מאז שעמדתי על דעתי והתחלתי לטייל בעולם, יש לי חיבה עמוקה לא רק ליוון אלא בכלל למדינות הבלקן. ההיסטוריה שלהן לאורך השנים מרתקת ובעיקר ההיסטוריה המודרנית. במאה ה-20 כל מדינות הבלקן היו עדין ממלכות, כולן חוו את הכיבוש של מה שנקרא מדינות הציר (כיבוש גרמני, איטלקי או בולגרי) ולאחר שהכיבוש הסתיים, חוו כל מדינות הבלקן מלחמות אזרחים קשות ועקובות מדם. יש מדינות שחוו זאת מיד עם תום מלחמת העולם השניה ויש כאלו שזה קרה להן מאוחר יותר. אך טבעי הוא שאירועים היסטוריים כל כך משמעותיים בחייה של אומה, יהוו כר נרחב ליצירות ספרותיות.


ספרו של מאטסיס עוסק בדיוק בתקופה הזו של מלחמת העולם השניה ביוון ומה שקרה לאחריה, כולל הפרק של חיסול חשבונות עם כל מי ששיתף פעולה עם הכובשים הזרים. אלא שמאטסיס לא כתב ספר עלילתי. כלומר סיפור התקופה נמצא כל הזמן ברקע אך הסופר מתרכז בסיפור הדמויות וכיצד הן מתמודדות עם הבעיות שהחיים מציבים בתקופה כל כך קשה. הייתי אומר שאין גיבורים בסיפר של מאטסיס. כל הדמויות הן ממש אנטי תזה של גיבורים וכולם עוסקים בהישרדות. ומה עושים כדי לשרוד את הימים הקשים? כל מה שנדרש. המטרה מקדשת את האמצעים ואינה מותירה יותר מדי אפשרויות, גם אם לאחר מכן צריך לשלם את המחיר בצורת השפלה פומבית.


קל מאוד להזדהות עם הדמויות שמתאר הסופר. חלקן ממש על הגבול של עלובי החיים ואולי אפילו חצו את הגבול הזה, וככאלו הן די נוגעות ללב.

יש לי רק ביקורת אחת על הספר ובגינה הוא קיבל ממני 4 כוכבים במקום חמישה. חלק מהסיפור מובא מפיה של רוביני שהחליפה את שמה לשם הבמה רראו וחלק מסופר לנו על ידי הסופר המדבר על הגיבורים בגוף שלישי. השינוי הזה באמצע הספר לא תורם לדעתי דבר ואני מתקשה לרדת לסוף דעתו של הסופר בענין הזה. למרות השינוי המיותר הזה, עדין מדובר בספר טוב ומומלץ אשר פרט לחוויית הקריאה בו, פותח עוד צוהר לחיים ביוון בתקופה כל כך משמעותית בהיסטוריה שלה.

יש משהו בסופרים היוונים שאין לו אח ורע אצל האחרים. יכולת התיאור המפורטת, הירידה לפרטי פרטים, והכי חשוב: לדעת לעצור רגע אחד לפני שהתיאור הופך להיות מעיק. ואני לא מדברת על תיאורי נוף וטבע, אלא על תיאור הדמויות, וכל ההקשרים סביבן. וזה דבר שגורם לקורא להתחבר במיידית לגיבורי הסיפור, וכזה שאם פעם יטלטלו אותי באמצע הלילה ויעירו אותי משינה מתוקה ועמוקה וישאלו אותי אם אני מכירה את אלפידה, אני אדע לענות : "בטח! אלפידה הבת של אלני? הבת דודה של ספירוס מהקפניו? ההוא שהכניס להריון את הבת של יאניס בזמן שהיא בכלל היתה חברה של לפטריס. מי לא מכיר."

נתקלתי כבר בתופעה הזו בעבר בספרים אחרים שתורגמו מיוונית ( שיער צבוע אדום, מחדר לחדר, הריח שלהן גורם לי לבכות) ויש בזה משהו נכון שעובד טוב.

ככה גם בספר הזה. הדמויות הרבות המלאות כולן באופי, מהלכות קסם על הסיפור הזה שהוא לגמרי נטול עלילה, אבל הדמויות הן אלו שמתניעות את הסיפור ולוקחות את הקורא למסע מרתק במורשת הנפתלת והמפוארת של יוון.

הסיפור מסופר מפיה של רוביני - שהחליפה את שמה לשם הבמה רראו. היא בשנות השישים לחייה, ואוהבת לספר על עברה המפואר כשחקנית, למרות שלא מילאה שום תפקיד חשוב על במה נחשבת מעולם. היא נולדה במצדופוליס, שהיא עיר בירה במחוז נידח של יוון, ומספרת את הסיפור ההיסטורי של יוון: מלחמת האזרחים, המלחמה האלבנית, הכיבוש האיטלקי, הכיבוש הגרמני, ימי הדיקטטורה הצבאית, התקופה המלוכנית, ועוד. סיפורי ההישרדות של האזרחים בימי מלחמה, בימים שבהם לא היה במה להאכיל את המשפחה, כל האמצעים להשגת מזון היו כשרים ושום דבר לא היה פסול.

