספר מרוצף בהם בכוונה.
~ספויילרון~
כי אם יש את כל הכבלים והטכנולוגיה שמצליחה לגרום לחורבה להיראות ולהרגיש כמו מבצר, ולהפוך מדרגות מתפוררות לעץ חזק- איך ייתכן ש-
טוב נו, גם לזה נניח.

חמישה כוכבים כי הספר היה כל כך מעולה ואני חולה על אינקרסרון. וסאפיק בהחלט ברמה שלו.
אז אם קראתם עד לכאן- תודה רבה לכם שסבלתם את חפירותיי, המשך יום נעים =)

"הוא פתח את החלון והביט בשמי הלילה. "העולם הוא לולאה אינסופית," אמר. "טבעת מוביוס סגורה, גלגל שאנחנו רצים בתוכו. כמו שמגלה כל מי שנסע למרחקים ומצא את עצמו בנקודת המוצא."
סאפיק המשיך ללטף את החתול הכחול. "אם כך, אתה לא תוכל לעזור לי?"
הוא משך בכתפיו. "לא אמרתי את זה."

סאפיק והמכשף האפל"

אחד מהציטוטים האהובים עלי:)

לאחר שסיימתי את אינקרסרון, מיד פניתי אל סאפיק, ספר ההמשך.
האמת היא שציפיתי לטרילוגיה, כל כך הרבה טרילוגיות יוצאות בזמן האחרון, מאז "משחקי הרעב" ואולי עוד לפני. אבל לא. שום טרילוגיה. הסוף הוא סופי בהחלט.
ואולי חבל שכך.


שוב נכנסתי לעולם המופלא שקתרין יצרה. משתוקקת לדעת עוד, לקרוא שוב על הדמויות האהובות עלי.
ההתחלה של סאפיק יותר טובה מההתחלה של קודמו, היא לא מייגעת ועם זאת היא לא מרתקת. המאה עמודים הראשונים עברו עלי באכזבה קלה.
אבל אחריהם- הוא נהיה מרתק.
הכתיבה כרגיל קולחת וחדה.
לקראת האמצע הוא שוב דועך מעט, למרות שהוא עדיין מרתק.
אבל רק הסוף, המאה עמודים האחרונים, הם אלה שגרמו לי להגיד "וואו".

סקירה קצרה של הדמויות:
פין.
הוא יצא מהכלא אל החוץ. אבל הוא לא מאושר. הוא מבולבל. הוא לא בטוח מי הוא או מה הוא, וגם אני לא הייתי בטוחה, כמו קלודיה, פשוט כי לא ידעתי למה לצפות.
משהו בו חסר לי. האומץ שלו, משהו דעך בדמות שלו. אבל הוא לא השתנה, הוא נשאר אותו האחד. אני אוהבת אותו מאוד.

קיירו, אחיו בדם, בעל העיניים הכחולות. הוא נשאר בכלא; אבוד. בלי אף אחד.
הוא ערמומי, הוא חכם, הוא אגואיסט, הוא מעצבן, והוא הדמות האהובה עלי.
בגלל האומץ שלו, בגלל הנאמנות שלו למי שערבב איתו את דמו. בגלל הגאוניות שלו, אני חושבת שהוא אחת הדמויות החכמות יותר שיצא לי להיתקל בהן.
והוא נשאר אותו האחד.

קלודיה. משהו בה מפריע לי. אני לא יודעת להגדיר אותו. הקור שהיא משדרת. היהירות שלה. משהו בה פשוט מפריע לי. ובכל זאת, אני מחבבת אותה.

ריקס, המכשף האפל.
הדמות השנייה האהובה עלי. הוא ריתק אותי. השגעון שלו, משהו בו גרם לי להישאב לתוך הספר.

אטיאה, העבד- כלב.
היא ערמומית, היא בוגדנית, היא תלותית. המטרה שלה חשובה לה יותר מכל, כך התרשמתי.
ובכל זאת, היא אמיצה. היא טובה.
אז אני לא יודעת מה אני מרגישה כלפיה.


אני חושבת שאינקרסרון היה טוב מעט יותר. היה בו להט שחסר לסאפיק, ובגלל זה (לא רק) אני לא יכולה להגיד שסאפיק היה מושלם.
אני לא חושבת שהסופרת עשתה טוב שהיא לא כתבה טרילוגיה, ולמרות זאת, אני לא שופטת אותה עלזה, אני מעריכה אותה- כי לא הרבה סופרים נוהגים כך.
היו כל כך הרבה כיוונים שהספר יכל לקחת, אני יכולה לתת אלף רעיונות לסוף.
אני רוצה לדעת מה היה קורה אם אינקרסרון היה יוצא החוצה.
זה הסוף שאני הייתי כותבת.
הסוף של קתרין היה לא פחות טוב (הרעיון שמכיל אותו), אבל הוא לא היה מה שרציתי.
ובכל זאת הוא מעולה.(:

סאפיק. הוא לא מצוין. אבל מגיעים לו חמישה כוכבים.

דבר אחרון אחרי הביקורת המייגעת הזו:
רוצו לקרוא!!!!!!

"סאפיק" הינו ספר שני השייך לעולמו המופלא והמחריד להפליא של אינקרסרון.

ראשית הייתי מופלא יותר כשהגיע הספר לחנות והבנתי מדפדוף מהיר בו כי לא יהיה עוד המשך. תהיתי כיצד הולכת הסופרת לפתור את כל הבעיות שנוצרו בעלילת הספר הראשון בכה מעט דפים.

מכאן ולכאן גם אהבתי את אומץ לבה שבחרה להתמודד עם הכל בספר נוסף ותו לא. שהרי בעולם כמו שלנו הסדרות השונות רק הולכות ומתרבות.

סאפיק נפתח באותה נקודה בה מסתיים הספר הראשון. כך שלמעשה שניהם היו יכולים להיות ספר אחד עבה יתר על המידה.

לא ארבה בספוילרים למען אלו שעדיין לא קראו אותו. אבל מוכרח אני לומר כי לולא הוא.. הספר הראשון היה דל למדי. אני מסכים לחלוטין עם הביקורות הקודמות שנכתבו על הספר הראשון.. הוא מתחיל דל מידי וחסר מלח. התיאורים בו רבים ועולים על החוויות השונות שניתן לחוות בעולם שיצרה פישר.

אך מגיע החלק השני ואיתו גלגלי העלילה שעולה דרגה ונאלצת להתמודד עם דברים אחרים וחדשים שטרם נגעה בהם יד הסופרת. ניתן להבחין כי רוב הכתיבה "זרמה" לה בקלילות. דהיינו: היא בראה את העולם אך את השאר נתנה לזמן לעשות את שלו וזה משפיע מאוד.

דבר לחיוב...הספר מרתק להפליא עד למילה האחרונה שבו. ולשמחתי הרבה אני עובד בחנות ספרים כך שגמעתי אותו בשקיקה של ממש עם הגעתו לחנות.

ובעולם כמו שלנו שמבחר ספרי המדע בדיוני והפנטזיה בשפה העברית כה דל... נחמד מאוד למצוא נחמה ראויה להתכבד בסופרת עלילתית מצויינת בשם קתרין פישר!!!