אם תצטרכו להרכיב שלישייה של ספרות יוונית שקראתם- את הספר הזה תרצו בתוך הרשימה.

צחוק צחוק, אבל כשזה כואב, זה דוקר כמו סכין.
מה שהכי אהבתי בספר, זה את כישרונו של מאטסיס להציג בפנינו את הגיבורים האמיתיים של המלחמה. אלו לא הלוחמים שלא שבו משדה הקרב, וגם לא הפרטיזנים שמתחבאים בהרים ומתכננים פשיטות נועזות על כוחות הכיבוש. הגיבורים האמיתיים אלו הן האמהות, שצריכות להתמודד יום אחר יום עם הצורך הבלתי אפשרי להשיג אוכל לילדיהן שכמעט וגוועים ברעב. אמהות שיעשו הכול, ואפילו קצת יותר מכך, כדי לשמור על ילדיהן בחיים.
מאטסיס משתמש בספר בתרגיל ספרותי ידוע, כאשר הוא בוחר בדמות מספר שהיא לא חכמה במיוחד ולא שפויה במיוחד, וכך הוא יכול לתאר את זוועות הכיבוש עם לא מעט הומור שחור, וכמובן להכניס בין השורות את הדעות הפוליטיות שלו. המספרת רוביני, ילדה בזמן הכיבוש ואישה מבוגרת בהווה, משלבת מציאות עם כושר המצאה מפותח, כשהיא מגוללת בפנינו את תולדות העיירה שלה בזמן הכיבוש. דרכה אנחנו לומדים להכיר כמה טיפוסים נפלאים כמו גברת קנלו, גברת אנדריאה ואחרות, שמצליחות לשמור על כבודן ואנושיותן בתנאים בלתי אפשריים.
הספר כתוב עם הרבה הומור, אבל הסיפור עצמו הוא קשה וכואב. דרך התמימות הילדותית של רוביני אנחנו חווים את המציאות הקשה, על רגעיה הכואבים, שחלקם כואבים באופן מיוחד. יש קטע אחד בספר, שאני לא ארחיב עליו כדי לא להרוס, תיאור של אכזריות איומה שפשוט קורע את הלב.
ספר יפה ומרגש, על יופי ואהבה בזמנים קשים ועל צלקות שאף פעם לא מגלידות.

ספר חזק, מיוחד, שונה.
סיפורה של יוון הכפרית, הפשוטה, בזמן מלחמת העולם השנייה.
כל הסיפור מסופר דרך עיניה של ילדה יווניה, שנשארה ילדה גם אחרי גיל שישים (זמן כתיבת הסיפור), מה שמשאיר את החלקים הקשים והמזעזעים יותר בסיפור בין השורות, בעוד הסיפור מסופר בצורה הכי צבעונית קלילה ואופטימית.
מגוון של דמויות צבעוניות ומרתקות, בעיקר נשים, מזכיר לעיתים סרט של קוסטוריצה, שואב לתוך יוון של פעם, על התרבות הייחודית, האמונה העיוורת במלוכניות, מסעות של להקות תיאטרון בין הכפרים.. מומלץ.

בשונה לעמיתי המבקרים, לא אהבתי את הספר.
לסיפור עצמו יש פוטנציאל בעיני, אף שאינו מחדש
דברים שלא סופרו בספרים רבים אחרים.
הגבורה בגיל 60 מספרת על עברה. היא חוזרת אחורה ברמזים,
חוזרת להווה, שוב לאותו הסיפור בעבר הפעם בצורה ברורה יותר,שוב הווה ושוב טחינה של אותו סיפור.
הרגשתי שהסיפור אינו מוביל ואינו מתקדם בעצם, אלא מסתובב סביב עצמו שוב ושוב.
לרגע חשבתי לעצמי שהבנתי את הפואנטה בפעם הראשונה, באם לא אז בשניה. באמת שאין צורך לחזור על כך שוב בפעם השלישית או הרביעית.
החזרות אמורות לחדד, להדגיש, אך הפעם הן פשוט מתישות
ומשעממות.
לא התחברתי לדמות הגבורה. ילדה, שבגרה והפכה לאשה לא אינטליגנטית במיוחד, המספרת בשפה ילדותית את אשר עבר
עליה. אשה בת 60 שנתקעה איכשהו בכפר הקטן ביוון בגיל
11 לערך.
בעיני הספר די משעמם ואף מתיש.
גם סיפור קשה צריך לדעת לספר.

ספר נהדר שלא זכה להצלחה גדולה בארץ וחבל. תיאור ציני של ילדה המתגוררת בעיירה ביוון בזמן מלחמת העולם השנייה. כדאי מאוד לקרוא.